הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין מוציאה לאור את האדם שבאמן!" (גבריאל דגן, פסיכולוג)


(קטע נוסף מתוך רומן אוטוביוגרפי העומד לצאת לאור.

השחקנית בקי סוזין-פריישטדט היא אלמנתו של במאי הסרטים פיטר פריישטדט ז"ל.

בשנת 1965 הגיע פיטר, במאי יהודי-צ'כי, לישראל לביים הצגה בתיאטרון "האוהל". שם פגש פיטר בבקי, אז שחקנית בתיאטרון. סיפור אהבתם של השניים היה הגורם המרכזי לכך שפיטר ערק מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית וביקש מקלט בישראל. פנטזיה אוטוביוגראפית המשלבת בין ההזוי למציאותי)

 

בקי פריישטדט: זוועה כזאת לא ברא השטן

 

בבוקר העיר אותי פיטר. פניו היו מזיעות. הוא נראה נרעש.

"הלילה חלמתי. מישהו, אינני יודע מי, אמר לי שאמות בקרוב. דאגתי מאד. לאורי לא היו חליפות. החליפות שלי היו גדולות עליו ולחייט לא היה זמן לתפור לו חדשות. שעת מותי התקרבה, אבל החליפות לא היו מוכנות עדיין. התעוררתי מוטרד".

"אכין לך כוס חלב חם. הנסיעה לאוסטריה תרגיע אותך".

פיטר יצא לחופשה באלפים האוסטריים.

 

זאת הייתה הזדמנות להכניס קצת סדר בערמת הניירת והספרים שעל שולחנו. נתקלתי במסמך ובו הכותרת "סיכום טיפול" שכתבה הפסיכולוגית  שטיפלה בו:

"אישיות בעלת צבעים סותרים. מחד, משאלת המוות שלו, מאידך חרדת הפרידה שלו... הוא בנה לו תסריט שהוא חולה לב... סובל מתסמונת מחנות קשה.... מאחורי המשחק וחוש ההומור שלו נוכח ילד שהוריו נרצחו בשואה והוא מעולם לא צעק. הצעקה נותרה חבויה. הילד היה לאיש שקסמי החיים והיצירה סחפו אותו. רק היום, 54 שנה אחרי השואה צפים ועולים רגשות של אובדן מוחלט, חוסר בטחון, פחד והכרה שנותר לבד בעולם".

מאחורי המסמך נגלה לי "יומן אישי בהחלט". בתחילה היססתי אם לפתוח אותו. לא יכולתי להתאפק. אני אשתו, מה יכול כבר להיות אישי בהחלט.

 

"באחד הבקרים ביוני 1941, ישבתי עם אבי במרפסת מתחת לעצי הערמונים האדירים של הווילה שלנו. היה זה יום א' שקט. ראינו איך בעמק שלרגלינו, באחד מרחובות ברטיסלאבה שרפו אנשים את מכוניות השגרירות הסובייטית. זה היה היום בו תקפו הגרמנים את ברית המועצות והצבא הגרמני חצה את הגבול הרוסי.

 

"כעבור שבועות זרקו את משפחת אמי מדירתם והם עברו לגור אתנו. אחרי זמן מה גורשו מביתם הדודה אטה והדוד פריץ וגם הם עברו אלינו. הבית התחיל להיות צפוף. בסוף שנת 1941 הופיע בפתח ביתנו זוג סלובקי שנראה היה לי מן השכבות הנמוכות ואמר: מקום זה מוצא חן בעינינו, הסתלקו מכאן עד מחר. כרגיל הייתה זו אימא שעשתה את הבלתי אפשרי. תוך שעות מספר היא מצאה דירה במרכז העיר ולמחרת עברנו אליה. הייתה זו דירת שני חדרים עם מטבח, חדר אמבטיה ומסדרון צר וחשוך. גרנו שם שבעה: אבי, אמי, אחי, סבי, דודתי, דודי ואני.

 

"למרות שגדשנו את הדירה אבי, דודי וסבי שיחקו בערבים קלפים במצב רוח טוב למדי, ואני ישבתי ליד אבי והשאתי לו עצות עד ששלח אותי לישון. אני ישנתי עם הורי בחדר השינה. פעם, היה זה בוודאי בשנת 1944 התעוררתי באמצע הלילה לשמע נשימה קולנית. לא ידעתי מה פשר הדבר ונרדמתי שנית. רק כעבור שנים רבות הבנתי, שבאותו לילה בשנת 1944 היו הורי חדורי תשוקה מינית. עם חלוף השנים מרגשת אותי כל כך המחשבה שאחרי יותר מעשרים שנות נישואין, באמצע השואה, כמה חודשים, אולי שבועות לפני מותם, נרדפים, מבוהלים, ועייפים עד מוות, עדיין אהבו.

 

"אני חושב שבכל רגעי האימה העתידיים ובכל המצבים הבלתי אפשריים שזימנו לי החיים, הייתי מסוגל לשרוד ולהישאר אדם מאוזן רק בזכות אהבתם ההדדית והאהבה שהעניקו לי.

1944. יום לפני הפלישה הגרמנית לברטיסלאבה החביאה אותי אמי במקום מוכן מראש ואת הורי אבי במקום אחר.

 

"היה זה אחר-צהריים סתווי שטוף שמש, חמים", המשיך פיטר.

"אבי, אמי ואחי  ליוו אותי דרך מסדרון אפל אל הדלת.

אני לא יכול להמשיך, אני לא מסוגל לזכור את הפרידה. שלושתם מתו."

 

אלוהים, איך הוא לא סיפר לי דבר מכל זה? כמעט צעקתי מרב כעס אבל הדמעות גברו. איזה סיפור נורא ברא השטן.

 

"כשעזבתי את ביתי באותו יום אחר-הצהרים לא הייתה זו רק פרידה מילדותי. זו הייתה פרידה מהאנשים שאהבתי יותר מכל. מדרך חיים. מכל מה שהכרתי. חוויית פרידה נוראה זו חיה בתוכי לאורך כל שנות חיינו המשותפות. כל מאורע קל שבקלים היה דורך אותי כאילו אסון גדול עומד להתרחש. מעולם למשל, אנחנו, בקי ואני לא יכולנו לנסוע לחופשה ביחד כי מישהו  צריך היה לשמור על הילדים. אסון הוא משהו שיש לצפות לו בכל רגע.

 

"עד גיל 10 הייתי ילד נורמאלי. אחר-כך בא הטלאי הצהוב והאלימות נגד יהודים. הפכתי לילד מסוגר בתוך עצמו, חי את עולמי הפנימי. חש עצמי במצור. לבית המסתור הגעתי בספטמבר 1944, יום לפני שהשתלטו הגרמנים על סלובקיה. אני לא יודע כמה שילמה אמי למשפחה עבור הסתרתי. למרות התשלום הם נטלו סיכון עצום בעבורי.

 

"כל אותן שנות התבגרות מחניקות היה ראשי נתון לדבר אחד: הזיות מיניות פרועות... כחצי שנה לפני שהגעתי לבית הקטן, חשתי בהתעוררות גבריותי. דפדפתי בספרים אסורים, חיפשתי איורים מפורטים שהפכו אחר כך בדמיוני לחזיונות מיניים אינסופיים...

 

"שעות של בדידות במסתור לא שיפרו את מצבי. בעוד מיליוני אנשים נלקחים מבתיהם ונשלחים למקומות שלא היו ידועים לי, חייתי אני עם זקפה מתמדת. אין לי ספק שמצבי הגופני והנפשי לא נעלם ממארחי. באחד הימים הביאה בתם את חברתה מהשכונה...

 

"מבחינה ביטחונית היה זה טירוף, אבל לא היה גבול לשמחתי. היא הייתה בת שמונה עשרה, נחמדה למדי, שמה היה הילדה. בילינו יחד. אחרי זמן מה התחלתי לכתוב לה מכתבי אהבה מלאי רמזים מיניים. מכתביי לא הצחיקו אותה, אולי אף החניפו לה. אינני יודע מה הניע אותה להיענות לחיזוריו של נער בן שלוש עשרה. אולי התרשמה מהחריפות שלי ואולי מפני שהייתי נער חמוד. ואולי לא זכתה להזדמנויות רבות על אותה גבעה. אולי התעוררו בה רחמים כלפי נער בודד הנתון בסכנה? היחסים התגלגלו בטבעיות לאחיזת ידיים, נשיקות וליטופים.

 

"ערב אחד עלינו במדרגות העץ לעליית הגג ובחושך מוחלט, לאורו של פנס כיס, ניסיתי לראשונה לעשות מעשה של גבר, לשכב עם הנערה. משקיף מן הצד היה בוודאי מתפקע מצחוק. לא ידעתי מה ואיך לעשות. גם לה, הסתבר לא היה כל ניסיון. התנסות זו הייתה הסנונית הראשונה ליחסי עם נשים. במשך עשרים השנים הבאות השפיעו נשים השפעה מכרעת על חיי.

 

"הימים בבית המסתור עברו עלי בבדידות כמעט מוחלטת. אני, פיטר, שמעולם לא הייתי רגיל  להיות ללא הורי, נשארתי בודד נפשית, שכלית ופיזית. לא היה לי כל מושג מה קורה מחוץ לבית המסתור.

 

"חלפו שבועות וחודשים בדירת המסתור. ערב אחד, ב-18 בפברואר 1945, נשמעו דפיקות בדלת. נכנסו שני גברים גבוהים, לבושים במעילי עור וחבושים בכובעים גרמניים. הם ניגשו ישר אלי וביקשו תעודות. כל הנוכחים עצרו את נשימתם; בדממה מוחלטת הוצאתי מכיסי מסמכים  מזויפים אותם הכינה עבורי אמי. בניירות אני מופיע כנער נוצרי בשם תומאס. 'קח מעיל ובוא'. לקחו אותי למטה הגסטפו.

'האם אתה יהודי?'

'לא'. נעלו אותי בתא: 'חשוב על זה, ואם תרצה להגיד משהו, דפוק בדלת'.

בדמיוני עברו מראות זוועה של מעשיהם של אנשי הגסטאפו. כעבור שעה דפקתי בדלת.

'אני יהודי'. שבעי רצון סגרו אותי שוב בתא. בבוקר העבירו אותי למקום איסוף של יהודים 'משתפי פעולה'.

 

"בסוף פברואר, תחילת מרץ 1945, הגעתי למחנה המעבר סרד בסלובקיה. גשם ובוץ בכל מקום. נער בן שלוש עשרה וחצי, משוטט בין אלפי עצורים, רובם מבוגרים. אין לו עם מי לחלוק את חרדותיו. שבועיים קשים ואז בא הטרנספורט.

 

"המוני אנשים, גברים ונשים הועמסו על קרונות של בהמות, ללא מזון, ללא שירותים, בלי מקום לשינה. ארבעה ימים  וארבעה לילות של זוועה."

 

אני לא מסוגלת להתמודד עם הסיפור. בחלומות הכי גרועים לא יכולתי לתאר שדברים כאלו קרו לאיש שלי. סגרתי את היומן. רציתי כל כך לחבק את פיטר, ללטף את ראשו ולומר לו "אני אשמור  עליך, אני מבטיחה." אחרי כמה דקות פתחתי את היומן שוב.

 

"הרכבת נעצרה. הדלתות נפתחו. עיר מתה, אין איש. אפילו לא שומרי אס.אס. טרזיינשטדט.  לא עוד אושויץ בשביל אלו שהגיעו זה עתה לטרזין. לא עוד תאי גזים. רק עיר ריקה עם כמה אלפי יהודים מכל חלקי אירופה, מפוזרים בין מגורי החיילים לשעבר. שיכנו אותי בעליית גג עם עוד שני גברים צעירים כבני עשרים וחמש. הייתי רק בן שלוש עשרה וחצי. תחילת האביב, השמש קרה. לא היה דבר לעשות. הסתובבתי ברחובות העיר הנטושים וחיפשתי אוכל. פעם ביום 'מרק' ופעם ביום חתיכת 'לחם'. כך חלפו שבועות. ירדתי במשקל. בתחילת מאי פרצה במחנה מגיפת טיפוס. במאי ברחו אנשי האס.אס מהמקום. הצבא האדום התקרב. שני חברי החליטו לברוח ולקחו אותי איתם. נחלשתי עד שלא הייתי יכול להרים את מזוודתי הקטנה הריקה.

 

"בבריחתנו שרקו יריות מכל עבר. בדרך נס הגענו לפראג. טיפסנו על רכבת צבא רוסית. בתום ארבעה ימי נסיעה הגעתי שוב לעיר הולדתי ברטיסלאבה.

ב-14 במאי 1945, בשעה שש בבוקר. עדיין לא בן ארבע עשרה. חציתי את העיר אל משרד המודיעין לחיפוש קרובים. אמרתי את שמי.

הפקיד הביט בי, הביט ברשימות ואמר 'הוריך נרצחו באושויץ'. פרצתי בבכי.

"איך יכולתי להבין שהורי, הזוג האציל הזה, הומת תוך השפלה נוראית בתא גזים, איזה מין מוות המציא השטן.

 

"באותו בוקר הגעתי אל בית סבי. עליתי לקומה השנייה, דפקתי בדלת ובפתח עמד הדוד פריץ. הם צחקו ובכו. בסלון היפה ישבו סבא אמיל פריישטדט, בן שמונים ושתיים, גבוה, רזה, כסוף שיער ועיוור וסבתא קתרינה, קטנה, דקיקה ושברירית. שניהם במלוא כושרם השכלי. רחצו אותי, הלבישו אותי. אז נודע לי גורלו של אחי הנסי. בחור יפה תואר. ציוני. בינואר 1945 בעת צעדה ממחנה ריכוז אחד למשנהו ירו בו הגרמנים כי כשל בצעידתו. הוא היה בן תשע עשרה. הוא היה כל מה שיכול אדם להיות. הערצתי אותו. אהבתי אותו. האירוע הזה ליווה אותי שנים רבות. כל יום, שוב ושוב הייתי בא הביתה, עולה בריצה במדרגות, פותח את הדלת, אבל הנסי לא היה שם.

 

"פעם, אולי בשנת 1954, בהיותי חייל בצבא נכנסתי אחר הצהריים לאולם הרחצה הריק מאדם במגורי החיילים. זה היה חדר גדול ובו עשרות ברזים וכיורים. שקט מוחלט שרר. פתאום הופיע לפני חזיון. הורי עבדו בשדה במחנה ריכוז בירקנאו. הם היו עבדים של איכרי המקום שהסתירו מהם את סוף המלחמה. הם היו זקנים, לבנים וכחושים, סחבו מחרשה הלוך ושוב בשדה, לנצח, לנצח, לנצח... לא יכולתי  להגיע אליהם כדי לומר להם שהמלחמה נגמרה, שיחזרו הביתה."

 

במקום אחר ביומן הוא כותב:

"מלחמת המפרץ הפתיעה אותי בפראג. צילומי מסכות הגז עוררו כאב נורא בכל גופי.

 

"היום, חודש אחרי המלחמה, יש לי כאבים חזקים בחזה. הרופא מביט בי במבט דואג.

אני כבר בדרך אל אבי, אמי אל אחי, אי שם מעבר לשדות רחוקים".

(בקי פריישטדט)

לאיגרת השבועית של 2012 . 12 . 20