ספר חדש מאת אורי לוי

תחילה יש לומר: חגיגה. יש כל כך מעט ספרים בעברית שעוסקים בתיאטרון ומיועדים לכל קורא ולא רק לברנז'ה האקדמית, עד כי כל ספר חדש כזה שמופיע, ראוי לציון מיוחד ולברכה. זו חגיגה כפולה כי היא מתרחשת על רקע של תקופת תרבות מבולבלת. לכאורה מה שמכונה אמנויות הבמה הן עדיין תחום פופולארי ביותר, אבל התמסחרותו של התחום הפכה אותו למוצר בידורי-מסחרי שברובו אינו מעורר את מה שראוי היה שיעורר, כלומר, דיון נרחב או תסיסה בריאה, שהיא מעבר לצפייה בהצגה זו או אחרת. על כן, בא הספר הזה גם להזכיר ולעיין בפועלם של אבותינו שעבורם תיאטרון היה מרכיב מרכזי בגיבושה של תרבות חדשה לחברה חדשה.

יש אנשי תיאטרון שכותבים על הנושא "מה אני עשיתי בתיאטרון". אורי לוי כותב על "מה היה התיאטרון שבו עשיתי דברים". יש בזה חידוש מרענן וסוג של ענווה מבורכת שמקורותיה בבית הגידול של התיאטרון הארץ-ישראלי הקדום, שפעמה בו רוח חלוצית, אמונה גדולה ותחושת שליחות. הוא נותן קרדיט, מקום והערכה לשחקנים רבים שהיו עמו על הבמה. על רקע זה הוא פורש את תולדות חייו, מהרגע שבו הגיע מהקיבוץ אל תיאטרון אהל בתל אביב, לאורך שנותיו הרבות כשחקן בולט בתיאטרון ובקולנוע המקומי וגם הבינלאומי, השנים שבהן כיהן כמנכ"ל תיאטרון גשר ועד לתפקידו הנוכחי כיו"ר מדור התיאטרון במועצה לתרבות ואמנות, שבמשרד התרבות.

אני מגיע לפתח בניין אהל ואת מי רואות עיניי? את שחורי בכבודו ובעצמו, מסתובב בעצבנות ליד הכניסה.

"מר שחורי, אתה זוכר אותי?" אני פונה אליו בדחילו ורחימו.

"הבחור מיזרעאל. כבר אתם רוצים עוד הופעה?"

אני לוקח נשימה עמוקה ובקול עמוק ומרשים ככל שאני יכול, אני מכריז: "אני רוצה להיות שחקן!"

"אתה מוכן להתחיל עכשיו?" הוא קופץ עלי בהתלהבות.

"כן", אני משיב ולא מאמין שזה קורה באמת.

"אז תעלה למעלה, עובדים עכשיו על 'אגדת חורף' של שייקספיר".

"שייקספיר? נשמע מוכר" אני ממלמל ופוסע אל המדרגות.

"ותגיד שאתה החדש", הוא צועק אחרי.

כך מתאר לוי את הצעד הראשון שעשה בתיאטרון בקיץ 1951, עם תשוקה להיות שחקן אבל ללא כל ידע מקצועי. באופן הכללי ביותר ניתן לומר כי אז ראה השחקן את עצמו כבעל ייעוד תרבותי ורוחני "גבוה" כלשונם וגם סבל מגיהינום כלכלי. היום הוא שואף להיות כוכב והגיהינום הכלכלי עדיין קיים או לפחות אורב לו בסביבה.

לוי מייחד את הספר לזרם המרכזי של התיאטרון הישראלי. אין מעקב אחר זרמים אלטרנטיביים. לוי עצמו עשה כל חייו בתיאטרון הקואליציוני המרכזי. אבל ראוי לציין כי בתחילת דרכו של התיאטרון הארץ ישראל, כל אירוע בימתי, אזוטרי ככל שהיה, אלטרנטיבי, אופוזיציוני ככל שיהיה, הפך ברבות הימים למרכזי מצד עצמו ברשומות ההיסטוריה. נמצא כאן גם פרק קצר על תיאטרון הפרינג' ולוי מוסיף לו את הכינוי הישן, שכבר אינו רלוונטי: "השוליים". זהו מבט חטוף, מלווה בחיבה ובהערכה רבה:

אם משהו מהרוח הפרינג'אית יחדור אל תוך מבצרי התיאטרון הרפרטוארי, יצאו הן התיאטרונים והיוצרים והן הקהל, נשכרים.

על הדרך הארוכה ולא תמיד מבורכת שעשה התיאטרון המקומי מסוף המאה התשע-שרה ועד היום, יכול להעיד הקטע הבא. לוי מביא אותו מתוך נאומו של מייסד האהל, משה הלוי:

ב-21 באפריל 1925, התקיים בתל-אביב נשף הקמת תיאטרון אהל. בנאום הפתיחה אמר הלוי: שלושה מומנטים חיפשתי באלה שבאו להיבחן לסטודיה: א. מוסריות, ב. הקרבה, מסירות ואמונה, ו-ג. כשרון דרמאטי. אני אומר בבטחה גמורה, שלו התחשבתי בשני המומנטים הראשונים רק, הייתי צריך לקבל אל כל המאה ושישים שנבחנו על ידי בכל הארץ. אולם בהתחשב במומנט השלישי קיבלתי רק שלושים.

הספר מרהיב עין והוא בתבנית אלבומית. הוא כולל מקבץ מרשים של תצלומים ואיורים של יוצרים, הצגות ומסמכים מכוננים, משחר התיאטרון הארץ-ישראלי ועד היום. חלק מהתמונות, אלו העתיקות, מטושטש מעט, פועל יוצא של העתקים רבים שנעשו ברבות הימים, דבר שמקנה להם חזות חלומית-נוסטלגית. ספר שקל לרוץ בו, קריאתו שוטפת, המידע בו רב והוא משובץ בקטעים מצחיקים על שחקנים והצגות.

מומלץ.

(אורי לוי, תיאטרון בגוף ראשון, הוצאת קווים, 2012. עריכה תחקיר והפקה: שלומית לולה נחמה. עריכה: ענת ישראלי. עיצוב: שוש וסרמן. רישומים: חיים טופול)