...התפיסות הקלאסיות, כלומר היוונית הקלאסית, הגנוסטית, ובעקבותיהן גם הקבלה היהודית, הציעו פתרון שתלוי בזמן: הכוח המוחלט העליון אכן היה מושלם עד שחל בו שינוי. על סיבת השינוי יש ויכוח. אולם התוצאה היא שקיימת זיקה בין העולמות העליונים (הספירות העליונות, גן העדן, או צד הימין לפי תפיסות מסוימות בקבלה), והתחתונים (הספירות התחתונות, הגיהינום או צד השמאל), לבין עולם התופעות של האדם. זיקה זו מחייבת את האדם. מכאן הרעיון בדבר תפקידו של האדם בתיקון עולמו ובתיקון העולמות האחרים. בכל מקרה, תיקון מושלם פירושו איון.
הזרימה האינסופית המוחלטת של התופעות, כפי שהיא מוגדרת בדתות המזרח, איננה מחייבת אי שינוי מוחלט באדם, אבל היא יכולה לעודד התנהגות פסיבית ואדישות לזרימה עצמה או אף לבטל את תוקפה. שהרי אם הזרימה ידועה מראש והיעד ידוע מראש, אין צורך לעשות דבר - הזרימה תישא אותנו - בין אם נהיה פעילים או אדישים ביחס אליה. דוגמא לכך היא ההתנהגות הנפוצה בקרב רבים מן הפעילים בתחום המיסטיקה, והיא ההתכנסות בתוך עצמם והאדישות המאפיינת רבים מהם למציאות החברתית המיידית שבתוכה הם חיים, יחד עם העדפה של תכנים רוחניים כלליים שאינם מחייבים פעילות חברתית אקטיבית מיידית. אדישות זו היא למעשה תוצאה של תסכול ואכזבה שהמציאות המיידית גורמת להם, תסכול שהוא מלכתחילה הגורם שיצר את המשיכה לעבר עולם זה.
בעקבות התפיסה הגנוסטית, הציעה גם הקבלה היהודית מודל דיאלקטי לכאורה: "הכל רשום והרשות נתונה". במילים אחרות: ההיסטוריה נקבעה מראש אבל לכל אדם ניתנת הברירה ללכת בה כלשונה, או להכניס בה את תיקוניו, שאינם ניתנים לרישום מראש. אפשרות זו מבטלת מראש את רעיון האחדות המושלמת והופכת אותו לדימוי פנים-תודעתי של האדם. דימוי כזה יכול ליצור דפוס התנהגות אישי שיכול להשפיע במידה מסוימת על עולם התופעות שמחוץ לתודעת האדם, אבל איננו יכול לחייב את עולם התופעות הזה להתנהג באופן מוחלט על פי המשאלות המסוימות של אדם מסוים.
היחס שבין היסטוריה קבועה מראש, לבין חוויה אישית מיידית שאיננה יכולה להיות קבועה מראש, הוגדר בתורת הכאוס כתכונה המוטבעת בכל תופעה, אפילו הזעירה ביותר. בכל חלקיק מוטבע המרכיב ההיסטורי של ההתנהגות הקבועה מראש, והמרכיב הכאוטי של ההתנהגות שאיננה ניתנת לניבוי מראש. כלומר, אפשרות כזאת שוב פוסלת את רעיון השלמות.
כשהמחזה רק התחיל להיכתב וראינו מה שנוצר "תחת ידינו", אמרתי לטובה, תראי טובה, המחזה הזה ראוי שייכתב מטעם עצמו וכנראה שהוא נכתב גם מתוך הֶכְרֵחַ, כמו שאומרים " הֶכְרֵחַ בל יגונה", אבל אני חושב שאף אחד לא ירצה להציג אותו היום, או אפילו מתי שהוא בעתיד, על במה עברית. לזכותה של טובה יאמר שהיא הייתה הרבה יותר אופטימית ממני. ובאמת, לאחר יותר מעשרים וחמש שנה, היא אכן צדקה, לפי שעה...
(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
12. ויחי: בראשית מ"ז 28 - נ'
"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ויהי ימי-יעקב שני חייו, שבע שנים וארבעים שנה ומאת שנה"(ויחי: בראשית מ"ז 28).
ספר בראשית מסתיים בפרשת ויחי, בברכת יעקב לבניו, ובמותו של יעקב. ספר דברים, החותם את חמשת חומשי התורה, מסתיים בפרשת וזאת הברכה, בברכת משה לשבטי ישראל אשר יצאו מבניו של יעקב, ובמותו של משה. הבדל בולט בין הברכות הוא שהראשונה, ברכת יעקב, החותמת את ספר בראשית, היא אישית יותר, ומושפעת ממערכת היחסים שבין הבנים. הברכה של משה בסיום ספר דברים מגישה מבט מיתולוגי רחב יותר, והיא גם אופטימית יותר, בבחינת סוף טוב הכול טוב. האב יעקב ביקורתי יותר כלפי בניו. משה, מנהיג העם, הוא סלחן יותר ומחמיא, ואפשר שיש כאן רמז לאופיו של מנהיג המבקש שיזכרו אותו לטובה אחרי מותו...
יעקב הוא עתה אדם זקן ותשוש. ראייתו כבדה וידיו איטיות. לפעמים הוא שוכח שמות. הוא זוכר לפרטי פרטים את טקס הכרזתו כבכור על פני אחיו הבוגר ממנו עשיו. הוא זוכר את השנים שעשה אצל לבן הארמי. את ימי העבודה הקשה והאפורה בשדה עם הצאן, ואת הזיות הלילה על גופה הבלתי מושג של רחל. את אהבתו לרחל שהפכה ברבות הימים למעמסה, ואת גועל הנפש שעוררה בו לאה שהפך ברבות הימים לתשוקה. במושב זקני העדה, ברגע של נינוחות, כשהיין הטוב מפליג בקרביים, היה יכול להתוודות בסוד שאת רחל הוא אמנם אוהב אבל לאה היא אישה חמה, והזקנים היו מהנהנים בראשם בשתיקה, ואחר-כך מפליגים בסיפור שבחי האישה ובאנחות על גורלו העגום של הגבר הבא בשנים. הוא לא זוכר מה אכל לארוחת הבוקר. יוסף מביא אליו את בניו, אפרים ומנשה, ויעקב מתרגש, מחבק ונושק להם. לא ברור האם הוא אמנם מזהה מיהו אפרים ומיהו מנשה: "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה"(שם: מ"ח 8). תחילה מברך יעקב את מנשה הצעיר. יוסף מתמרמר על כי לא כך נהוג. תחילה יש לברך את אפרים הבכור. יעקב מתרץ ואומר: "אחיו הקטן יגדל ממנו, וזרעו יהיה מלוא הגויים"(שם: מ"ח 19). רמז ליעקב עצמו, שהיה הצעיר מאחיו עשיו, שנאבק על הבכורה, ולבסוף גנב אותה ממנו, ואולי זהו הזיכרון האישי הקדום על עצמו הקטן שהופך לבכור, שמתערב ומבלבל עליו את דעתו. זה אחד מהמקומות שבהם מועלה מוטיב הצעירוּת כתכונה מועדפת...
(ערב מונולוגים-דיאלוגים של בוגרי תיאטרון החדר. התקיים לראשונה ביום שלישי, 28.8.2012, בשעה 20:30 על הגג של החדר ולאחר מכן בתיאטרון יפו. בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע. זהו הקטע האחרון)
22. בירוקרעטיה
דיאלוג מאת רן בן עזרא ובבימויו. א': יונתן כלפה. פקיד: נדב בן חורין.
א': בוקר טוב
פקיד: כן.
א': אני רוצה בבקשה לסגור את חשבון הבנק שלי.
פקיד: למה?
א': כי אני פותח חשבון בנק עם בת הזוג שלי.
פקיד: היכן?
א': בבנק אחר.
פקיד: איזה?
א': לא חשוב.
פקיד: לנו זה חשוב.
א': טוב, בנק אמון.
פקיד: אה. חבל.
א': למה חבל?
פקיד: לא חשוב.
א': אבל לי חשוב לדעת.
פקיד: בשביל לסגור חשבון אתה צריך למלא טופס 19.
א': אבל דיברתי איתכם בטלפון, אמרו לי שאין צורך.
פקיד: טעו.
א': תקשיב, באתי לפה במיוחד מרחוק.
פקיד: צר לי. אתה צריך למלא טופס 19.
א': טוב, אז תביא, נמלא.
פקיד: זה לא אצלי.
א': אז אצל מי ממלאים אותו?
פקיד: אצל הפקידה שיושבת בקומה ב'.
א': או-קיי אני אגש אליה.
פקיד: אי אפשר.
א': למה?
פקיד: שעות הפעילות שלה הן בימי א' בלבד בין 8:00 ל 12:00.
א': אבל עכשיו יום א' והשעה 11:00.
פקיד: היא בחופשת לידה.
א': ואין לה מחליפה?
פקיד: המחליפה שלה בחופש.
א': ומתי היא חוזרת?
פקיד: בעוד חודש.
א': המחליפה, או זו שבחופשת לידה?
פקיד: בנוסף, אתה צריך למלא טופס 350, אחרי שאתה ממלא טופס 19.
א': בשביל מה?
פקיד: זה טופס שמצהיר כי אתה סמוך ובטוח שאתה מעוניין לסגור את החשבון.
א': אני סמוך ובטוח.
פקיד: לא, כל עוד לא מילאת טופס 19.
א': טוב, הבנתי, אז בוא נניח את זה רגע בצד. אני גם מעוניין להעביר את כרטיס האשראי שלי לבנק החדש.
פקיד: פנית לחברת האשראי?
א': כן, הם אמרו לי שאני צריך למלא אצלכם טופס...
פקיד: 52...
א': 457
פקיד: 457 זה הטופס השלישי שממלאים, אחרי 52 ו- 87.
א': בשביל מה צריך כל כך הרבה טפסים?
פקיד: הראשון הוראת קבע, השני הצהרת הון והשלישי הצהרת בריאות.
א': 52 זה הוראת קבע?
פקיד: הצהרת הון.
א': בשביל מה אני צריך טופס 87.
פקיד: כי הוראת קבע היא הכרח.
א': 87 זה לא הצהרת בריאות?
פקיד: לא, הוראת קבע זה 52.
א': בסדר, בסדר, אני אחתום על כולם, רק תשחרר אותי מפה, אני מאחר לעבודה כבר!
פקיד: טופס 52 ממלאים אצל שולה בקומה 3, טופס 52 ממלאים אצל ברוריה בקומה 5 וטופס 457 אצל תקווה בקומת מרתף.
א': למי לגשת קודם?
פקיד: אמרתי לך כבר מקודם, למי שתיתן לך טופס 52.
א': תקווה במרתף?
פקיד: לא, שולה ב 3.
א': ואחרי שאמלא את כל הטפסים, למי אני מעביר אותם?
פקיד: למרחב בנקים בטבריה.
א': טבריה?! אבל אני גר בפתח תקווה.
פקיד: תיסע.
א': אי אפשר לפקסס?
פקיד: הפקס שלהם התקלקל.
א': אין להם פקס חלופי? אתה יכול לברר?!
פקיד: קו הטלפון שלי מנותק היום. יש תקלה. תבקש מחר משולה שתתקשר.
א': מחר? גם היא לא עובדת היום?
פקיד: היא בהשתלמות.
א': טוב, בוא נניח את זה רגע בצד.למי אני פונה כדי לשנות הוראת קבע של קופת חולים?
פקיד: לקופת החולים.
א': אבל הוראת הקבע היא אצלכם!
פקיד: אז תבקש טופס חדש מהבנק החדש שלך...
א': אבל הם אמרו לי לפנות אליכם.
פקיד: הם טעו.
א': אתה יכול לבדוק שוב?
פקיד: אתה יכול למלא טופס 55443.
א': אצל מי?
פקיד: אצלי.
א': וזהו?
פקיד: כן.
א': בטוח?
פקיד: כן.
א': אז איפה חותמים?
פקיד: תגיע בשבוע הבא. הטפסים אזלו.
א': טוב! אתה יודע מה? עזוב, תשאיר את החשבון פתוח. אין לי כוח וזמן לזה.
פקיד: אין אפשרות.
א': מה אין אפשרות?
פקיד: הצהרת בעל פה שאתה מעוניין לסגור את החשבון.
א': נו ו...
פקיד: הצהרה בעל פה, דינה כהצהרה בכתב.
א': מעולה, זה כל מה שרציתי מלכתחילה כשהגעתי לפה.
פקיד: זה לא אומר שהחשבון ייסגר סופית.
א': מה?! אבל אמרת...
פקיד: בגלל שהצהרת בעל פה, תצטרך להמציא אישור של מיופה כח, אשר מעיד כי אתה שפוי בדעתך ואכן מעוניין לסגור את החשבון באופן סופי.
א': אבל אני שפוי! אתה מבין! אני שפוי!
(משתולל. הפקיד מסמן לשני שומרים. הם גוררים את א' החוצה, א' ממשיך לצעוק)
לא ביקשתי לסגור חשבון שוויצרי! ביקשתי לסגור חשבון בלי למלא טופס 83, 15, 45, 456, 786, 22, 87, 44, 33 וחצי!...
"מי שצורך את האקטואליה שלו דרך בדיחות בפייסבוק עלול לחשוב שהמשחק הפוליטי בארץ מגוחך ברמות קשות. וזה עוד כלום לעומת מי שממש מקשיב לחדשות". - עידו קינן
בואו נדבר על הפייסבוק ומערכת הבחירות. הפייסבוק הוא סוג של תיבת תהודה, כיכר עיר שאין לנו מושג או שליטה על האנשים הממלאים אותה. הפייסבוק הוא גם סוג של מראה מצחיקה שמגדילה דברים מסוימים ומקטינה אחרים, דווקא משום שהם לא יודעים כיצד לדבר בשפת הפייסבוק, שהיא שפה חצי אירונית, חצי חזותית, שמכילה את הכשל והאירוניה על כל דבר מתוך עצמו, או כפי שאומרים זאת בשפת הפייסבוק "בקטע אירוני ומודע לעצמו".אני משער שהדבר נכון שבעתיים גם לגבי טוויטר, אם כי הגיחות שלי לשם היו מועטות יותר.
עידו קינן כותב על כך ב"חדר 404": כשעיתוני הנייר מגיעים לידינו הם כבר לא מעודכנים. במערכת הבחירות הנוכחית, אפילו אתרי החדשות לא עומדים בקצב, ואת הטלנובלה הפוליטית מקבלים בפייסבוק, ישירות מפי הסוס הפוליטי. ציפי לבני, למשל, הקדימה להשקת “התנועה” את פרסום הלוגו והסלוגן שלה כתמונת שער בפייסבוק. הממיסטים מיהרו ללעוג לשם ולעיצוב הגנריים, ובכך עשו לה שירות והפיצו את דבר הקמת התנועה בקרב הגולשים. נראה שלבני למדה משהו מראש הממשלה בנימין נתניהו, שמאז “ביבי גאמפ” הפך למלך הממים הפוליטיים-מדיניים, עם משולש האיומים ודוגרי והברווז הגרעיני והפצצה מהסרטים המצוירים באו”ם... אני חושד שהפוליטיקאים מטרילים ומטרללים את המערכת כאמצעי להישאר בתודעה קצרת הטווח של ציבור הפייסבוחרים ממש עד יום הבחירות.
ואכן המצב הזה מצד אחד מאפשר שיח, מצד שני בולם אותו, וברור שהפייסבוק זה לא משהו שהמחוקק תכנן כשקבע את חוקי תעמולת הבחירות. אך לא הכל אירוני ומודע לעצמו בממלכת הפייסבוק. כך כותב הגולש רון דהן:
תעמולת הבחירות הביזיונית חושפת את מה שהפייסבוק מסתיר כל כך טוב: אני מיעוט. אין לי שום דרך אחרת להסביר את מה שאני רואה, החל מקמפיין האימה של הליכוד, דרך הטמטום של העבודה (ועכשיו בוחרים! וואלה? לא אחר כך?) קדימה זה כבר ממש מביך ומתחרה רק עם ציפורה, לפיד עסוק בלאונן על עצמו ולהפיץ כמה שיותר שקרים בדקה, ומרץ, תסלחו לי, אבל זה קמפיין דאחקה לא מוצלחת (ראו סרטון עם רננה רז שנראה כמו פרסומת לתחבושות היגיינה). מיעוט. כל הזין. יש את הרגע הזה שבו אדם מבין שהוא לא רלוונטי לאף אחד, שלא פונים אליו, שהוא לא קהל היעד, שדעותיו נחשבות פחות מאבק. כמו שהיטיב לכתוב נתן זך בשירו "כשהלכה ממני נערתי:" יש מן רגע כזה\ אדם נכנס ומתיישב\ו אילו אחר חושב שזו הרוח סובבה את הדלת\ או אפילו לא זה." וזה מה שאני בעיני הפוליטקאים, אפילו לא הרוח שמסובבת את הדלת.
הרוב שהתקיים בארץ או הסיפור שסיפרנו לעצמנו על עצמנו כמדינה נאורה ושוחרת שלום הולך ופג. ככל שחוקי השוק הולכים ומשתלטים על המדינה כל אחד חוזר לשבט שלו, והשמאל תמיד ידע להתפלג יפה. לכך גם התייחס גלעד ארדן שצייץ לשלי יחימוביץ את הדברים הבאים כשביקשה עימות עם נתניהו:
בכל מקרה איזה עימות בדיוק את רוצה? עימות של שמאל מול ימין מרכז? יופי, אבל מול מי בדיוק? מול לבני? גלאון? לפיד? מולך? מופז ? כשתסיימו את המלחמה ביניכם על מי מייצג את גוש השמאל תעלי שוב סטטוס בפייסבוק ונדבר דוגרי.
זו גם הסיבה שהשבט של מרץ כל כך קטן, מלכתחילה החלוצים היו מיעוט והבוחרים שלה, על מנת להעניק לילדיהם את החינוך הטוב ביותר עשו גג שלושה ילדים בזמן שהשבט של ש"ס עשה פי כמה ואם בשנות החמישים היה איזשהו כבוד או יראה כלפי אלה שהקימו את הארץ, שהובילו גם את אלה שלא היו בשר מבשרה של מפלגת מפא"י להצביע א' – זה כבר מזמן התפוגג. לפני זמן מה אמר לי נהג מונית "ביבי הרס את ענף המוניות, אבל אני אצביע בשבילו כי יש לו ניסיון" אם זה הדבר שבו אנו נאחזים – ובנימין נתניהו יודע את זה לפי הכיוון שהקמפיין שלו הולך אליו – צפוי לנו רק רע.
השחקנית בקי סוזין-פריישטדט היא אלמנתו של במאי הסרטים פיטר פריישטדט ז"ל.
בשנת 1965 הגיע פיטר, במאי יהודי-צ'כי, לישראל לביים הצגה בתיאטרון "האוהל". שם פגש פיטר בבקי, אז שחקנית בתיאטרון. סיפור אהבתם של השניים היה הגורם המרכזי לכך שפיטר ערק מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית וביקש מקלט בישראל. פנטזיהאוטוביוגראפיתהמשלבתביןההזוי למציאותי)
Sex Macht Frei
פיטר אמור לנחות מחר אחרי שבועיים של חופשה באלפים האוסטריים. אני חייבת להספיק לגמור את קריאת היומן האישי שלו. זהו הסיכוי היחיד שלי להבין את המורכבות של הסיפור של פיטר, את מה שמסתתר מאחורי השתיקות שלו.
כבר אמרתי כי האיש שהיה שם ושרד את המחנות היה בעל חוש הומור צ'כי נדיר, כובש, שובה לב. ניצול השואה שפגשתי היה אחד האנשים היציבים, המאוזנים. אדם שאהב את החיים הטובים: האוכל ההונגרי, הלימוזינה, זרי הוורדים, הסיגרים הקובניים, מוסיקת ג'ז, נסיעות תכופות לאלפים שבאוסטריה, ריקודים ונשים. כן, הוא היה מאוהב נואשות באהבת נשים. צדה את עיני הכותרתSex macht frei .
בחור צעיר שכל משפחתו חרבה, שאף מקום עבודה לא קיבלו בשל ההערה בתיקו האישי "יסוד בורגני ממוצא יהודי", שכל האוניברסיטאות היו נעולות בפניו כותב ביומנו:
"...בגיל 16 הייתי לחביבן של נשים בנות 30. ריח וטעם הלילות שביליתי איתן שמורים איתי. אני זוכר התעלסויות, ריחות בושם, בגדים מפוזרים על הרצפה, גופות נפלאים, שקיעה בשינה עמוקה לפנות בוקר. חיי התרכזו בדבר אחד: מין. תחושה הרפתקנית זו, תאוות הציד הופיעה מדי לילה. מעלילותיי באותן שנים אני זוכר ניחוח נפלא של שערוריות;
"הייתי בן 23. בקפה קרלטון, שם ישבתי יום יום. הוצגתי בפני גבר קשיש, גבוה בעל סבר פנים ידידותי. עד היום אני מתקשה להבין למה הציע לי לעבוד במלון ההררי שבבעלותו. הוא שאל אם אהיה מוכן לעבוד בשבילו כמשגיח על המלצרים והחדרניות. קיבלתי את ההצעה עוד לפני שסיים את המשפט. ניסיתי להסתיר את התלהבותי.
"לרגע אחד הרגשתי שקורה לי נס. למחרת כבר טיפסתי דרך היער אל הר גבוה מעל סנט מרטין. על פסגת ההר עמד מלון פשוט. בעיני רוחי הייתה זאתטירה. הנוף המדהים, השקט. הנשים. עברתי ביו שולחנות האורחים מדי ערב. בחיוך מבויש שאלתי לשביעות רצונם. חליפה כהה, פפיון ופרצוף יפה של גבר בן 23הבטיחו לי בת זוג למיטה כבר בלילה הראשון לבואי למלון. אני, שחוויתי את כל ההשפלות, הבדידות והנישול הכלכלי, לא ביליתי בחדרי לילה אחד שלא בחברת אישה. הנשים שהתארחו במלון עם בעליהן הפליאו אותי בטכניקה המיוחדת בה הצליחו להיעדר מהמיטה הזוגית וניקרה במוחי השאלה איך הסבירו את היעדרותן לבעלים. פעילותי הענפה השתקפה בהצלחתו המסחריתשל המלון. תפוסתו הייתה מלאה במשך כל השנה. לא היה גבול לאושרי.
"...גבריאלה באה לבקרני לעיתים. באחד הלילות, כאשר התעלסנו בחדר המלון, הופיע מאחורי הדלת הנעולה בעלה, גנרל זועם. היה זה בראשית מרץ 1956. בחוץ ירד גשם שוטף ומקפיא ואנחנו היינו בקומה ה-11 של המלון. פחד הגבהים שלי היה עצום, אבל הפחד מאקדחו הטעון של הגנרל היה, מסתבר, עצום עוד יותר. וכך, עירום, כשבגדי בידי, הצלחתי לטפס ממרפסת חדרה של גבריאלה, גבוה מעל העיר אל חדרי. כאשר נכנס הבעל הנסער שכבתי במיטתי מכוסה עד האוזניים. ציפיתי לקול הירייה. במקום זה בקעו מהחדר קולות אנחה עולות ויורדות. נתקפתי בצחוק משחרר. לא היה גבול לאושרי..."
"בגיל 29 התרחש הנס הבא של חיי: התקבלתי כבמאי אורח לתיאטרון בעיר שדה. את המחזאית אסתר קרומבכובה הכרתי במשרד מנהל התיאטרון. היא הייתה שנונה, מבריקה ויפה. צחוקה המתנגן מילא את חלל האולם... למחרת היום נעלמה...
לראשונה בחיי ביימתי מחזה. לא היה גבול לאושרי.
את הלילות ביליתי עם השחקניות, שתי עלמות צעירות שכנראה סיכמו ביניהן על הסדר מסוים, למחרת ביליתי עם השחקנית הראשית ואל תערובת מגוונת זו צירפתי במשך הזמן גם את המאפרת והקופאית.
עם כל כך הרבה זיונים, מה הפלא שהוא תמיד עייף. לא הייתי מאמינה על האיש שלי.
"בכינוס אזורי בנושא התיאטרון הסוציאליסטי, ישבו כולן בשורה אחת אתי. הצגת הבכורה הייתה להצלחה כבירה. השחקנים הקיפו אותי במבטי הערצה. הייתי המאושר באדם. אסתר חזרה והופיעה לנגד עיני. זוהרת מתמיד. מבט עיניה היה יוקד. כשכולם התפזרו נשארתי לבדי באולם וציפיתי, אולי תופיע מאחורי גבי ותשמיע את צחוקה שכולו מוסיקה. לראשונה בחיי הרגשתי אהבה אל אישה.
"חזרתי למלון, שכבתי במיטה וניסיתי להירדם אבל ללא הצלחה. עם אור ראשון נכנסה אסתר לחדרי, התיישבה על דופן המיטה. צחוקה היה שובה לב. לילות רבים ייחלתי, נואש, לרגע הזה. לא הוצאתי הגה. לא ניסיתי לגעת בה כדי לא לשים עצמי לצחוק. עדיין לא הייתי בטוח בכוונתה. היא קמה ממיטתי ויצאה מהחדר בהילוך של נסיכה. הרגשת האובדן של אהבה גדולה שחשתי לראשונה כלפי אישה חלחלה אל תוך נשמתי וגרמה לי לעצב נורא.
"חלפו מספר דקות. היא שבה אל חדרי. לבושה בחלוק שחציו העליון פתוח. היא שאלה אם תוכל להשתמש במקלחת; 'בחדרי המים לא זורמים'. עם קרני השמש הראשונות נכנסה עירומה אל מיטתי וכשגופותינו היו מאוחדים זה בזו. נשמע קול פעמוני הכנסייה וצפצוף הציפורים. ובאותו רגע נשכח הכול ואני הבנתי שגורל האדם הוא ציפייה לנס. כל אחד רוצה לעיתים לעצור את הזמן ולחזור אל רגעי קסם יקרים. אצלי זה הפך לצורך נואש שהלך וגבר עם חלוף השנים...
"...זמן רב בצעירותי הייתה תקופה נפלאה זו למציאות הממשית היחידה בחיי. היא ריפאה את פצעי, היא הפכה אותי לאדם שמסוגל היה לקום כל בוקר עם חיוך ולומר: החיים יפים.
אני מתביישת בתגובתי גסת הרוח. אני מריעה לכולכן נשים, לכל אחת ואחת מכן על כל מה שהענקתן לאישי האהוב את החיים יפים.
תחילה יש לומר: חגיגה. יש כל כך מעט ספרים בעברית שעוסקים בתיאטרון ומיועדים לכל קורא ולא רק לברנז'ה האקדמית, עד כי כל ספר חדש כזה שמופיע, ראוי לציון מיוחד ולברכה. זו חגיגה כפולה כי היא מתרחשת על רקע של תקופת תרבות מבולבלת. לכאורה מה שמכונה אמנויות הבמה הן עדיין תחום פופולארי ביותר, אבל התמסחרותו של התחום הפכה אותו למוצר בידורי-מסחרי שברובו אינו מעורר את מה שראוי היה שיעורר, כלומר, דיון נרחב או תסיסה בריאה, שהיא מעבר לצפייה בהצגה זו או אחרת. על כן, בא הספר הזה גם להזכיר ולעיין בפועלם של אבותינו שעבורם תיאטרון היה מרכיב מרכזי בגיבושה של תרבות חדשה לחברה חדשה.
יש אנשי תיאטרון שכותבים על הנושא "מה אני עשיתי בתיאטרון". אורי לוי כותב על "מה היה התיאטרון שבו עשיתי דברים". יש בזה חידוש מרענן וסוג של ענווה מבורכת שמקורותיה בבית הגידול של התיאטרון הארץ-ישראלי הקדום, שפעמה בו רוח חלוצית, אמונה גדולה ותחושת שליחות. הוא נותן קרדיט, מקום והערכה לשחקנים רבים שהיו עמו על הבמה. על רקע זה הוא פורש את תולדות חייו, מהרגע שבו הגיע מהקיבוץ אל תיאטרון אהל בתל אביב, לאורך שנותיו הרבות כשחקן בולט בתיאטרון ובקולנוע המקומי וגם הבינלאומי, השנים שבהן כיהן כמנכ"ל תיאטרון גשר ועד לתפקידו הנוכחי כיו"ר מדור התיאטרון במועצה לתרבות ואמנות, שבמשרד התרבות.
אני מגיע לפתח בניין אהל ואת מי רואות עיניי? את שחורי בכבודו ובעצמו, מסתובב בעצבנות ליד הכניסה.
"מר שחורי, אתה זוכר אותי?" אני פונה אליו בדחילו ורחימו.
"הבחור מיזרעאל. כבר אתם רוצים עוד הופעה?"
אני לוקח נשימה עמוקה ובקול עמוק ומרשים ככל שאני יכול, אני מכריז: "אני רוצה להיות שחקן!"
"אתה מוכן להתחיל עכשיו?" הוא קופץ עלי בהתלהבות.
"כן", אני משיב ולא מאמין שזה קורה באמת.
"אז תעלה למעלה, עובדים עכשיו על 'אגדת חורף' של שייקספיר".
"שייקספיר? נשמע מוכר" אני ממלמל ופוסע אל המדרגות.
"ותגיד שאתה החדש", הוא צועק אחרי.
כך מתאר לוי את הצעד הראשון שעשה בתיאטרון בקיץ 1951, עם תשוקה להיות שחקן אבל ללא כל ידע מקצועי. באופן הכללי ביותר ניתן לומר כי אז ראה השחקן את עצמו כבעל ייעוד תרבותי ורוחני "גבוה" כלשונם וגם סבל מגיהינום כלכלי. היום הוא שואף להיות כוכב והגיהינום הכלכלי עדיין קיים או לפחות אורב לו בסביבה.
לוי מייחד את הספר לזרם המרכזי של התיאטרון הישראלי. אין מעקב אחר זרמים אלטרנטיביים. לוי עצמו עשה כל חייו בתיאטרון הקואליציוני המרכזי. אבל ראוי לציין כי בתחילת דרכו של התיאטרון הארץ ישראל, כל אירוע בימתי, אזוטרי ככל שהיה, אלטרנטיבי, אופוזיציוני ככל שיהיה, הפך ברבות הימים למרכזי מצד עצמו ברשומות ההיסטוריה. נמצא כאן גם פרק קצר על תיאטרון הפרינג' ולוי מוסיף לו את הכינוי הישן, שכבר אינו רלוונטי: "השוליים". זהו מבט חטוף, מלווה בחיבה ובהערכה רבה:
אם משהו מהרוח הפרינג'אית יחדור אל תוך מבצרי התיאטרון הרפרטוארי, יצאו הן התיאטרונים והיוצרים והן הקהל, נשכרים.
על הדרך הארוכה ולא תמיד מבורכת שעשה התיאטרון המקומי מסוף המאה התשע-שרה ועד היום, יכול להעיד הקטע הבא. לוי מביא אותו מתוך נאומו של מייסד האהל, משה הלוי:
ב-21 באפריל 1925, התקיים בתל-אביב נשף הקמת תיאטרון אהל. בנאום הפתיחה אמר הלוי: שלושה מומנטים חיפשתי באלה שבאו להיבחן לסטודיה: א. מוסריות, ב. הקרבה, מסירות ואמונה, ו-ג. כשרון דרמאטי. אני אומר בבטחה גמורה, שלו התחשבתי בשני המומנטים הראשונים רק, הייתי צריך לקבל אל כל המאה ושישים שנבחנו על ידי בכל הארץ. אולם בהתחשב במומנט השלישי קיבלתי רק שלושים.
הספר מרהיב עין והוא בתבנית אלבומית. הוא כולל מקבץ מרשים של תצלומים ואיורים של יוצרים, הצגות ומסמכים מכוננים, משחר התיאטרון הארץ-ישראלי ועד היום. חלק מהתמונות, אלו העתיקות, מטושטש מעט, פועל יוצא של העתקים רבים שנעשו ברבות הימים, דבר שמקנה להם חזות חלומית-נוסטלגית. ספר שקל לרוץ בו, קריאתו שוטפת, המידע בו רב והוא משובץ בקטעים מצחיקים על שחקנים והצגות.
מומלץ.
(אורי לוי, תיאטרון בגוף ראשון, הוצאת קווים, 2012. עריכה תחקיר והפקה: שלומית לולה נחמה. עריכה: ענת ישראלי. עיצוב: שוש וסרמן. רישומים: חיים טופול)
לבי יוצא אליהם, אל הכלבים של סרייבו. מתכרבל לי על הכרית של מנהל הבית שלי, המחשב למרגלותיי וחושב לעצמי: קר בחוץ. מכירים את זה? אתם יושבים לכם בבית. החימום מפנק, מגרמים עצם של תרנגולת, או עלה חסה, תלוי אם אתם אוכלי פגרים או צמחונים. אני למשל אוכל הכול. תזכרו את זה כשאתם באים לבקר. מה רציתי לומר? בעניין זה שאתם יושבים בחימום מפנק, הטלוויזיה משדרת זוועות אמיתיות או מפוברקות ואתם מגרמים משהו ונאנחים בקול, אח איזה עולם קשה. אז בבקשה, תזיזו את התחת שלכם ותלכו להצביע בבחירות. די, מספיק בלבלתי לכם את המוח. נעשה לי עכשיו תיאבון שכזה שאלוהים ישמור.
הכלבים של סרייבו. העיר היחידה באותה מדינה צעירה וקרה, שבה לא הורגים כלבים.
"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה". (צבי גורן, אתר הבמה) "ביצוע וירטואוזי!" (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")
"חוויה נהדרת!אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".(יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")
היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.
"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".
(נאוה סמל, סופרת)
גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו של הדיקטטור הרצחני של פינושה בצ'ילה. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. זהו רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה ואנס אותה.
רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.
הגיבור העייף
סאגה מרהיבת עין על תקומתו ונפילתו של החייל האוניברסאלי והמקומי. מחזה: אלדר גלאור. בימוי: אבי גיבסון בר-אל.
בהשתתפות: דור אלוני, עידו יונה ימין, אדוה לוי גושן, תחיה סולימן, מוטי תמם.
יום ה', 27.12.2012 בשעה 20:00 יום א', 30.12.2012 בשעה 21:00
ד', 2.1.2013, בשעה 20:00
במרכז לתיאטרון עכו, רחוב ויצמן 1, ת.ד. 1113, עכו
טל': 04-9913834 / 04-9919634
סמדר לומניץ: גלריה בבית
מזמינה אתכם לתערוכה של עבודותיי במדיה שונות. אציג בה הדפסות קטנות, ציורים גדולים וסקיצות בביתי ברמת גן. לתיאום הביקור ומסירת הכתובת: סמדר, smaddl@zahav.net.il
אורטל חייבת למות
מותחן פסיכולוגי. אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. עכשיו היא חייבת למות.
בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.
מוצ"ש, 29.12.2012, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, תל-אביב. עלות כרטיס: 40 ש"ח.
052-528-4234, 054-533-5135, 03-5171818
תיק פוריות
IV כן או IV לא! היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.
מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.
ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר
במרכז התיאטרון של עכו, 5.01.13, 20:00
בקרון מתחם התחנה, ת"א, 10.01.13, 20:30
בקרון מתחם התחנה, ת"א, 23.01.13, 19:30 ערב מיוחד: "פוריות אמת או חובה", בהנחיית דפנה לוי. הצגה, שיחה ומדיטציה לפריון אישי (כשעתיים וחצי). 100 ₪.
בבית דירות בין חומות עתיקות יומין, אפופי ריחות טחב ותבשילים, קולות מואזין ופעמוני כנסיה, מחפשים השחקנים, תשובות לשאלות, המלוות אותם בשלב זה של חייהם הנוגעות בהוריהם, בילדיהם ובעצמן.
כתיבה ובימוי: יוספה בת גד.
שחקנים יוצרים: גלי כהן, מאיר שקד, מירי קפלן, חגית שורש. מוסיקה: מיה דנון.
תודה לאמיר אוריין ולמרכז לתיאטרון עכו.
27.12.2012, 24.1.2013, 21.2.2013, בשעה 19:00. טל': 050-748-1748.
פסטיבל תיאטרון קצר בצוותא ע"ש אריק הוך
פרויקט התיאטרון המהיר בעולם. 26-29 בדצמבר 2012
חגיגה של תיאטרוןמקורי וייחודי, שהפך למסורת מכובדת בנוף התיאטרון הישראלי, וחוגג השנה 15 שנים בפסטיבל חגיגי במיוחד. תשעה מחזות קצרים בבכורה, כ- 15 דקות כ"א, יעסקו השנה בשלושה נושאים: בית. זמן. מלחמה.
התיאטרון הקצר הוא הזדמנות לחפש צורות הבעה חדשות. בתוכן ובצורה. אנחנו מעודדים
עשייה בלתי מתפשרת. מדי שנה, קבוצה של אמנים, במפגן של סולידריות ואהבת הבמה, מתעקשים לחולל את הבלתי אפשרי ולהעניק לקהל המסור שלנו חוויה של תיאטרון ייחודי. מרתק, מצחיק ומרגש, תיאטרון מעורר מחשבה ומטריד, שתישאר איתכם הרבה אחרי שהמסך ירד. כמו שתיאטרון צריך להיות.
הצגות סוחפות ומרתקות, קלילות ומשעשעות, שבהן משולבים פעילויות, משחקים וקסמים בשיתוף הילדים. ההצגות נפרשות מתוך מזוודה בודדת וכך הילדים מתוודעים אל עולם התיאטרון, עולם הדמיון והאפשרויות האין סופיות הגלומות בהם.מתאים לשעות סיפור ולימי הולדת. ניתן להשיגני בטל. 052-554-3714 (המייל שלי)
פייסבוק: "יום הולדת עם אורן".
אהבותיה של ליא קניג
בימים אלה יוצא מארז של דיוידי של הסרט התיעודי "אהבותיה של ליא קניג", על חייה של כלת פרס ישראל ליא קניג, וחושף פאן אישי לא מוכר בחייה של השחקנית.
מחיר המארז מוצע ב-100 ₪ כשי עובדים לחגים או לכל מועד שיידרש. או לחילופין הקרנה של הסרט בתשלום כולל מפגש עם היוצרת.
הסרט מוקרן בכל הסינמטקים, ובכל היכלי התרבות ברחבי הארץ בליווי שיחה אישית עם ליא ומפגש עימה. הוא נמכר לטלוויזיה הישראלית לחמש שנים והחל מהאביב הקרוב יחלו ההקרנות כמו כן מופץ בחו"ל.
-------------- -------------- -------------- מארכיון הכנסת: דברים המובנים מאליהם שכלל אינם מובנים מאליהם
מארכיון הכנסת השמונה-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שלישי, פרוטוקול מס' 308, מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, ט"ו בכסלו התשע"א (22.11.2010), בשעה 09:00
...
היו"ר אלכס מילר: חה"כ חנין, בבקשה. אתה אחד מאלה שיזם את הדיון.
דב חנין: ...אדוני היו"ר, אני רוצה להקדיש את הדיון הזה לשאלה המורכבת של יחסי תרבות ומדינה. זו שאלה מאוד עדינה ומאוד מורכבת. ישנם בשאלה הזו כמה מודלים. אדוני היו"ר בא ממשטר לא דמוקרטי, ואדוני בוודאי יודע שהיו מקומות בהם המדינה רואה מתפקידה ואולי אפילו מחובתה, להתערב בשאלה מה אומנות עושה ומה אומנות לא עושה. אני מקווה, שכולנו סביב השולחן הזה מסכימים היום, שמודלים כאלה הם מאוד בעייתיים, מאוד הרסניים. אנחנו חושבים, שהמדינה לא צריכה להתערב או לפעול בתחומי התוכן של תרבות ואומנות. אני מקווה, שזה מוסכם על כולנו. אנחנו מדברים על מערכת דמוקרטית, ועל התנהלותה של מערכת דמוקרטית בתחום של האומנות והתרבות. פה, אדוני היו"ר, הנוסחה היא מאוד מורכבת: המדינה תומכת והתרבות מבקרת. זו הנוסחה היחידה שיכולה לעבוד. המדינה תומכת בתרבות, כי למדינה יש אינטרס בקידומה של תרבות ובקיומה של אומנות. אין ספק, שכל תרבות טובה וכל אומנות טובה היא אומנות נושכת. אני לא מתייחס לשאלה של הויכוח הקונקרטי של השתתפות או אי השתתפות של אומנים בהופעות באריאל. כל אומנות טובה: תיאטרון, קולנוע, ספרות, היא אומנות נושכת. אם נקבל את העיקרון שאומר, שכאשר האומנות נושכת חזק מדי המדינה צריכה להתערב - ואני מסכים שפה הייתה נשיכה, וזה כאב והפריע, עצבן ועורר ויכוח. אמר היו"ר ש- 80% מהציבור מתנגדים למכתב הזה. אני ראיתי נתון אחר המדבר על 44%.
שרת התרבות והספורט לימור לבנת: זה לא היה נכון. זה תוקן.
דב חנין:אומנות טובה לפעמים מעוררת התנגדות מאוד רחבה, וזה טוב שהיא מעוררת. כלי אומנותי הוא כלי המאתגר את השיח הציבורי, מאפשר העלאת שאלות, שאולי הן קשות לשמיעה והאזנה. זה המבחן של החופש האומנותי. מבחנו של החופש האומנותי הוא לא כאשר אנחנו אומרים אמירה מוסכמת ומקובלת שכולם קמים על רגליהם ומוחאים כפיים פה אחד. מבחנו של החופש האומנותי ומבחנה של תמיכת המדינה, הוא בדיוק בשאלות האלה, השאלות הרגישות, הכואבות, המעוררות כעס ומחלוקת. כאן המבחן. לכן, אני חושב שאנחנו בישיבה הזאת צריכים להוציא מסר שהוא מאוד חד וברור: אומנות ישראלית תמשיך להתקיים. אנחנו בעד התיאטרון הישראלי.
רונית תירוש: גם ציוני?
דב חנין: ציוני או לא ציוני. אני לא אקבע לתיאטרון אם הוא יהיה ציוני או לא ציוני. זה לא תפקידה של הכנסת, זה לא תפקידה של המדינה. המדינה לא תקבע איך ייראה התיאטרון, איך ייראה הקולנוע ואיך תיראה הספרות והאקדמיה - כי יש גם אנשי אקדמיה, שיש להם עמדה לגבי המכללה באריאל. לא תפקידה של המדינה להיכנס ברגל גסה לשדות האלה. המתקפה הזו על התיאטרון הישראלי, על הקולנוע הישראלי, על הספרות הישראלית, על היצירה הישראלית, על האקדמיה הישראלית, היא מתקפה שאנו צריכים להדוף אותה כאיש אחד, גם אם יש לנו ויכוח לגבי תכנים שנאמרים, מקובלים או לא מקובלים על מי מאיתנו...
-------------- -------------- --------------
וינסטון סמית: הידד! אני כוזרי
מחקר: יהודי אירופה הם צאצאי הכוזרים. גנטיקאי ישראלי צעיר גילה את "המרכיב הכוזרי" בדנ"א של יהודי אירופה. אם הוא צודק, רבים מאבותיהם של הישראלים קרובים לאבות האיראנים (לקריאת המאמר)
אז מה? לכל אלו שחושבים שדם סמיך ממים וטוהר הגזע: אפשר סוף סוף להפסיק עם השטויות ולעשות שלום?
(ו. סמית)
-------------- -------------- --------------
"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם
כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,
הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,
אל בני גזע נבחר".
(היטלר ב"היטלר – הוידוי האחרון בהחלט")
--------------
"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".
