"מי שצורך את האקטואליה שלו דרך בדיחות בפייסבוק עלול לחשוב שהמשחק הפוליטי בארץ מגוחך ברמות קשות. וזה עוד כלום לעומת מי שממש מקשיב לחדשות". - עידו קינן

בואו נדבר על הפייסבוק ומערכת הבחירות. הפייסבוק הוא סוג של תיבת תהודה, כיכר עיר שאין לנו מושג או שליטה על האנשים הממלאים אותה. הפייסבוק הוא גם סוג של מראה מצחיקה שמגדילה דברים מסוימים ומקטינה אחרים, דווקא משום שהם לא יודעים כיצד לדבר בשפת הפייסבוק, שהיא שפה חצי אירונית, חצי חזותית, שמכילה את הכשל והאירוניה על כל דבר מתוך עצמו, או כפי שאומרים זאת בשפת הפייסבוק "בקטע אירוני ומודע לעצמו".  אני משער שהדבר נכון שבעתיים גם לגבי טוויטר, אם כי הגיחות שלי לשם היו מועטות יותר.

עידו קינן כותב על כך ב"חדר 404": כשעיתוני הנייר מגיעים לידינו הם כבר לא מעודכנים. במערכת הבחירות הנוכחית, אפילו אתרי החדשות לא עומדים בקצב, ואת הטלנובלה הפוליטית מקבלים בפייסבוק, ישירות מפי הסוס הפוליטי. ציפי לבני, למשל, הקדימה להשקת “התנועה” את פרסום הלוגו והסלוגן שלה כתמונת שער בפייסבוק. הממיסטים מיהרו ללעוג לשם ולעיצוב הגנריים, ובכך עשו לה שירות והפיצו את דבר הקמת התנועה בקרב הגולשים. נראה שלבני למדה משהו מראש הממשלה בנימין נתניהו, שמאז “ביבי גאמפ” הפך למלך הממים הפוליטיים-מדיניים, עם משולש האיומים ודוגרי והברווז הגרעיני והפצצה מהסרטים המצוירים באו”ם... אני חושד שהפוליטיקאים מטרילים ומטרללים את המערכת כאמצעי להישאר בתודעה קצרת הטווח של ציבור הפייסבוחרים ממש עד יום הבחירות.

ואכן המצב הזה מצד אחד מאפשר שיח, מצד שני בולם אותו, וברור שהפייסבוק זה לא משהו שהמחוקק תכנן כשקבע את חוקי תעמולת הבחירות. אך לא הכל אירוני ומודע לעצמו בממלכת הפייסבוק. כך כותב הגולש רון דהן:

תעמולת הבחירות הביזיונית חושפת את מה שהפייסבוק מסתיר כל כך טוב: אני מיעוט. אין לי שום דרך אחרת להסביר את מה שאני רואה, החל מקמפיין האימה של הליכוד, דרך הטמטום של העבודה (ועכשיו בוחרים! וואלה? לא אחר כך?) קדימה זה כבר ממש מביך ומתחרה רק עם ציפורה, לפיד עסוק בלאונן על עצמו ולהפיץ כמה שיותר שקרים בדקה, ומרץ, תסלחו לי, אבל זה קמפיין דאחקה לא מוצלחת (ראו סרטון עם רננה רז שנראה כמו פרסומת לתחבושות היגיינה). מיעוט. כל הזין. יש את הרגע הזה שבו אדם מבין שהוא לא רלוונטי לאף אחד, שלא פונים אליו, שהוא לא קהל היעד, שדעותיו נחשבות פחות מאבק. כמו שהיטיב לכתוב נתן זך בשירו "כשהלכה ממני נערתי:" יש מן רגע כזה\ אדם נכנס ומתיישב\ו אילו אחר חושב שזו הרוח סובבה את הדלת\ או אפילו לא זה." וזה מה שאני בעיני הפוליטקאים, אפילו לא הרוח שמסובבת את הדלת.

הרוב שהתקיים בארץ או הסיפור שסיפרנו לעצמנו על עצמנו כמדינה נאורה ושוחרת שלום הולך ופג. ככל שחוקי השוק הולכים ומשתלטים על המדינה כל אחד חוזר לשבט שלו, והשמאל תמיד ידע להתפלג יפה. לכך גם התייחס גלעד ארדן שצייץ לשלי יחימוביץ את הדברים הבאים כשביקשה עימות עם נתניהו:

בכל מקרה איזה עימות בדיוק את רוצה? עימות של שמאל מול ימין מרכז? יופי, אבל מול מי בדיוק? מול לבני? גלאון? לפיד? מולך? מופז ? כשתסיימו את המלחמה ביניכם על מי מייצג את גוש השמאל תעלי שוב סטטוס בפייסבוק ונדבר דוגרי.

זו גם הסיבה שהשבט של מרץ כל כך קטן, מלכתחילה החלוצים היו מיעוט והבוחרים שלה, על מנת להעניק לילדיהם את החינוך הטוב ביותר עשו גג שלושה ילדים בזמן שהשבט של ש"ס עשה פי כמה ואם בשנות החמישים היה איזשהו כבוד או יראה כלפי אלה שהקימו את הארץ, שהובילו גם את אלה שלא היו בשר מבשרה של מפלגת מפא"י להצביע א' – זה כבר מזמן התפוגג. לפני זמן מה אמר לי נהג מונית "ביבי הרס את ענף המוניות, אבל אני אצביע בשבילו כי יש לו ניסיון" אם זה הדבר שבו אנו נאחזים – ובנימין נתניהו יודע את זה לפי הכיוון שהקמפיין שלו הולך אליו – צפוי לנו רק רע.

תחשבו על זה.