(קטע נוסף מתוך רומן אוטוביוגרפי העומד לצאת לאור.
השחקנית בקי סוזין-פריישטדט היא אלמנתו של במאי הסרטים פיטר פריישטדט ז"ל.
בשנת 1965 הגיע פיטר, במאי יהודי-צ'כי, לישראל לביים הצגה בתיאטרון "האוהל". שם פגש פיטר בבקי, אז שחקנית בתיאטרון. סיפור אהבתם של השניים היה הגורם המרכזי לכך שפיטר ערק מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית וביקש מקלט בישראל. פנטזיה אוטוביוגראפית המשלבת בין ההזוי למציאותי)
Sex Macht Frei
פיטר אמור לנחות מחר אחרי שבועיים של חופשה באלפים האוסטריים. אני חייבת להספיק לגמור את קריאת היומן האישי שלו. זהו הסיכוי היחיד שלי להבין את המורכבות של הסיפור של פיטר, את מה שמסתתר מאחורי השתיקות שלו.
כבר אמרתי כי האיש שהיה שם ושרד את המחנות היה בעל חוש הומור צ'כי נדיר, כובש, שובה לב. ניצול השואה שפגשתי היה אחד האנשים היציבים, המאוזנים. אדם שאהב את החיים הטובים: האוכל ההונגרי, הלימוזינה, זרי הוורדים, הסיגרים הקובניים, מוסיקת ג'ז, נסיעות תכופות לאלפים שבאוסטריה, ריקודים ונשים. כן, הוא היה מאוהב נואשות באהבת נשים. צדה את עיני הכותרתSex macht frei .
בחור צעיר שכל משפחתו חרבה, שאף מקום עבודה לא קיבלו בשל ההערה בתיקו האישי "יסוד בורגני ממוצא יהודי", שכל האוניברסיטאות היו נעולות בפניו כותב ביומנו:
"...בגיל 16 הייתי לחביבן של נשים בנות 30. ריח וטעם הלילות שביליתי איתן שמורים איתי. אני זוכר התעלסויות, ריחות בושם, בגדים מפוזרים על הרצפה, גופות נפלאים, שקיעה בשינה עמוקה לפנות בוקר. חיי התרכזו בדבר אחד: מין. תחושה הרפתקנית זו, תאוות הציד הופיעה מדי לילה. מעלילותיי באותן שנים אני זוכר ניחוח נפלא של שערוריות;
"הייתי בן 23. בקפה קרלטון, שם ישבתי יום יום. הוצגתי בפני גבר קשיש, גבוה בעל סבר פנים ידידותי. עד היום אני מתקשה להבין למה הציע לי לעבוד במלון ההררי שבבעלותו. הוא שאל אם אהיה מוכן לעבוד בשבילו כמשגיח על המלצרים והחדרניות. קיבלתי את ההצעה עוד לפני שסיים את המשפט. ניסיתי להסתיר את התלהבותי.
"לרגע אחד הרגשתי שקורה לי נס. למחרת כבר טיפסתי דרך היער אל הר גבוה מעל סנט מרטין. על פסגת ההר עמד מלון פשוט. בעיני רוחי הייתה זאת טירה. הנוף המדהים, השקט. הנשים. עברתי ביו שולחנות האורחים מדי ערב. בחיוך מבויש שאלתי לשביעות רצונם. חליפה כהה, פפיון ופרצוף יפה של גבר בן 23 הבטיחו לי בת זוג למיטה כבר בלילה הראשון לבואי למלון. אני, שחוויתי את כל ההשפלות, הבדידות והנישול הכלכלי, לא ביליתי בחדרי לילה אחד שלא בחברת אישה. הנשים שהתארחו במלון עם בעליהן הפליאו אותי בטכניקה המיוחדת בה הצליחו להיעדר מהמיטה הזוגית וניקרה במוחי השאלה איך הסבירו את היעדרותן לבעלים. פעילותי הענפה השתקפה בהצלחתו המסחרית של המלון. תפוסתו הייתה מלאה במשך כל השנה. לא היה גבול לאושרי.
"...גבריאלה באה לבקרני לעיתים. באחד הלילות, כאשר התעלסנו בחדר המלון, הופיע מאחורי הדלת הנעולה בעלה, גנרל זועם. היה זה בראשית מרץ 1956. בחוץ ירד גשם שוטף ומקפיא ואנחנו היינו בקומה ה-11 של המלון. פחד הגבהים שלי היה עצום, אבל הפחד מאקדחו הטעון של הגנרל היה, מסתבר, עצום עוד יותר. וכך, עירום, כשבגדי בידי, הצלחתי לטפס ממרפסת חדרה של גבריאלה, גבוה מעל העיר אל חדרי. כאשר נכנס הבעל הנסער שכבתי במיטתי מכוסה עד האוזניים. ציפיתי לקול הירייה. במקום זה בקעו מהחדר קולות אנחה עולות ויורדות. נתקפתי בצחוק משחרר. לא היה גבול לאושרי..."
"בגיל 29 התרחש הנס הבא של חיי: התקבלתי כבמאי אורח לתיאטרון בעיר שדה. את המחזאית אסתר קרומבכובה הכרתי במשרד מנהל התיאטרון. היא הייתה שנונה, מבריקה ויפה. צחוקה המתנגן מילא את חלל האולם... למחרת היום נעלמה...
לראשונה בחיי ביימתי מחזה. לא היה גבול לאושרי.
את הלילות ביליתי עם השחקניות, שתי עלמות צעירות שכנראה סיכמו ביניהן על הסדר מסוים, למחרת ביליתי עם השחקנית הראשית ואל תערובת מגוונת זו צירפתי במשך הזמן גם את המאפרת והקופאית.
עם כל כך הרבה זיונים, מה הפלא שהוא תמיד עייף. לא הייתי מאמינה על האיש שלי.
"בכינוס אזורי בנושא התיאטרון הסוציאליסטי, ישבו כולן בשורה אחת אתי. הצגת הבכורה הייתה להצלחה כבירה. השחקנים הקיפו אותי במבטי הערצה. הייתי המאושר באדם. אסתר חזרה והופיעה לנגד עיני. זוהרת מתמיד. מבט עיניה היה יוקד. כשכולם התפזרו נשארתי לבדי באולם וציפיתי, אולי תופיע מאחורי גבי ותשמיע את צחוקה שכולו מוסיקה. לראשונה בחיי הרגשתי אהבה אל אישה.
"חזרתי למלון, שכבתי במיטה וניסיתי להירדם אבל ללא הצלחה. עם אור ראשון נכנסה אסתר לחדרי, התיישבה על דופן המיטה. צחוקה היה שובה לב. לילות רבים ייחלתי, נואש, לרגע הזה. לא הוצאתי הגה. לא ניסיתי לגעת בה כדי לא לשים עצמי לצחוק. עדיין לא הייתי בטוח בכוונתה. היא קמה ממיטתי ויצאה מהחדר בהילוך של נסיכה. הרגשת האובדן של אהבה גדולה שחשתי לראשונה כלפי אישה חלחלה אל תוך נשמתי וגרמה לי לעצב נורא.
"חלפו מספר דקות. היא שבה אל חדרי. לבושה בחלוק שחציו העליון פתוח. היא שאלה אם תוכל להשתמש במקלחת; 'בחדרי המים לא זורמים'. עם קרני השמש הראשונות נכנסה עירומה אל מיטתי וכשגופותינו היו מאוחדים זה בזו. נשמע קול פעמוני הכנסייה וצפצוף הציפורים. ובאותו רגע נשכח הכול ואני הבנתי שגורל האדם הוא ציפייה לנס. כל אחד רוצה לעיתים לעצור את הזמן ולחזור אל רגעי קסם יקרים. אצלי זה הפך לצורך נואש שהלך וגבר עם חלוף השנים...
"...זמן רב בצעירותי הייתה תקופה נפלאה זו למציאות הממשית היחידה בחיי. היא ריפאה את פצעי, היא הפכה אותי לאדם שמסוגל היה לקום כל בוקר עם חיוך ולומר: החיים יפים.
אני מתביישת בתגובתי גסת הרוח. אני מריעה לכולכן נשים, לכל אחת ואחת מכן על כל מה שהענקתן לאישי האהוב את החיים יפים.
(בקי פריישטדט)
