באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס.24

הרמוניה ודיסהרמוניה (המשך)

...כבדרך אגב, ראוי לציין התנהגות מערכות שמרניות וקבועות ביחס לכל שינוי המתרחש בהן. המערכת תהיה נוטה לקבל את השינוי ביתר רצון, בתנאי שהשינוי נשען על מה שהמערכת מכירה מתוך העבר שלה. תכונה זו משותפת לכל מערכת דתית, מדעית או אמנותית. גם בהתנהגות זו מלמדת המערכת על עצמה שהיא שואפת לשמירת האיחוד עם עבר ידוע, או מקובל כבעל תוקף אמוני. יוצר הפועל במסגרת המערכת, והמבקש להכניס בתוכה שינוי, חייב לפעול במסגרת מכלול התכנים המקובלים שבתוך המערכת הסגורה. כל שינוי והתפתחות במערכת זו מחייב את הגדרתו במסגרת כל מה שהיה מקובל בעבר בתוך המערכת, ורצוי שיהיה מיוחס למקור קדום ומקובל, אחרת ייחשב כדבר כפירה וייפסל. לדוגמא: לדעת רבים נכתב חלקו העיקרי של ספר הזהר, החיבור המרכזי של הקבלה הספרדית, לראשונה בין השנים 1280 ל1286-, על ידי משה בן שם טוב דה ליאון, בגואדאלאחארה שמצפון-מזרח למדריד, אבל כדי שהספר יתקבל בקרב קהלו, הוא נכתב במתכוון בסגנון ארכאי ויוחס לדמותו הקדומה של רבי שמעון בר יוחאי וחבריו, מאמצע המאה השנייה.

שינוי במובן הדיאלקטי - בהצבת אנטי-תזה למערכת הסגורה, כדי ליצור סינתזה חדשה, ייחשב גם הוא לכפירה וייפסל מיסודו. שינוי כזה יכול להתקיים בתוך המערכת רק כדבר שהוגדר כפסול, או שהוא מתקיים מחוץ למערכת כתופעה עצמאית שיש לה זיקה מסוימת למערכת. לדוגמא: תופעת הדיבוק שהייתה נפוצה ביהדות מזרח אירופה, אסיה ואפריקה, הוגדרה מבחינה חברתית ודתית כהתנהגות פסולה שיש לטפל בה בכל חומר הדין. אולם טקס גירוש הדיבוק בוצע בתוך הקהילה, במקרים רבים בנוכחות קהל, כאירוע בימתי לכל דבר. אחר כך הופץ סיפור הפרשה בקרב המאמינים כסיפור מוסר שתפקידו לחזק את ההתנהגות החברתית והדתית המקובלת. במקרה זה אפשר לטעון שמבחינה חברתית התנהגותו של אחוז הדיבוק היא אופוזיציונית, והקהילה הקואליציונית נדרשת לטפל בה. לעומת זאת, תופעת המשיחיות נתפסת במסורת היהודית המרכזית כנטע זר שיש להוקיעו ולהוציאו מתוך המערכת, ואכן ברוב המקרים, הוצאו תנועות משיחיות מתוך הזרם המרכזי של היהדות, והתקיימו כתופעה חיצונית עצמאית, עד שהתנוונו ונעלמו.

("המעגל הפתוח", עמ' 118-119. המשך יבוא)