באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס.24

הרמוניה ודיסהרמוניה (המשך)

...כבדרך אגב, ראוי לציין התנהגות מערכות שמרניות וקבועות ביחס לכל שינוי המתרחש בהן. המערכת תהיה נוטה לקבל את השינוי ביתר רצון, בתנאי שהשינוי נשען על מה שהמערכת מכירה מתוך העבר שלה. תכונה זו משותפת לכל מערכת דתית, מדעית או אמנותית. גם בהתנהגות זו מלמדת המערכת על עצמה שהיא שואפת לשמירת האיחוד עם עבר ידוע, או מקובל כבעל תוקף אמוני. יוצר הפועל במסגרת המערכת, והמבקש להכניס בתוכה שינוי, חייב לפעול במסגרת מכלול התכנים המקובלים שבתוך המערכת הסגורה. כל שינוי והתפתחות במערכת זו מחייב את הגדרתו במסגרת כל מה שהיה מקובל בעבר בתוך המערכת, ורצוי שיהיה מיוחס למקור קדום ומקובל, אחרת ייחשב כדבר כפירה וייפסל. לדוגמא: לדעת רבים נכתב חלקו העיקרי של ספר הזהר, החיבור המרכזי של הקבלה הספרדית, לראשונה בין השנים 1280 ל1286-, על ידי משה בן שם טוב דה ליאון, בגואדאלאחארה שמצפון-מזרח למדריד, אבל כדי שהספר יתקבל בקרב קהלו, הוא נכתב במתכוון בסגנון ארכאי ויוחס לדמותו הקדומה של רבי שמעון בר יוחאי וחבריו, מאמצע המאה השנייה.

שינוי במובן הדיאלקטי - בהצבת אנטי-תזה למערכת הסגורה, כדי ליצור סינתזה חדשה, ייחשב גם הוא לכפירה וייפסל מיסודו. שינוי כזה יכול להתקיים בתוך המערכת רק כדבר שהוגדר כפסול, או שהוא מתקיים מחוץ למערכת כתופעה עצמאית שיש לה זיקה מסוימת למערכת. לדוגמא: תופעת הדיבוק שהייתה נפוצה ביהדות מזרח אירופה, אסיה ואפריקה, הוגדרה מבחינה חברתית ודתית כהתנהגות פסולה שיש לטפל בה בכל חומר הדין. אולם טקס גירוש הדיבוק בוצע בתוך הקהילה, במקרים רבים בנוכחות קהל, כאירוע בימתי לכל דבר. אחר כך הופץ סיפור הפרשה בקרב המאמינים כסיפור מוסר שתפקידו לחזק את ההתנהגות החברתית והדתית המקובלת. במקרה זה אפשר לטעון שמבחינה חברתית התנהגותו של אחוז הדיבוק היא אופוזיציונית, והקהילה הקואליציונית נדרשת לטפל בה. לעומת זאת, תופעת המשיחיות נתפסת במסורת היהודית המרכזית כנטע זר שיש להוקיעו ולהוציאו מתוך המערכת, ואכן ברוב המקרים, הוצאו תנועות משיחיות מתוך הזרם המרכזי של היהדות, והתקיימו כתופעה חיצונית עצמאית, עד שהתנוונו ונעלמו.

("המעגל הפתוח", עמ' 118-119. המשך יבוא)

...בחדר ההלבשה, מארח את הקהל לפני ההצגה (7):

...אם כך, מדוע אנחנו מציגים את המחזה הזה היום? 

עברו שנים. אני חושב שהתבגרנו. לא רק פיסית אלא גם מנטאלית. אני משער שיש כאלה שחולקים על הנחת היסוד הזאת, אבל אני אדם אופטימי. דברים השתנו ואחד הסימנים לכך הוא שהיום, יש לנו למשל, "הטקס האלטרנטיבי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. אז לא היו טקסים כאלה. בכל זאת קרה לנו משהו. אנחנו אפילו מוכנים, לפעמים, להיות אירוניים ביחס לעצמנו, במידה מסוימת. היום אנחנו אפילו יכולים להקשיב לבדיחות שואה, דבר שלא היה עולה על הדעת באותם ימים. קוראים לזה בדיחות זוועה... (מתוך המחזה)

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

13. שמות: שמות א' - ו' 1

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו" (שמות א' 1).

..."ויהי במים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסיבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול" (שמות ב' 11-12).

משה גדול בשנים וגדול בסמכות. הוא מקורב למלכות ויש להניח שנושא בתפקיד מנהלי, אבל עדיין הוא צעיר בהתפתחותו הרגשית ובמהותו האנושית. הוא חניך האימפריה המצרית, שבה גדול זה חזק וטוב, קטן זה חלש ורע. אבל מסתבר שאינו חניך מושלם של אסכולה זו. שאם לא כן, מדוע הוא מתערב במקרה האיש המצרי המכה איש עברי? רק משום שבעורקיו זורם דם עברים? אם היה חניך טוב של האימפריה, יש להניח שהיה עובר על פניהם של המכה והמוכה, וחושב לעצמו: "אם הוא מוכה, ודאי שמגיע לו, וחוץ מזה המוכה שייך למיעוט של עבדים. ועבד יש להכות, כי זוהי השפה היחידה שהם מבינים, וחוץ מזה למה להתערב ולהתלכלך במשהו שלא שייך לך? וחוץ מזה, איך אומרים אצלנו: Take care of number one!; דאג לעניינים שלך, ושאחרים ידאגו לעניינים שלהם". משה אינו מצרי ואינו עברי. הוא אינו מזדהה לחלוטין עם הסיפור המצרי ולא עם הסיפור העברי, כי שניהם חסרים את מה שהוא עתיד לתת להם.

נאמר שם: "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם", ולא נאמר: "ויצא אל אחיו העברים וירא בסבלותם" או "...אחיו היהודים וירא בסבלותם". אחיו כשם עצם כללי, לא מוגדר אתנית, אלו הם אחיו בני-האדם. העוול שהוא פוגש בדרכו, נעשה בידי בן-אדם אחד כלפי בן-אדם אחר. המכה והמוכה, שניהם בני אדם ועל כן שניהם אחיו. שניהם "בסבלותם", כי שניהם חולים במחלת הדיכוי. שחרורו של המוכה יביא לשחרורו של המכה. שחרורו של המדוכא יביא לשחרורו של המדכא. רק בהמשך הפסוק נאמר: "איש מצרי מכה איש עברי – מאחיו!". המילה "אחיו" סוגרת את הפסוק בבחינת שניהם אחיו בני אדם. מדוע משה גדול בשנים וגדול בסמכות, אך עדיין קטן כאדם? הוא שם עצמו כשופט וקטגור ותליין. הוא הורג את המצרי וטומן אותו בחול. הרי הוא נחשף למעשה עוול ונחלץ לעזרתו של החלש. משה מושפע מהאידיאולוגיה הכוחנית הגורסת שימוש בכוח הזרוע עד מוות. אידיאולוגיה זו תיכנס לתורתו, ורק דורות אחריו, עם התפתחותו של האדם, היא תשתנה - אם לא תמיד במעשי בני-האדם, הרי לפחות בחוקיו. אבל מדוע הוא טומן את המצרי בחול? מפני מי הוא מבקש להסתיר את המעשה? מפני המצרים? נכון שפרעה יכול לבוא אליו בטענות, "למה אתה הורג לי את המצרים? אם כבר, תהרוג את העברי שגרם לו למצרי להתעצבן ולהכות אותו!" יש להניח שבכל מקרה היה משה יוצא בעסקת טיעון או לפחות בנזיפה קשה וסוף פסוק. בסופו של דבר הייתה בת פרעה אומרת לאביה: "הרי הוא אחד משלנו!" לא מאימת פרעה ולא ממלשינותם של העברים הוא הולך למדבר, אלא מחמת ההרהור ההולך ומתבשל במוחו, ומוביל אותו אל המדבר, בדרך להגשמת ייעודו.

4. "יש לו ניסיון"

"למרות מעמדו במפלגה והביקורת על המדיניות החברתית של ממשלת נתניהו – שר האוצר, יובל שטייניץ, הוא המועמד המועדף להמשיך בתפקידו גם בקדנציה הבאה – כך עולה מסקר של מכון דחף בראשות ד"ר מינה צמח, שפורסם הערב (שלישי, 1.1.2013) בערוץ 2. לפי הסקר, 41% מהציבור מעדיפים את שטייניץ כשר האוצר בממשלה הבאה, בעוד שרק 29% מעדיפים את מי שחרטה על דגלה את שינוי המדיניות החברתית-כלכלית – יו"ר מפלגת העבודה, ח"כ שלי יחימוביץ". (אתר וואלה!)

האם הציבור מטומטם – האם לא פועלת כאן חוכמת ההמונים? האם הציבור לא מבין שלמעשה המדיניות הזו משחקת נגדו? אני לא יכול להשתחרר מדבר שאמר לי נהג מונית ביום שהכריזו על הבחירות "ביבי הרס את ענף המוניות, אבל אני אצביע לו כי יש לו ניסיון". דומה שהמשפט הזה מסכם את מצבנו, אבל האמת היא שמבחינה כלכלית אין שום אלטרנטיבה ריאלית, במיוחד בימים של צוק פיסקאלי שמראה שהכוחות הכלכלים עלומים ומסוכנים יותר ממה שאנחנו חושבים.

"לעומת זאת, בכל הנוגע לתחום המדיני, ישראל רוצה שינוי: 58% מהציבור היו רוצים לראות את יו"ר "התנועה" ציפי לבני, כשרת החוץ הבאה, בעוד ש-33% מעדיפים את השר לשעבר ליברמן בתפקיד. באשר לשר הביטחון, 49% מהציבור היו רוצים לראות את שר הביטחון, אהוד ברק ממשיך בתפקידו, 27% היו רוצים לראות את השר משה בוגי יעלון עובר לקריה, ועשרה אחוזים היו רוצים לראות בתפקיד את אביגדור ליברמן" (שם).

מקורות יודעי דבר לחשו לי שהסיפור של ליברמן הוא שהוא מימש אופציה בסחר במט"ח למרטין שלאף ומכאן התחילה כל ההסתבכות שלו. הוא לא מימש אף אחת מההבטחות שלו, כך גם ציפי לבני, האם זה אומר שהציבור מפחד ממעשה או ששמא הציבור מעדיף להזדהות עם סמלים? יש משהו עצוב באופן שבו גוש של לפחות חמישה עשר מנדטים כל פעם מחפש את מפלגת המחאה להצביע לה מאז מערכת הבחירות של 1977, ומעניין אותי לדעת מה ההלימה בינם לבין אחוז הציבור שמוציא דרכונים זרים.

=======

5. אז למי להצביע?

אני חושב ששברתי כבר את האף מרוב ניסיון לסתום אותו כדי שאדי הצחנה, גם של "המחנה" שלי, לא יפריעו לי להתרכז ולהחליט מי מספיק טוב. דומה כי האפשרויות היחידות על השולחן מבחינתי הן חד"ש, מר"ץ ומפלגת העבודה, או הצבעת מחאה לדע"מ, ארץ חדשה או הרב אמסלם.

אני מודה שכלל לא חשבתי על הרב אמסלם עד השבוע, אבל פגשתי דובר לשעבר של מפלגת העבודה שאמר שהוא כל כך מפחד שהטקטיקה של שלי תהפוך לאסטרטגיה, ולאחר שקרע כדג את יתר המפלגות נדמה שאין בלתו של הרב אמסלם ולו כהצבעת מחאה. אבל בעיתוני סוף השבוע ראיינו את הרב אמסלם, אולי כדי לתת קונטרה לש"ס, והוא לא מדבר בכלל על שלום חיצוני אלא שלום פנימי ובשביל זה כבר יש לי את שלי, שכבר יוסי ורטר הראה ב"הארץ" שהיא מדברת כמו בנט, ואת בנט אני לא מחבב, אז גם זה נפל.

מר"ץ, וזה כבר סוד גלוי הולכים ומצטמצמים, לא בגלל שהאסטרטגיה שלהם של פוליטיקה חדשה נכשלת, אלא בגלל שהוא מצליחה. סוד גלוי הוא שזהבה גלאון בהתנהלותה מרחיקה אנשים ולא מקרבת, וגם הקמפיין הנואש של מרץ מגעיל אותי כי זה קמפיין של תבוסתנים. אותו דובר של מפלגת העבודה עוד נוטר לה מימי פתח תקווה העליזים, אבל גם אם נטירתו היא על עניין של מה בכך, אין ספק שהקו שהיא עצמה אישרה לקמפיין לא אומר טובות עליה.

ארץ חדשה מצד אחד יותר ויותר מוצאת חן בעיני, לא רק בגלל הסיכוי שתראה למושחתים בכנסת מה-זה, אלא גם כי אף מפלגה אחרת לא הקדישה מחשבה כמו ארץ חדשה לנושא התרבות, מצד שני, האם אנחנו יכולים לסמוך על ראשיה? האם אנחנו יכולים להאמין למה שהם אומרים ולא נסתובב עכשיו ארבע שנים עם ביצה על הראש?

לדע"ם אני מאמין, אבל אני לא אוהב מפלגות של אנשים יפים, כי המנגנון יאכל אותן לארוחת בוקר – דווקא זה חשש שאין לי לגבי "ארץ חדשה" כי אני בטוח שאלדד יניב הוא נחש מארץ הנחשים אבל דע"ם?

נשארנו עם חד"ש. מחולל הבחירות של מאקו אמר שרוב הסיכויים שאצביע לחד"ש לאור דעותיי הפוליטיות מה שמחולל הבחירות של מאקו לא יודע שהזמנתי על חד"ש סקירה פרלמנטארית על פעילותה, וכמובן שדב חנין עושה נפלאות אבל יתר פעילותה מוטלת בספק. בראשית מערכת הבחירות היה מי שטען שחד"ש רואה עצמה כעובדת הסוציאלית של המגזר הערבי, לכן הפעילות הפרלמנטארית של חברי הכנסת הערבים כל כך חלשה, אבל אני מתקשה לקבל את זה. אז מה נשאר?

נשאר להיכנס ביום הבחירה לקלפי, לעשות אן-דן-דינו או בחירה בעיניים עצומות כי כמו שאמר מייליס דיוויס – "אל תפחד מטעויות. אין כאלה".

תחשבו על זה.

הוא הכי פחות בטוח, פתוח לכל רוח,

הקיר הרביעי.

אי-אפשר לתלות עליו כלום, ובטח שלא לחבר אליו מאום,

הקיר הרביעי.

אבל הוא הכי חשוב, הכי מפעים,

לכל במה ושחקנים.

לא כדאי להפנות לו את הגב,

תמיד צריך לפנות אל הקהל שמלפניו.

אולי יגידו שהוא נעלם, או לא קיים,

אבל בשביל השחקן - הוא דווקא ממש כאן.

סופג את אנרגיות הקהל,

יוצר את הגבול שבין חלל לחלל.

הקיר הרביעי.

נכון שאפשר לשבור אותו בלי כל בעיה,

ויש כאלה שעושים את זה, למען הקידמה.

אבל כמו בבית כנסת או מקום עם מחיצה,

אולי כדאי לשמור על הקדושה

כי אם הוא הקו הדק שבין דמיון למציאות,

אם הוא החוצץ שבין הקסם לעירות

מגיע לו הרבה כבוד,

ושנרצה בקיומו עוד ועוד..

ואם אי-אפשר לתת לו את תואר יקיר העיר,

אז לפחות אני מעניקה לו (בהרבה אהבה) את זה השיר.

(טל בר-און, חברה קבועה במליאה של תיאטרון החדר)

זה מתחיל בבוקר עם פקיחת העיניים. אולי עם שאיפת האוויר השנייה. הכול סוגר עליי ואין לי שום יכולת לזוז מהבריון שדורך לי על הצוואר וחונק אותי כל כך מוקדם בבוקר.

ביד אחת מיומנת הוא אוחז בשוט, בו הוא יודע להצליף בעירום בשרי. נכון יותר לומר שהוא צולף בבשרי. דקות ספורות לאחר שהשתמש בתער חלוד כדי לחשוף את העור שמתחת לשיער גופי וראשי, כך שכל נשיפה תבעיר ותכאיב. אז ברור שההצלפה בשוט המחוספס מביאה אותי אל הקצה והשעה עדיין מוקדמת. "לאן זה יכול ללכת, עד לאן זה עלול להגיע?" אני שואל את עצמי.

בין ערות להירדמות, בין נשיפה לשאיפה, מנסה לומר טקסטים שאמורים לעזור: "זאת רק מחשבה" או בקיצור, "חשיבה" ואולי, כדי לדייק, עיוות של חשיבה, באג במוח, סיוט ששכח שכבר הגיע בוקר וקיומו רק במחשכי הלילה. אולם הוודאות והממשות של הז'נדרם הנאצי, נעול במגפיים שבצידם האחד מבהיקים בבוהק לא אנושי, מחוברים אליהם קיפודי מתכת, תערים חדים, להבים חותכים ומצידם האחר מרוחים בתערובת בוץ וחרה חום, רך, טרי ומטונף, של כלבים, שנמרח על השמיכה, על הכר, לוחץ לי על החזה, לא מאפשרים לי לנשום.

עוד יום מתחיל.

עוד יום שהלוואי שלא היה קיים. שלא אהיה קיים?

אולי לנסות להילחם במחשבות, באמצעות מחשבות אחרות, מנוגדות. אני מנסה לראות את עצמי רוחץ בפלג מים צונן אך נעים, בתוך שדה ירוק, מוקף באנשים, חברים, קרובים שמחבקים ומלטפים אותי ונותנים לי הרגשה של כמה שאני טוב ומשמעותי ונעים.

זה לא מחזיק אפילו לשנייה.

זה לא שוטר רע. אין לזה פנים. אין לזה צורה. רק מדים שחורים אפלים ומבהיקים וצליל קול נמוך צרוד ומשכנע, שאותי הוא פשוט קורע.

אין לי דרך לעצור את זה. יכול לקום בריצה אל המטבח, להדליק סיגריה ראשונה ולמהר בחזרה אל המיטה. אין רשות לשום פעולה אחרת מלבד לפתוח את המגירה הקטנה, לשלוף משם כדור כתום קטנטן, לשבור אותו לחצי. למהר ולשתות אותו עם  שארית כוס המים. לשכב מכוסה, מכורבל, לחכות שירד המסך על סרט הזוועה.

מה יש בה בזוועה הזאת? איך היא משכנעת אותי בממשותה? איך היא מצליחה פעם אחר פעם להיות כל כך צודקת, כל כך ודאית, כל כך אמיתית? היא לא נראית כמו עדר של ג'וקים, לא נראית כמו דרקון יורק אש. האם היא מזכיר לי את דארת' ווידר? אולי אנס ברוטאלי מגולח למחצה, חבוש בכובע גרב? אולי דוברמן אנושי שחושף שיניים? עכביש מוצץ דם מסרט זוועה? אני מבקש להכיר אותו, לראות ממה הוא עשוי, מה סוד כוחו עליי. ואז הוא נעלם. מתפוגג לזמן קצר. עד להופעה הבאה.

(נעם קרבי, מספר סיפורים)

(קטע נוסף מתוך רומן אוטוביוגרפי העומד לצאת לאור.

השחקנית בקי סוזין-פריישטדט היא אלמנתו של במאי הסרטים פיטר פריישטדט ז"ל.

בשנת 1965 הגיע פיטר, במאי יהודי-צ'כי, לישראל לביים הצגה בתיאטרון "האוהל". שם פגש פיטר בבקי, אז שחקנית בתיאטרון. סיפור אהבתם של השניים היה הגורם המרכזי לכך שפיטר ערק מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית וביקש מקלט בישראל. פנטזיה אוטוביוגראפית המשלבת בין ההזוי למציאותי)

בסן פרנסיסקו על המים

בצהריים טלפנתי לפיטר: "פיטר, יש קיצוצים, פוטרתי מהעבודה".

הוא צחקק ואמר בשמחה: What  a wonderful day, let`s make love""

כשרגלי כושלות פילסתי את דרכי הביתה. ניגשתי אל החלון שבסלון והשענתי ראשי, אוחזת בסורגים. פיטר חיבק אותי.

רצח רבין נסך בי ייאוש. מרבית שעות היום העיקה עלי הרגשה הולכת ומתעצמת של כרוניקה של אובדן ידוע מראש. הרצח לא הותיר בי כל ספק או סימן שאלה. כי לאחר מאות שנים בהם חיה משפחתנו בארץ הזאת, כבשוה מאתנו דווקא קבוצת יהודים הזויים. הם גזלו אותה מאיתנו לאור היום, בתמיכה גורפת של ממשלות ישראל. הייאוש וההכרה הבסיסית בחוסר האונים האנושי, ההתפכחות הטוטאלית המכאיבה והצורבת עוררו בי תגובה שתיראה ותישמע אולי נמהרת ואפילו תבוסתנית. הבעיה גדולה על מידותיי ומסכנת את נפשי. גמלה בלבי ההחלטה להתנתק ולהעניק לנפשי מרחב החלמה ושיקום. אני חייבת למצוא לעצמי מקלט. אולי מערה בגליל, הרחק מפלאי הטכנולוגיה, אולי סן-פרנסיסקו.

"אלה השנים הכי יפות שלך, תחזרי לכתיבה".

"לא, החלטתי. אני נוסעת לזמן בלתי מוגבל לסן פרנסיסקו. אולי אקים שם תיאטרון רחוב. איך זה נשמע לך? אולי אתחיל עם רומיאו ויוליה. יוליה תהיה יהודיה ורומיאו יהיה כושי קתולי".

"תיאטרון רחוב? יהודיה וכושי קתולי? מאיפה את ממציאה את הרעיונות המגוחכים האלה?"

"זה חלום של שנים".

"את סובלת מארגון אישיות גבולי".

"זה נכון. אבל חלומות מרפאים את הנפש".

שקט מעיק השתרר בחדר. זה הפחיד אותי. פיטר השתעל שיעול עצבני, הלך הלוך ושוב, עישן בשרשרת, מחה אגלי זיעה מפניו. חוסר שקט מופגן. פתאום צעק:

"הם לא יחזירו אותך מהמחנות, אני מכיר את חיות האדם. אני עוד זוכר את קציני ה-אס.אס.

ואז התפרץ בגרמנית: "Raus! Raus! Raus!" (החוצה).

עמדתי משותקת. בקי, אל תוציאי הגה. הוא זקוק לך. את לא הולכת לשום מקום.

הוא עמד ליד החלון, גופו מפרכס, וצעק: "Mama!". נשימתו לוותה בחרחורים.

רצתי למטבח להביא לו כוס חלב. הוא לקח את הכוס מידיי והשליך אותה על אגרטל הפרחים.

אלוהים, הוא משתגע. צריך להציל אותו. אף פעם  לא ראיתי אותו במצב כזה. אני לא מבינה מה זאת פסיכוזה אבל זה זה ואין לי אף כדור בבית. הפסיכולוגית שטיפלה בו כתבה שהוא סובל מתסמונת מחנות קשה. אבל לא התייחסתי לזה. לא הבנתי כמה זה חמור. זה לא האיש שאני מכירה. את לא הולכת לשום מקום. הוא זקוק לך. לכי, חבקי אותו. היססתי. ניסיתי להתקרב אליו "פיטר שלי, תשכח מהכול".

RAUS!"".

"אין מקום בתאים במטוס, צפוף, צפוף". ידיו החלו לרעוד.

בקי, את יוצאת מהבית. את הטריגר. אם תצאי, הוא יירגע. לפני הכול את חייבת לוודא שאין חפץ מסוכן במגרות שולחן הכתיבה שלו. הוא לא אובדני. מי יודע, אין לי כלים לשפוט. את יוצאת מהבית והולכת לשכנה, לאחות סווטלנה. לא, את נשארת. את לא יכולה להשאיר אותו במצבו, זה מעשה התאבדות.

בכל זאת ירדתי במדרגות על קצות האצבעות. כשהגעתי לחצר נשימתי חזרה למקומה לאט לאט. רצתי לביתה של סווטלנה. תוך כדי ריצה שיניתי כיוון ורצתי חזרה הביתה. שוב עצרתי ורצתי אל סווטלנה. הבריחה מהבית לא נתנה לי מנוחה.

איך יכולתי להעלות על דעתי רעיון מוטרף כמו תיאטרון רחוב בסן פרנציסקו. אני מופרעת.

דפקתי בשתי ידי על דלת ביתה של סווטלנה "סווטה זאת בקי, תפתחי, תפתחי. אסון. פיטר מאבד את שפיותו. סווטה את לא שומעת אותי? אסון, אני זקוקה לעזרה". אין תשובה.

הוא זוכר את קצין האס.אס שהוציא את אמו מביתם? הוא היה רק בן 13.

איך זה לא קרה לו לפני שנים? איך הצליח לשתוק שנים ארוכות כל כך? רציתי לחזור ולהיות לצידו אבל פחדתי להחמיר את מצבו, הרגשתי חסרת אונים. אלף מחשבות ריצדו בראשי. התרחישים הכי גרועים. איך אני יכולה להבין מה קורה לאדם שאיבד את כל משפחתו. אני רוצה לחבק אותו, אני רוצה לשמור עליו. אם יש אלוהים שייתן איזה כיוון.

עד שחזרתי הביתה חלפה כמחצית שעה. נכנסתי בצעד מהוסס. סגרתי את הדלת בשקט. הוצאתי את המפתחות לאט לאט. בלבי ביקשתי מהמפתחות שלא ירעישו. כשנכנסתי לסלון נעתקה נשימתי. לא האמנתי למראה עיני. פיטר ישן. שום דבר ממה שקרה לא ניכר בפניו. התקרבתי אליו כדי להיות בטוחה שהוא נושם. אבל צלילי ה"RAUS" שלו הוסיפו להדהד באוזניי, הלכו וגברו ולא הרפו. סחרחורת תקפה אותי. החדר החל מסתובב לנגד עיני. חזרתי על צלילי ה-RAUS. תחילה מלמלתי ואז הגבהתי את קולי וניסיתי להישמע כמו פיטר. בראשי נאבקו המחשבות. יתכן שבאותם רגעים איבדתי את שפיותי. חזיון תעתועים הופיע לנגד עיני: החדר החל לנוע כאילו אחזה בו רעדה. העט על שולחנו של פיטר חגה על צירה אובדת עצות, מחפשת נואשות את מגע אצבעותיו של בעליה. המרגניות בציוריו של פיטר הנצו וזרחו בצהוב, עלי הכותרת נעו בתנועת הרוח המעגלית. הספרים בספריה הענקית ניערו מעצמם אבק של שנים ומתוכם הגיחו כמו בסרט אילם סטפן צוויג, רומן רולן, תומאס מאן, ארנסט המינגוויי שכחול עיניו לא דהה עם השנים, ג'יימס ג'ויס, והיה גם פרנץ קפקא במבט עיניו המפוחד, ואחריו צעד פרנץ וורפל, פול ולרי ומרטין בובר, גרשום שולם והיינריך היינה., כולם ירדו בצעד מדוד במדרגות הספרייה כשהם מתקינים את חליפותיהם ופוסעים ברוב הדר גרמני, מחויכים ושבעי רצון כשזרי פרחים על ראשיהם היישר אל רחובה הראשי של ברלין ה"אונטר-דר-לינדן". שם, לקול המנון ההודיה מהסימפוניה התשיעית של בטהובן קיבלו את פניהם גמלאי האס.אס, אוסטואופורוטיים  צפודי-גב ולידם משוררים מזדקנים, פרחי אס.אס המסייעים בידם להרים את זרועם למועל יד.

את תהלוכת הסופרים המכובדת הוביל צוות הסרטה עליו ניצח פיטר, לבוש במכנסיו הלבנים עם השלייקס האדומים וכובע הבורסלינו הלבן, כשהוא והצוות מסיעים את חצובת המצלמה עד לשוט האחרון.

"CUT!"  הכריז פיטר.

כשהתעורר משנתו היה חיוך תמים ומאיר עיניים על פניו. הוא הושיט לי ורד אדום ושאל כאילו דבר לא קרה.

DID SOMETHING HAPPANED?""

"NOT REALY".

(בקי פריישטדט)

כְּמוֹ צִפּוֹר עִוֶּרֶת

אַתָּה מְאַבֵּד גּובַהּ

סוּפַת הַמִּדְבָּר מְשַׁלַּחַת בְּךָ חִצֵּי מַתֶּכֶת מֻרְעָלִים 

פּוֹעֶרֶת בְּךָ סִיבֵי זִכָּרוֹן

שִׁבְעִים עוֹרְבִים עוֹשִׂים בְּךָ כִּבְתוֹךְ שֶׁלָּהֶם

אֲנִי מַאֲזִינָה לְקוֹלוֹתֵיהֶם

מְנַסָּה לְסַגֵּל לְעַצְמִי כּוֹחַ נֶגְדָּם

אַתָּה מַבִּיט בִּי כִּמְבַקֵּשׁ מְחִילָה

אֶנֶרְגְּיָה לא בְּרוּרָה בָּאָה בִּי

כְּמוֹ בְּיוֹם חורֶף כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מַבְקִיעָה עַצְמָהּ מִמְּעִי שָׁמַיִם

לְרֶגַע אֶחָד שֶׁל חֶסֶד מְזַכֵּךְ

אֲנִי נֶאֱחֶזֶת בָּהּ

מְלַמֶּדֶת עַצְמִי לְהָשִׁיב סֵדֶר בִּפְחָדֶיךָ

לְהַטּוֹת מֵחָדָשׁ אֶת הַפּועַל פָּחַד

לִבְרוא סִימָנִים

(מלכה נתנזון, משוררת)

בעניין ההצגה "הגיבור העייף"

(לחבריי לדרך,
תלמידת יב' שצפתה בהצגה אמש. נראה לי שמהווה עדות לעוצמת היצירה לעיונכם, ושתקוותה תרקום עור וגידים. אינשאללה. האם הערבייה - אדוה)

אדוה שלום,

סבתא ואני פיתחנו לנו הרגל, שלפעמים, כשאני יושבת ואוכלת לידה, היא מקריאה לי שירה. 

היום, כשהגעתי אליה בבוקר וישבתי ואכלתי איתה ארוחת בוקר, ישבנו בשתיקה (הייתי הרוגה מעיפות), עד שהיא אמרה לי "אני רוצה להקריא לך משהו". 

היא הוציאה את ספר השירים של נתן אלתרמן, וקראה את השיר "האם השלישית". 

לא יכולתי שלא לתהות: זו עוד בדיחה של מר אל? 

לא סיפרתי לה כלום על ההצגה אתמול, והשיר הזה... פשוט נראה כאילו הוא מתאר את ההצגה כולה... 

אז אני חולקת אותו איתך. 

אני רוצה לומר לך תודה על אתמול. 

זו הצגה חזקה, מטלטלת ומעוררת השראה. אי אפשר להישאר אדיש(ה) מולה. היא מעלה שאלות חשובות, נוקבות, ובעיקר מעבירה את הצופה חוויה חזקה ועוצמתית. אני באמת חושבת שכל אדם במדינה הזו חייב לראותה ובפרט נערים העומדים לפני גיוס והורים שילדיהם בגילאים אלה. 

הנה מה שכתבתי לחבריי (לובשי החולצה הכחולה, וחלוצי העמק ...) על ההצגה: 

"ההצגה "הגיבור העייף", היא הצגה חזקה, מטלטלת, מרגשת, ובלתי צפויה. בין צחוק מתגלגל לבכי, ההצגה הזו מנפצת אל מול, או נכון יותר, ביחד(!) עם הקהל חלק ניכר מהפרות הקדושות בחברה שלנו: "החולצה הכחולה", הצבא, ההכרח במלחמה, החינוך שלנו והיעוד של כל בן 18 במדינת ישראל. 

היא מעזה להעלות שאלות חריפות ונוקבות שנשארות בראשך (או לפחות נשארו בראשי) גם בבוקר שלמחרת: מהי ציונות בשבילי? האם יש טעם לחינוך שאנו מקבלים לפני שאנו מגיעים לצבא, כשבצבא אנו מקבלים חינוך מחודש, לפעמים סותר את כל מה שידענו עד אז? האם יש טעם לגדל ילדים למציאות שמובילה אותם למלחמה? מי ומהם הדברים והאנשים שמגדירים מיהו ישראלי? מיהו ציוני? והאם אנו מעיזים ללכת נגד המוסכמות הללו? בימים שבהם ההגדרה לבית ספר מוצלח מושפעת מקריטריון אחד עיקרי, שמודד את אחוזי הגיוס ליחידות קרביות ולא ממיומנויות חשובות בהרבה לחיים של כולנו (כמו, למשל, סתם הצעה מופרכת: היכולת לתקשר ולהגיע להסכמות עם אנשים שאנו לא מסכימים איתם, או מבינים את ההיגיון שמניע אותם...) מחובתנו להסתכל על החברה שבה אנו נמצאים, על הפרות הקדושות שעומדות במרכזה, ולשאול את עצמנו איך היינו רוצים שהמקום הזה יראה בעוד 20 שנה. 

אני חושבת שכל אדם שחי במדינת ישראל צריך לראות את ההצגה הזו, ובמיוחד נערי כיתת י"ב, נערים העומדים לפני גיל הגיוס, והוריהם גם. 

מעל לכול, (ישנן עוד הרבה מילים גדולות ומרשימות שניתן להגיד על ההצגה הזו), אבל בסופו של דבר ההצגה הזו היא הצגה שלא ניתן להישאר אדיש אל מולה, בין אם בזמן הצפייה, ובין אם בזמן שמעכלים אותה בשעות שלאחר מכן. 

בהצגה הזו, אני משוכנעת שגם אלה מכם שאינם חובבי תיאטרון, לא ינקרו ולו לרגע. היא מכריחה את הצופים להישאר ערניים, ולשים לב לכל ההתרחשויות שקורות סביבם. מה, שפשוט לא מאפשר להירדם בכיסא".

מקווה שתמשיכו להעלות אותה, ושתביאו אותה בקרוב גם לתל אביב. 
נשיקות :-) 

(עדן לויטה)

הלכה השבוע לעולמה בגיל 83. קטע מתוך שירי ברטולט ברכט.

מוֹשֵׁךְ חוּטים

מוֹשֵׁךְ זֶרַע

רֶחֶם יָבֵש

עלֵי העֵץ בַּשלכת

אומרים שירה

בַּדֵי אילָנוֹת

וזְמירים

פוֹרסים כנפיים

ושוֹתקים

זֶמֶר זֶמֶר

נַגֵנוּ

מַלְאוּ החדרים

כי מה

רַבִּים ימַי

מה רַבָּה

אהבתי

(בילי לרנר, משוררת)

  כּל הָעֲמָדוֹת תְפוּסוֹת

אָנוּ עֲסוּקִים בִּפְנִיּוֹת קוֹדְמוֹת

לַזְּמַן אֵין זְמַן, הוּא עָסוּק מְאד

(אֲפִילוּ כּוֹס תֵּה לִשְׁתּוֹת)

עָלָיו לְיַצֵּר אֵרוּעִים, סִפּוּרֵי חַיִּים

רָצִים עַל פַּס הַיְּצוּר

      מְתֻזָּזִים

סְחַרְחֵרַת שֵׁדִים

סְלִיחָה עַל הַהַמְתָּנָה

תּוֹדָה עַל הַסַּבְלָנוּת

מָתַי-שֶׁהוּ אֲלֵיכֶם נָשׁוּב

בֵּינְתַיִם פַקְסְסוּ

קוֹרוֹת חַיִּים

(בתיה מיכלביץ, משוררת)

אלבום מומלץ של חבר.

הקליפ מתוך "ילד גדל", אלבום הבכורה של נדב ויקינסקי, בהפקת יהוא ירון.

לרכישה ברשת http://nadavvikinski.bandcamp.com /

לרכישת עותק פיזי התקשרו: 052-856-9707

שירה, לחן: נדב ויקינסקי. מילים : יהונתן גפן. הפקה מוזיקלית יהוא ירון. נגנים: נדב ויקינסקי, אדם בן עזרא, רן יעקובוביץ, גיורי פוליטי, תומר מוקד.

שלום חברות וחברים,

לכל אוהביי: רוצים להשתתף בקמפיין חברתי ולהשפיע על הציבור הישראלי? מה אתם הייתם עושים בשביל להגביר את המודעות לאימוץ בעלי חיים? היכנסו לדף פייסבוק כאן.

שלכם באהבה,
תיאודור

לפני שנים רבות נכחתי בהצגת קריאה של מחזה חדש בפסטיבל אדינבורו. לאחר ההצגה התקיימה "השיחה שלאחר ההצגה". חשתי עצמי בבית כי נוהל כזה קיים בתיאטרון החדר מאז ומעולם.

אבל מה שגרם לי לחוש שלא בבית הייתה האווירה במקום ותוכן הדברים. חשתי כזר ואורח בארץ רחוקה. לא רק בגלל הסיבה הפיסית, שהרי באמת באתי מארץ רחוקה, אלא בעיקר היה דבר שלא הבנתי. כביכול, "משהו היה חסר לי". לאחר חצי שעה של שיחה מעניינת שבה ניתחו הנוכחים את המחזה ופירשו אותו פירושים שונים, משונים ומרתקים, לפתע אמר מישהו: "מה שהיה חסר לי במערכה השנייה...". מועקה קשה נפלה על המקום. אנשים התנהגו כאילו מישהו שחרר אוויר מעיו והם נעו באי נוחות על מושביהם. ברגע זה הבנתי מה "היה חסר לי". עד לאותו רגע אומלל איש לא טען ש"משהו חסר לו". האנשים הגיבו למחזה ולמה שהיה בו. הם התייחסו אליו על פי דרכו ולא על פי דרכם. הם טרחו וניסו לרדת לשורשי המחזה ולהפיק פרשנויות מרתקות. זו לעצמו פעולה קשה ומורכבת יותר מאשר לפלוט בהתנשאות "מה שהיה חסר לי".

אחת מהתגובות הנפוצות בארצנו הדוויה, לכל דבר יצירה, תגובה מתועבת מצד עצמה, היא: "מה שהיה חסר לי...". אדם מכריז על חסרים אלו ואחרים וחש כאילו יצא ידי חובתו בהתייחסות ליצירה. למעשה לא יצא ולא כלום. כי על מה העיד האיש? על עצמו ועל החסרים של עצמו, לא על היצירה. תגובה כזאת יוצרת אצל היוצר מתח ותסכול והכנה לקראת המלחמה הבאה עם המבקר.

על כן, במקום לעשות לעצמנו חיים קלים ולגרום לסבל אצל הזולת, יש לוותר על האגו המתנשא, על היהירות שבביטול הזולת ולהביט את היצירה בגובה עיניה. לעלות אליה או לרדת אליה. כל אחד על פי דרכו. אבל ללכת אל היצירה ולהבין אותה על פי דרכה.

ולכל היוצרים המתעקשים לומר לזולתם: "תן לי ביקורת!", יש לומר: הרפו מזה. אתם מזמנים לעצמכם רק ריב ומדון ותסכול. עדיף שהזולת לא יאמר דבר.

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

הוידוי האחרון של אדולף היטלר

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

מוצ"ש, 19.1.2013, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

העלמה והמוות

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו של הדיקטטור הרצחני של פינושה בצ'ילה. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. זהו רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה ואנס אותה.

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, מוטי רוזנצוויג, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה"

בניהול האמנותי של ינון צפריר

יום ה', 03.01.2013, בשעה 20:30

יום ב', 14.1.2013, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 11.1.2013, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

הגיבור העייף

סאגה מרהיבת עין על תקומתו ונפילתו של החייל האוניברסאלי והמקומי.
מחזה: אלדר גלאור. בימוי: אבי גיבסון בר-אל.

בהשתתפות: דור אלוני, עידו יונה ימין, אדוה לוי גושן, תחיה סולימן, מוטי תמם.

יום ה', 03.01.2013
בשעה 20:00
יום א', 30.12.2012
בשעה 21:00

ד', 2.1.2013,
בשעה 20:00

במרכז לתיאטרון עכו, רחוב ויצמן 1, ת.ד. 1113, עכו

טל': 04-9913834 / 04-9919634

להיות משורר לאומי זה סופר סקסי

ב-29.11.2012 הושקה בבית הסופר בתל אביב תנועת משוררים לאומיים לימין ישראל. התנועה, המונה כחמישים משוררים, טוענת שהיא "פלורליסטית וא־פוליטית" (אתר).

(העברה: אריה ביבי)

בל"ד

הסרטון מתייחס להצעות החוק הגזעניות והמפלות שהימין ניסה להעביר, וביניהן "חוק הנאמנות" שמתנה קבלת אזרחות ישראלית בהצהרת נאמנות לסמלי המדינה (הדגל וההמנון הלאומי הישראלי), שלא מייצגים את המגזר הערבי ומתעלמים מקיומו.

(העברה: עינת ויצמן)

-------------- -------------- --------------

"פליאה, ללא ספק, היא ההתחלה של כל ידע"

"רק חלקנו אשמים, אבל כולנו אחראים"
"כל מה שצריך זה אדם אחד... ועוד אחד... ועוד אחד... בכדי להתחיל מהפכה"

- אברהם יהושע השל

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר ב"הוידוי האחרון של אדולף היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה ב"העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)