הצטרפו לאיגרת השבועית

בתחום האירוע האמנותי - שהוא תחום סופי, מוגדר במקום ובזמן נתונים מראש - מספר אפשרויות היצירה שואף לאין סוף!


זה מתחיל בבוקר עם פקיחת העיניים. אולי עם שאיפת האוויר השנייה. הכול סוגר עליי ואין לי שום יכולת לזוז מהבריון שדורך לי על הצוואר וחונק אותי כל כך מוקדם בבוקר.

 

ביד אחת מיומנת הוא אוחז בשוט, בו הוא יודע להצליף בעירום בשרי. נכון יותר לומר שהוא צולף בבשרי. דקות ספורות לאחר שהשתמש בתער חלוד כדי לחשוף את העור שמתחת לשיער גופי וראשי, כך שכל נשיפה תבעיר ותכאיב. אז ברור שההצלפה בשוט המחוספס מביאה אותי אל הקצה והשעה עדיין מוקדמת. "לאן זה יכול ללכת, עד לאן זה עלול להגיע?" אני שואל את עצמי.

 

בין ערות להירדמות, בין נשיפה לשאיפה, מנסה לומר טקסטים שאמורים לעזור: "זאת רק מחשבה" או בקיצור, "חשיבה" ואולי, כדי לדייק, עיוות של חשיבה, באג במוח, סיוט ששכח שכבר הגיע בוקר וקיומו רק במחשכי הלילה. אולם הוודאות והממשות של הז'נדרם הנאצי, נעול במגפיים שבצידם האחד מבהיקים בבוהק לא אנושי, מחוברים אליהם קיפודי מתכת, תערים חדים, להבים חותכים ומצידם האחר מרוחים בתערובת בוץ וחרה חום, רך, טרי ומטונף, של כלבים, שנמרח על השמיכה, על הכר, לוחץ לי על החזה, לא מאפשרים לי לנשום.

עוד יום מתחיל.

 

עוד יום שהלוואי שלא היה קיים. שלא אהיה קיים?

אולי לנסות להילחם במחשבות, באמצעות מחשבות אחרות, מנוגדות. אני מנסה לראות את עצמי רוחץ בפלג מים צונן אך נעים, בתוך שדה ירוק, מוקף באנשים, חברים, קרובים שמחבקים ומלטפים אותי ונותנים לי הרגשה של כמה שאני טוב ומשמעותי ונעים.

זה לא מחזיק אפילו לשנייה.

 

זה לא שוטר רע. אין לזה פנים. אין לזה צורה. רק מדים שחורים אפלים ומבהיקים וצליל קול נמוך צרוד ומשכנע, שאותי הוא פשוט קורע.

אין לי דרך לעצור את זה. יכול לקום בריצה אל המטבח, להדליק סיגריה ראשונה ולמהר בחזרה אל המיטה. אין רשות לשום פעולה אחרת מלבד לפתוח את המגירה הקטנה, לשלוף משם כדור כתום קטנטן, לשבור אותו לחצי. למהר ולשתות אותו עם  שארית כוס המים. לשכב מכוסה, מכורבל, לחכות שירד המסך על סרט הזוועה.

 

מה יש בה בזוועה הזאת? איך היא משכנעת אותי בממשותה? איך היא מצליחה פעם אחר פעם להיות כל כך צודקת, כל כך ודאית, כל כך אמיתית? היא לא נראית כמו עדר של ג'וקים, לא נראית כמו דרקון יורק אש. האם היא מזכיר לי את דארת' ווידר? אולי אנס ברוטאלי מגולח למחצה, חבוש בכובע גרב? אולי דוברמן אנושי שחושף שיניים? עכביש מוצץ דם מסרט זוועה? אני מבקש להכיר אותו, לראות ממה הוא עשוי, מה סוד כוחו עליי. ואז הוא נעלם. מתפוגג לזמן קצר. עד להופעה הבאה.

 

(נעם קרבי, מספר סיפורים)

לאיגרת השבועית של 2013 . 1 . 3