(קטע נוסף מתוך רומן אוטוביוגרפי העומד לצאת לאור.

השחקנית בקי סוזין-פריישטדט היא אלמנתו של במאי הסרטים פיטר פריישטדט ז"ל.

בשנת 1965 הגיע פיטר, במאי יהודי-צ'כי, לישראל לביים הצגה בתיאטרון "האוהל". שם פגש פיטר בבקי, אז שחקנית בתיאטרון. סיפור אהבתם של השניים היה הגורם המרכזי לכך שפיטר ערק מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית וביקש מקלט בישראל. פנטזיה אוטוביוגראפית המשלבת בין ההזוי למציאותי)

 

בסן פרנסיסקו על המים

 

בצהריים טלפנתי לפיטר: "פיטר, יש קיצוצים, פוטרתי מהעבודה".

הוא צחקק ואמר בשמחה: What  a wonderful day, let`s make love""

כשרגלי כושלות פילסתי את דרכי הביתה. ניגשתי אל החלון שבסלון והשענתי ראשי, אוחזת בסורגים. פיטר חיבק אותי.

רצח רבין נסך בי ייאוש. מרבית שעות היום העיקה עלי הרגשה הולכת ומתעצמת של כרוניקה של אובדן ידוע מראש. הרצח לא הותיר בי כל ספק או סימן שאלה. כי לאחר מאות שנים בהם חיה משפחתנו בארץ הזאת, כבשוה מאתנו דווקא קבוצת יהודים הזויים. הם גזלו אותה מאיתנו לאור היום, בתמיכה גורפת של ממשלות ישראל. הייאוש וההכרה הבסיסית בחוסר האונים האנושי, ההתפכחות הטוטאלית המכאיבה והצורבת עוררו בי תגובה שתיראה ותישמע אולי נמהרת ואפילו תבוסתנית. הבעיה גדולה על מידותיי ומסכנת את נפשי. גמלה בלבי ההחלטה להתנתק ולהעניק לנפשי מרחב החלמה ושיקום. אני חייבת למצוא לעצמי מקלט. אולי מערה בגליל, הרחק מפלאי הטכנולוגיה, אולי סן-פרנסיסקו.

"אלה השנים הכי יפות שלך, תחזרי לכתיבה".

"לא, החלטתי. אני נוסעת לזמן בלתי מוגבל לסן פרנסיסקו. אולי אקים שם תיאטרון רחוב. איך זה נשמע לך? אולי אתחיל עם רומיאו ויוליה. יוליה תהיה יהודיה ורומיאו יהיה כושי קתולי".

"תיאטרון רחוב? יהודיה וכושי קתולי? מאיפה את ממציאה את הרעיונות המגוחכים האלה?"

"זה חלום של שנים".

"את סובלת מארגון אישיות גבולי".

"זה נכון. אבל חלומות מרפאים את הנפש".

שקט מעיק השתרר בחדר. זה הפחיד אותי. פיטר השתעל שיעול עצבני, הלך הלוך ושוב, עישן בשרשרת, מחה אגלי זיעה מפניו. חוסר שקט מופגן. פתאום צעק:

"הם לא יחזירו אותך מהמחנות, אני מכיר את חיות האדם. אני עוד זוכר את קציני ה-אס.אס.

ואז התפרץ בגרמנית: "Raus! Raus! Raus!" (החוצה).

עמדתי משותקת. בקי, אל תוציאי הגה. הוא זקוק לך. את לא הולכת לשום מקום.

הוא עמד ליד החלון, גופו מפרכס, וצעק: "Mama!". נשימתו לוותה בחרחורים.

 

רצתי למטבח להביא לו כוס חלב. הוא לקח את הכוס מידיי והשליך אותה על אגרטל הפרחים.

אלוהים, הוא משתגע. צריך להציל אותו. אף פעם  לא ראיתי אותו במצב כזה. אני לא מבינה מה זאת פסיכוזה אבל זה זה ואין לי אף כדור בבית. הפסיכולוגית שטיפלה בו כתבה שהוא סובל מתסמונת מחנות קשה. אבל לא התייחסתי לזה. לא הבנתי כמה זה חמור. זה לא האיש שאני מכירה. את לא הולכת לשום מקום. הוא זקוק לך. לכי, חבקי אותו. היססתי. ניסיתי להתקרב אליו "פיטר שלי, תשכח מהכול".

RAUS!"".

"אין מקום בתאים במטוס, צפוף, צפוף". ידיו החלו לרעוד.

 

בקי, את יוצאת מהבית. את הטריגר. אם תצאי, הוא יירגע. לפני הכול את חייבת לוודא שאין חפץ מסוכן במגרות שולחן הכתיבה שלו. הוא לא אובדני. מי יודע, אין לי כלים לשפוט. את יוצאת מהבית והולכת לשכנה, לאחות סווטלנה. לא, את נשארת. את לא יכולה להשאיר אותו במצבו, זה מעשה התאבדות.

 

בכל זאת ירדתי במדרגות על קצות האצבעות. כשהגעתי לחצר נשימתי חזרה למקומה לאט לאט. רצתי לביתה של סווטלנה. תוך כדי ריצה שיניתי כיוון ורצתי חזרה הביתה. שוב עצרתי ורצתי אל סווטלנה. הבריחה מהבית לא נתנה לי מנוחה.

 

איך יכולתי להעלות על דעתי רעיון מוטרף כמו תיאטרון רחוב בסן פרנציסקו. אני מופרעת.

דפקתי בשתי ידי על דלת ביתה של סווטלנה "סווטה זאת בקי, תפתחי, תפתחי. אסון. פיטר מאבד את שפיותו. סווטה את לא שומעת אותי? אסון, אני זקוקה לעזרה". אין תשובה.

הוא זוכר את קצין האס.אס שהוציא את אמו מביתם? הוא היה רק בן 13.

 

איך זה לא קרה לו לפני שנים? איך הצליח לשתוק שנים ארוכות כל כך? רציתי לחזור ולהיות לצידו אבל פחדתי להחמיר את מצבו, הרגשתי חסרת אונים. אלף מחשבות ריצדו בראשי. התרחישים הכי גרועים. איך אני יכולה להבין מה קורה לאדם שאיבד את כל משפחתו. אני רוצה לחבק אותו, אני רוצה לשמור עליו. אם יש אלוהים שייתן איזה כיוון.

 

עד שחזרתי הביתה חלפה כמחצית שעה. נכנסתי בצעד מהוסס. סגרתי את הדלת בשקט. הוצאתי את המפתחות לאט לאט. בלבי ביקשתי מהמפתחות שלא ירעישו. כשנכנסתי לסלון נעתקה נשימתי. לא האמנתי למראה עיני. פיטר ישן. שום דבר ממה שקרה לא ניכר בפניו. התקרבתי אליו כדי להיות בטוחה שהוא נושם. אבל צלילי ה"RAUS" שלו הוסיפו להדהד באוזניי, הלכו וגברו ולא הרפו. סחרחורת תקפה אותי. החדר החל מסתובב לנגד עיני. חזרתי על צלילי ה-RAUS. תחילה מלמלתי ואז הגבהתי את קולי וניסיתי להישמע כמו פיטר. בראשי נאבקו המחשבות. יתכן שבאותם רגעים איבדתי את שפיותי. חזיון תעתועים הופיע לנגד עיני: החדר החל לנוע כאילו אחזה בו רעדה. העט על שולחנו של פיטר חגה על צירה אובדת עצות, מחפשת נואשות את מגע אצבעותיו של בעליה. המרגניות בציוריו של פיטר הנצו וזרחו בצהוב, עלי הכותרת נעו בתנועת הרוח המעגלית. הספרים בספריה הענקית ניערו מעצמם אבק של שנים ומתוכם הגיחו כמו בסרט אילם סטפן צוויג, רומן רולן, תומאס מאן, ארנסט המינגוויי שכחול עיניו לא דהה עם השנים, ג'יימס ג'ויס, והיה גם פרנץ קפקא במבט עיניו המפוחד, ואחריו צעד פרנץ וורפל, פול ולרי ומרטין בובר, גרשום שולם והיינריך היינה., כולם ירדו בצעד מדוד במדרגות הספרייה כשהם מתקינים את חליפותיהם ופוסעים ברוב הדר גרמני, מחויכים ושבעי רצון כשזרי פרחים על ראשיהם היישר אל רחובה הראשי של ברלין ה"אונטר-דר-לינדן". שם, לקול המנון ההודיה מהסימפוניה התשיעית של בטהובן קיבלו את פניהם גמלאי האס.אס, אוסטואופורוטיים  צפודי-גב ולידם משוררים מזדקנים, פרחי אס.אס המסייעים בידם להרים את זרועם למועל יד.

 

את תהלוכת הסופרים המכובדת הוביל צוות הסרטה עליו ניצח פיטר, לבוש במכנסיו הלבנים עם השלייקס האדומים וכובע הבורסלינו הלבן, כשהוא והצוות מסיעים את חצובת המצלמה עד לשוט האחרון.

"CUT!"  הכריז פיטר.

 

כשהתעורר משנתו היה חיוך תמים ומאיר עיניים על פניו. הוא הושיט לי ורד אדום ושאל כאילו דבר לא קרה.

DID SOMETHING HAPPANED?""

"NOT REALY".

 

(בקי פריישטדט)