בעניין ההצגה "הגיבור העייף"
(לחבריי לדרך,
תלמידת יב' שצפתה בהצגה אמש. נראה לי שמהווה עדות לעוצמת היצירה לעיונכם, ושתקוותה תרקום עור וגידים. אינשאללה. האם הערבייה - אדוה)
אדוה שלום,
סבתא ואני פיתחנו לנו הרגל, שלפעמים, כשאני יושבת ואוכלת לידה, היא מקריאה לי שירה.
היום, כשהגעתי אליה בבוקר וישבתי ואכלתי איתה ארוחת בוקר, ישבנו בשתיקה (הייתי הרוגה מעיפות), עד שהיא אמרה לי "אני רוצה להקריא לך משהו".
היא הוציאה את ספר השירים של נתן אלתרמן, וקראה את השיר "האם השלישית".
לא יכולתי שלא לתהות: זו עוד בדיחה של מר אל?
לא סיפרתי לה כלום על ההצגה אתמול, והשיר הזה... פשוט נראה כאילו הוא מתאר את ההצגה כולה...
אז אני חולקת אותו איתך.
אני רוצה לומר לך תודה על אתמול.
זו הצגה חזקה, מטלטלת ומעוררת השראה. אי אפשר להישאר אדיש(ה) מולה. היא מעלה שאלות חשובות, נוקבות, ובעיקר מעבירה את הצופה חוויה חזקה ועוצמתית. אני באמת חושבת שכל אדם במדינה הזו חייב לראותה ובפרט נערים העומדים לפני גיוס והורים שילדיהם בגילאים אלה.
הנה מה שכתבתי לחבריי (לובשי החולצה הכחולה, וחלוצי העמק ...) על ההצגה:
"ההצגה "הגיבור העייף", היא הצגה חזקה, מטלטלת, מרגשת, ובלתי צפויה. בין צחוק מתגלגל לבכי, ההצגה הזו מנפצת אל מול, או נכון יותר, ביחד(!) עם הקהל חלק ניכר מהפרות הקדושות בחברה שלנו: "החולצה הכחולה", הצבא, ההכרח במלחמה, החינוך שלנו והיעוד של כל בן 18 במדינת ישראל.
היא מעזה להעלות שאלות חריפות ונוקבות שנשארות בראשך (או לפחות נשארו בראשי) גם בבוקר שלמחרת: מהי ציונות בשבילי? האם יש טעם לחינוך שאנו מקבלים לפני שאנו מגיעים לצבא, כשבצבא אנו מקבלים חינוך מחודש, לפעמים סותר את כל מה שידענו עד אז? האם יש טעם לגדל ילדים למציאות שמובילה אותם למלחמה? מי ומהם הדברים והאנשים שמגדירים מיהו ישראלי? מיהו ציוני? והאם אנו מעיזים ללכת נגד המוסכמות הללו? בימים שבהם ההגדרה לבית ספר מוצלח מושפעת מקריטריון אחד עיקרי, שמודד את אחוזי הגיוס ליחידות קרביות ולא ממיומנויות חשובות בהרבה לחיים של כולנו (כמו, למשל, סתם הצעה מופרכת: היכולת לתקשר ולהגיע להסכמות עם אנשים שאנו לא מסכימים איתם, או מבינים את ההיגיון שמניע אותם...) מחובתנו להסתכל על החברה שבה אנו נמצאים, על הפרות הקדושות שעומדות במרכזה, ולשאול את עצמנו איך היינו רוצים שהמקום הזה יראה בעוד 20 שנה.
אני חושבת שכל אדם שחי במדינת ישראל צריך לראות את ההצגה הזו, ובמיוחד נערי כיתת י"ב, נערים העומדים לפני גיל הגיוס, והוריהם גם.
מעל לכול, (ישנן עוד הרבה מילים גדולות ומרשימות שניתן להגיד על ההצגה הזו), אבל בסופו של דבר ההצגה הזו היא הצגה שלא ניתן להישאר אדיש אל מולה, בין אם בזמן הצפייה, ובין אם בזמן שמעכלים אותה בשעות שלאחר מכן.
בהצגה הזו, אני משוכנעת שגם אלה מכם שאינם חובבי תיאטרון, לא ינקרו ולו לרגע. היא מכריחה את הצופים להישאר ערניים, ולשים לב לכל ההתרחשויות שקורות סביבם. מה, שפשוט לא מאפשר להירדם בכיסא".
מקווה שתמשיכו להעלות אותה, ושתביאו אותה בקרוב גם לתל אביב.
נשיקות :-)
(עדן לויטה)
