הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש אנושיות, יש הקשבה, יש קבלה" (מרטין מוגילנר, במאי, בוגר תיאטרון החדר)


לפני שנים רבות נכחתי בהצגת קריאה של מחזה חדש בפסטיבל אדינבורו. לאחר ההצגה התקיימה "השיחה שלאחר ההצגה". חשתי עצמי בבית כי נוהל כזה קיים בתיאטרון החדר מאז ומעולם.

 

אבל מה שגרם לי לחוש שלא בבית הייתה האווירה במקום ותוכן הדברים. חשתי כזר ואורח בארץ רחוקה. לא רק בגלל הסיבה הפיסית, שהרי באמת באתי מארץ רחוקה, אלא בעיקר היה דבר שלא הבנתי. כביכול, "משהו היה חסר לי". לאחר חצי שעה של שיחה מעניינת שבה ניתחו הנוכחים את המחזה ופירשו אותו פירושים שונים, משונים ומרתקים, לפתע אמר מישהו: "מה שהיה חסר לי במערכה השנייה...". מועקה קשה נפלה על המקום. אנשים התנהגו כאילו מישהו שחרר אוויר מעיו והם נעו באי נוחות על מושביהם. ברגע זה הבנתי מה "היה חסר לי". עד לאותו רגע אומלל איש לא טען ש"משהו חסר לו". האנשים הגיבו למחזה ולמה שהיה בו. הם התייחסו אליו על פי דרכו ולא על פי דרכם. הם טרחו וניסו לרדת לשורשי המחזה ולהפיק פרשנויות מרתקות. זו לעצמו פעולה קשה ומורכבת יותר מאשר לפלוט בהתנשאות "מה שהיה חסר לי".

 

אחת מהתגובות הנפוצות בארצנו הדוויה, לכל דבר יצירה, תגובה מתועבת מצד עצמה, היא: "מה שהיה חסר לי...". אדם מכריז על חסרים אלו ואחרים וחש כאילו יצא ידי חובתו בהתייחסות ליצירה. למעשה לא יצא ולא כלום. כי על מה העיד האיש? על עצמו ועל החסרים של עצמו, לא על היצירה. תגובה כזאת יוצרת אצל היוצר מתח ותסכול והכנה לקראת המלחמה הבאה עם המבקר.

 

על כן, במקום לעשות לעצמנו חיים קלים ולגרום לסבל אצל הזולת, יש לוותר על האגו המתנשא, על היהירות שבביטול הזולת ולהביט את היצירה בגובה עיניה. לעלות אליה או לרדת אליה. כל אחד על פי דרכו. אבל ללכת אל היצירה ולהבין אותה על פי דרכה.

 

ולכל היוצרים המתעקשים לומר לזולתם: "תן לי ביקורת!", יש לומר: הרפו מזה. אתם מזמנים לעצמכם רק ריב ומדון ותסכול. עדיף שהזולת לא יאמר דבר.

לאיגרת השבועית של 2013 . 1 . 3