כְּמוֹ צִפּוֹר עִוֶּרֶת

אַתָּה מְאַבֵּד גּובַהּ

סוּפַת הַמִּדְבָּר מְשַׁלַּחַת בְּךָ חִצֵּי מַתֶּכֶת מֻרְעָלִים 

פּוֹעֶרֶת בְּךָ סִיבֵי זִכָּרוֹן

שִׁבְעִים עוֹרְבִים עוֹשִׂים בְּךָ כִּבְתוֹךְ שֶׁלָּהֶם

אֲנִי מַאֲזִינָה לְקוֹלוֹתֵיהֶם

מְנַסָּה לְסַגֵּל לְעַצְמִי כּוֹחַ נֶגְדָּם

אַתָּה מַבִּיט בִּי כִּמְבַקֵּשׁ מְחִילָה

אֶנֶרְגְּיָה לא בְּרוּרָה בָּאָה בִּי

כְּמוֹ בְּיוֹם חורֶף כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מַבְקִיעָה עַצְמָהּ מִמְּעִי שָׁמַיִם

לְרֶגַע אֶחָד שֶׁל חֶסֶד מְזַכֵּךְ

אֲנִי נֶאֱחֶזֶת בָּהּ

מְלַמֶּדֶת עַצְמִי לְהָשִׁיב סֵדֶר בִּפְחָדֶיךָ

לְהַטּוֹת מֵחָדָשׁ אֶת הַפּועַל פָּחַד

לִבְרוא סִימָנִים

(מלכה נתנזון, משוררת)