הוא הכי פחות בטוח, פתוח לכל רוח,

הקיר הרביעי.

אי-אפשר לתלות עליו כלום, ובטח שלא לחבר אליו מאום,

הקיר הרביעי.

אבל הוא הכי חשוב, הכי מפעים,

לכל במה ושחקנים.

לא כדאי להפנות לו את הגב,

תמיד צריך לפנות אל הקהל שמלפניו.

אולי יגידו שהוא נעלם, או לא קיים,

אבל בשביל השחקן - הוא דווקא ממש כאן.

סופג את אנרגיות הקהל,

יוצר את הגבול שבין חלל לחלל.

הקיר הרביעי.

נכון שאפשר לשבור אותו בלי כל בעיה,

ויש כאלה שעושים את זה, למען הקידמה.

אבל כמו בבית כנסת או מקום עם מחיצה,

אולי כדאי לשמור על הקדושה

כי אם הוא הקו הדק שבין דמיון למציאות,

אם הוא החוצץ שבין הקסם לעירות

מגיע לו הרבה כבוד,

ושנרצה בקיומו עוד ועוד..

ואם אי-אפשר לתת לו את תואר יקיר העיר,

אז לפחות אני מעניקה לו (בהרבה אהבה) את זה השיר.

(טל בר-און, חברה קבועה במליאה של תיאטרון החדר)