בדיקה מדוקדקת של כמה משיריה היותר פופולאריים של המשוררת הידועה רחל בלובשטיין, תוך התחשבות בנסיבות חייה בשנותיה האחרונות, מובילה למסקנה הבלתי נמנעת שהיא התאכזבה מהציונות, התחרטה ואף זעמה במסתרים פומביים על שהולכה שולל.

מלאכת פרשנות של טקסטים ספרותיים בכלל ושירה בפרט אינה עבודה פשוטה וכמעט שאינה יכולה להוביל לתוצאות חד-משמעויות. למרות זאת כמה וכמה שירים של המשוררת השוכנת בכבוד רב בלב הפנתיאון הלאומי הציוני (במיוחד של "ארץ ישראל היפה") מעוררים ספקות כבדים ביותר לגבי עמדתה בשנותיה האחרונות כלפי המיזם הציוני. דורות שלמים של קוראים, מעריצים ובעיקר מומחים התעלמו בצורה מפתיעה ממסר ביקורתי, נוקב מאוד מאוד וברור עד כדי שלא מותיר מקום לשום פרשנות אחרת.

כלומר מה שנחשב כמיטב השירה הציונית הוא למעשה שירה אנטי-ציונית.

משוררת שנחשבה כמחברת שירים פטריוטיים מתקתקים שאותם פרסמה דרך קבע בעיתון "דבר", מעוזה של מפא"י, מתגלה כבעלת ביקורת פוליטית חריפה ובעלת תוקף עכשווי מובהק של החלום ושברו.

אפשר לקחת לדוגמא את השיר המפורסם "רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי", הנתפס בגלל הרישא האירונית כאילו הוא מדבר על נמלה קטנה, צרת אופקים שאך עוסקת בעצמה.

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי.

צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,

גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ

רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.

גַּם אֶת דַרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת –

דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל,

יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת,

יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל.

כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע

פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים.

לָמָּה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא?

לָמָה כְּזַבְתֶּם, אוֹרוֹת רְחוֹקִים.

לכאורה מדובר רק ביד הגורל שהתעמרה בה, אבל אז באה השורה האחרונה ומדברת על אורות רחוקים ששיקרו. מיהם אותם אורות רחוקים וכוזבים?

ישנן שתי פרשנויות שאינן פוסלות בהכרח אחת את השנייה אלא קרוב לוודאי משלימות את עצמן: מצד אחד התכוונה המשוררת לאורות רחוקים גיאוגרפית למשל כמרחק רוסיה לארץ ו/או מאידך איזו אוטופיה מסוג הרעיון הציוני ובמיוחד בגרסתו הסוציאליסטית.

מתברר שבליווי קללה רוסית עסיסית מובלעת שואלת המשוררת הענוגה בעצם בעברית לא ממש צחה: "למה באתי לפה לכל הרוחות?"... (להמשך המאמר)

(שרגא עילם, עיתונאי וחוקר היסטוריה)