...מבחינת יצירתו של האדם, לכל צורה של שלמות טוטליטרית אין משמעות. יצירה, מטבע הגדרתה, היא משהו שנוצר ונמשך בתהליך דיאלקטי לאורך זמן, עד לביטולה בידי היוצר. כל נסיון להבין תופעה מושלמת מסתיים בהגדרתה על פי מה שהיא איננה, או הבנתה על ידי ערך שלילי, וזוהי דרך אחרת להגדיר איון. הגדרת תופעה באמצעות ערך שלילי מבטלת את תוקפו של הדבר המוגדר ואיננה רלוונטית ליצירת האדם. הגדרה שלילית של תופעה איננה מלמדת דבר על התופעה אלא על מה שהיא איננה, כלומר על משהו אחר: למשל, אם אדם מגדיר את החוויה הרגשית שלו כ"לא כועס", אין הגדרה זו מלמדת דבר על חווייתו, אלא על מה שהיא איננה. רק הגדרה חיובית, כמו "אני שמח", מלמדת על החוויה עצמה.
אם אלוהים מושלם - הוא יכול להיות קיים ולא קיים באותה מידה של תקפות, שהרי לא תתכן דרך ליצירת קשר עם המושלם מבלי לפגום בשלמותו, כלומר לבטלו. לא נותר אלא להוכיח את שלמותו ולהגדיר את קיומו רק על דרך השלילה, כלומר דרך שאיננה מגדירה את האל אלא את מה שהוא איננו. אם קיומו מוטל בספק - הגדרתו כשלם מוטלת בספק. אם הוא שלם, מוחלט וסופי, לא יתכן קשר כלשהוא בינו לבין האדם הלא מוחלט, הלא מושלם, המשתנה והמתפתח. אם קשר כזה קיים - הוא יכול להתקיים בתודעתו של האדם בלבד. כלומר, השיח עם האל יכול להתקיים רק כדיאלוג פנימי בתודעתו של האדם. בכל מקרה, זהו דיאלוג שיכולות להיות לו השפעות מרחיקות לכת על התנהגותו של האדם.
מצד שני, אם אנו מחייבים את קיום האל כתופעה חיצונית לאדם ומושלמת, ורוצים לקיים את פולחן עבודת האל, עלינו להשהות את ספק קיומו ואת ספק האפשרות ליצירת הקשר עימו, ליצור את האמון המתאים, ולקיים את האל בזכות האמון הזה...
לפי הסיפור הבדיוני שלנו היטלר לא מת בבונקר שלו ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בגרמניה ועכשיו, וזה היה אז, ב-1986, הוא בן 96 וחש שימיו ספורים. ואז הוא מפנטז שאם הוא יגיע למדינת ישראל והיהודים יהרגו אותו, כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויעשו מלחמת עולם סופית והמוות שלו יהיה ההתחלה של סוף העולם כולו. גם זה סיפור מוטרף למדי, אני מניח, אבל זה היה הסיפור שהסכמנו עליו... (מתוך המחזה)
(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
14. וארא: שמות ו' 2 - ט'
"וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו, אני יהוה. וָאֵרָא אל-אברהם אל-יצחק ואל-יעקב, באל שדי, ושמי יהוה לא נודעתי להם"(שמות ו' 2-3).
שוב האל מציג את עצמו בפני משה. הדיאלוגים הקודמים ביניהם לא הניבו את התוצאות המקוות. האל שלח את משה להוציא את בני ישראל ממצרים, אבל אצל בני ישראל מסתמנת התנגדות לשינוי ההיסטורי. זו תופעה ידועה אצל חברות או פרטים שהשינוי קשה להם.
למשל, בישראל, בשנות התשעים של המאה העשרים, מסתמנת אפשרות לחוויה עתידית: מעבר מעידן המלחמות לעידן השלום. אז גם מתעוררת בקרב ישראלים רבים ההתנגדות לחוויה זו. התנגדות זו מחוזקת באמצעות טיעונים כגון: "אכן, צריך שלום, אבל לא עכשיו! עכשיו התנאים לא מתאימים! אנחנו רוצים בשלום, אבל הם לא רוצים! מי צריך שלום? גם במצב הנוכחי אנחנו חיים לא רע!" וכו'. אמונות אלו, שמקורן בתרבות המלחמה הישראלית, מושרשות עמוק בתרבות הישראלית, ורק תהליך לימוד ארוך-טווח עשוי לשנותן. בדיעבד מתברר שההתנגדות לשלום גברה על האפשרות לשלום וראש הממשלה אשר סימן את אפשרות השלום, נרצח.
ניסיונותיו הראשונים של משה, לגרום לשינוי במצבם של בני ישראל, דווקא גורר החמרה במצבם. במקרה זה ההתנגדות לשינוי נובעת מבפנים, מתוך העם עצמו, ומחוזקת על ידי ההתנגדות מבחוץ, מצד פרעה.
הפסוק הראשון בפרשה הוא פתיחה כוללת לתורת משה. תחילה האל חוזר ומזכיר, את ההבחנה שבין אלוהים כשם כללי המייצג את תבנית התופעה האלוהית, לבין יהוה כשם עצם פרטי המגלם את תוכנו של האל המסוים. זהו הפסוק המציין את המושג הכולל של התורה המונותיאיסטית, שתלך ותתפתח בהמשך הטקסט.
כזכור, ספר בראשית נפתח בסיפורן של שתי גרסאות לבריאה. בגרסה הראשונה השמים והארץ נבראו על ידי אלוהים: "בראשית ברא אלוהים"(בראשית א' 1). בגרסה השנייה הבריאה היא בידי יהוה אלוהים: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים"(בראשית ב' 4). כאן מופיעה הכפילות אלוהים ויהוה. הגרסה הראשונה היא בבחינת פריסת המושג הכולל של תכנית הבריאה. הרעיון המרכזי והסיפור הכללי. שם אלוהים בורא אדם בצלמו. לאדם כמושג כולל, יש אלוהים כמושג כולל. הגרסה השניה היא הביצוע למעשה, ההפקה של תכנית הבריאה, הלכה למעשה. כאן לראשונה מופיע אל מסוים לאדם מסוים. מכאן שאלוהים הוא מושג כולל של כוח עליון יוצר. על כן אלוהים יכול להופיע בתרבותו של כל אדם, בלי הבדל גזע או מין. אני יהוה הוא האל המסוים של התורה העברית.
למה הדבר דומה? ליוצר הקובע שהמושג הכולל של יצירתו העתידית יהיה אהבה. הרי מושג זה יכול לשרת גם יצירות אחרות. אבל בהמשך דרכו מגדיר היוצר, באמצעות הרעיון המרכזי, המיקום, הסיפור ושאר מרכיבי האירוע, את מהותה המסוימת של אותה אהבה: אהבת אם, אהבת שלושת התפוחים, החיפוש אחר האהבה, וכו'.
תעמולת הבחירות יצאה לדרך, והשדים העדתיים יצאו מהבקבוק.
1. אנחנו גרים במדינה של מיעוטים שבה קיום המיעוט הופך להיות בלתי נסבל. אינני יודע אם אנחנו נעשים קיצוניים יותר, אין ספק שאנחנו מרשים לעצמינו היום הרבה יותר. העם מתחלק בסופו של דבר לקבוצות מתירניות מאוד וקבוצות סגורות מאוד ושתי הקבוצות יתקשו לדור בכפיפה אחת אם לא יהפכו להיות דומות זו לזו במידה מסוימת. אחד הפתרונות למצב הזה הוא ניאו-לאומיות. יונתן שם אור כתב פעם שתהיה לנו זהות לאומית וזהות של המקום שבו נגור. יתכן שלא יהיה מוצא גם מזהות פנים מדינתית כזו – זהותנו כאזרחים וזהותנו כקבוצת השייכות שבה הכי נוח לנו לחיות – מועדון חברים עם הטבות, וארחיב על כך בהמשך.
2. הניסיון הכושל של לבני ליצור גוש חוסם, מעיד שלאף אחת מהמפלגות שהיו מעורבות בעניין אין באמת הצדקה, ושגם כאופוזיציה הן יאכלו זו את זו. מי יודע איפה נהייה בעוד שנה ומי יתקע כף לידנו שלא נהיה כמו צרפת של סוף המאה ה-19 בה, דווקא בגלל ההשתלטות הדתית, נוצר מצב שהיו בחירות כל כמה חודשים. יתכן שמה שהמדינה זקוקה לו הוא להפריד את הדת מהמדינה או בגרסה האברום בורגית "להפריד את הדת מהפוליטיקה". החשש הוא שנאכל את הביצים הסרוחות וגם נסולק מהעיר ובמלחמת ש' בש' - שלדון מול שלאף) המפסידים האמיתיים יהיו אנחנו. מה שאולי יוביל בסופו של דבר למהפכה יהיה הייאוש השקט שלנו.
בדיקה מדוקדקת של כמה משיריה היותר פופולאריים של המשוררת הידועה רחל בלובשטיין, תוך התחשבות בנסיבות חייה בשנותיה האחרונות, מובילה למסקנה הבלתי נמנעת שהיא התאכזבה מהציונות, התחרטה ואף זעמה במסתרים פומביים על שהולכה שולל.
מלאכת פרשנות של טקסטים ספרותיים בכלל ושירה בפרט אינה עבודה פשוטה וכמעט שאינה יכולה להוביל לתוצאות חד-משמעויות. למרות זאת כמה וכמה שירים של המשוררת השוכנת בכבוד רב בלב הפנתיאון הלאומי הציוני (במיוחד של "ארץ ישראל היפה") מעוררים ספקות כבדים ביותר לגבי עמדתה בשנותיה האחרונות כלפי המיזם הציוני. דורות שלמים של קוראים, מעריצים ובעיקר מומחים התעלמו בצורה מפתיעה ממסר ביקורתי, נוקב מאוד מאוד וברור עד כדי שלא מותיר מקום לשום פרשנות אחרת.
כלומר מה שנחשב כמיטב השירה הציונית הוא למעשה שירה אנטי-ציונית.
משוררת שנחשבה כמחברת שירים פטריוטיים מתקתקים שאותם פרסמה דרך קבע בעיתון "דבר", מעוזה של מפא"י, מתגלה כבעלת ביקורת פוליטית חריפה ובעלת תוקף עכשווי מובהק של החלום ושברו.
אפשר לקחת לדוגמא את השיר המפורסם "רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי", הנתפס בגלל הרישא האירונית כאילו הוא מדבר על נמלה קטנה, צרת אופקים שאך עוסקת בעצמה.
רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי.
צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,
גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ
רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.
גַּם אֶת דַרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת –
דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל,
יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת,
יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל.
כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע
פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים.
לָמָּה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא?
לָמָה כְּזַבְתֶּם, אוֹרוֹת רְחוֹקִים.
לכאורה מדובר רק ביד הגורל שהתעמרה בה, אבל אז באה השורה האחרונה ומדברת על אורות רחוקים ששיקרו. מיהם אותם אורות רחוקים וכוזבים?
ישנן שתי פרשנויות שאינן פוסלות בהכרח אחת את השנייה אלא קרוב לוודאי משלימות את עצמן: מצד אחד התכוונה המשוררת לאורות רחוקים גיאוגרפית למשל כמרחק רוסיה לארץ ו/או מאידך איזו אוטופיה מסוג הרעיון הציוני ובמיוחד בגרסתו הסוציאליסטית.
מתברר שבליווי קללה רוסית עסיסית מובלעת שואלת המשוררת הענוגה בעצם בעברית לא ממש צחה: "למה באתי לפה לכל הרוחות?"... (להמשך המאמר)
המסדרון הלבן היה ארוך וצר מתמיד, דומה היה למערה חשוכה שעטלפים מתעופפים בה, ורגליו של נמרוד, שברגיל כבדות היו מן הקילומטרים הרבים שעשה בחדרו המואפל,הפכו לשקים גדושי עופרת. שום נס לא קרה בארכה הנוספת שניתנה לו – שבעת הימים, כמו ארבעים השנים שקדמו להם, לא הביאו עימם בשורה. התרופה החדשה, "החזקה ביותר שיצאה עד כה לשוק", לא הייתה יותר מאשר חבישה לאברת ציפור פצועה.
כבר ארבעים שנה הוא נושא את סלע התופת שלו אל מעלות הזיכרון, וזה שב ומפיל אותו אל החול הרוחש חלקי גופות זועקות אליו לילה-לילה, משוועות לחיבור, לצד שרידי טנקים שרופים, וכל כמה שיתאמץ, אין הוא מצליח לחבר את החלקים זה לזה כיאות.
"אני לא מצליח!" הוא זועק בשנתו, "אני לא מצליח".
שוב ושוב ללא הרף, כסיזיפוס של זמן אחר הוא מנסה ללא הצלחה לצרף מחדש ראש ערוף וגפיים לגוף תואם, ונדון להוסיף לנדוד בלב המאפליה שבנפשו האבודה.
"מלחמת ההתשה" התקבעה בנפשו של נמרוד כעובדה וגם כמטאפורה.
כמי שהתרוקן מאישיותו, פשט ולבש צורה, עד שהתגלגל והפך לנגרר, לנרפה ולחסר חיים, האחוז תחת בית שחייה ורק אלם תחנוניו נספג ומשיב הד עמום מכותלי המסדרון הלבן ורצפתו החורקת תחת כובד רגליו. כל תא ותא בגופה של ריקי זעק את נרפותו המבועתת, ובמוחה הלכו ונוצרו המילים:
"הגלים עוד לא הגיעו אל גובה הזיותיך, מלא עד אפס יד, רגל, עין, חביצת מוח, תנשמת נושמת נושפת ממתינה לתורה... בין גושי ברזל, חלקי קנה, צריח, מקלע, בית בליעה, מלוהטים כשנגעת בהם..."
אור לבן פרץ לפתע במסדרון, סגר עליהם במדקרותיו הרעות. חישוקים-חישוקים הקיף אותם ביהירותו, מטביע חותמו על הכתלים, על הרצפה, על נפשם המשוועת לשקט. כמו השמש שהמשיכה בטיפוסה הבלתי נלאה, רבץ ענק אור עיוור כמפלצת מיתולוגית, ריבוא זרועותיו משתברות על הכלים הכבדים ועל גרגרי החול הלבנים. כשנחתו הפגזים, הצליח הגוף להקיא מִקִּרְבּוֹ את מכת הסנוורים ואת להט האש המתהפכת.
שירת הדממה הבלתי צפויה השרתה על הלוחמים רפיון. אפילו הנאה סְמוּיָה הצליחו למשוך מאפיק השקטהפתאומי. משהתפוגג המתח, התפוגגה גם הדריכות. הם הצליחו אפילו להתקלח במימי המכליות הממונעות, שניצלו את ההפוגה והגיעו. "לפחות נהרגו נקיים", ניסה לנחם עצמו לאחר אחד מסיוטי הלילה היותר מזוויעים, "לפחות נהרגו נקיים".
והנפש ביקשה הצלה ונאחזה בכל שביב של שקט.אבל השקט, כהרגלו, לא האריך ימים.
"זה התחיל אור ליום שלישי", סיפר נמרוד בראיון, זמן קצר לפני האשפוז, מן הקשים שידע. "לאחר לילה מתיש ללא שינה הִכתה בי פתאום תחושת אסון. התחושה הייתה כל כך חזקה שנבהלתי. ניסיתי לגרש את המחשבות ולהתמקד בהוראות שקיבלתי מקצין התצפית ובפקודות שאני צריך להעביר לטעני התותח שלי, זה מה שחשוב עכשיו, חשבתי, להכשיר את הקרקע לשריונאים ולטייסים. לא לשקוע במחשבות שחורות. לירות ולשנות עמדה. לירות ולשנות עמדה... ובעוד אני מקבל הוראות ומנחית פקודות, שבו המחשבות והשתלטו עלי. ניסיתי לנער אותן, המשכתי לפקד. ארטילריה כבדה נורתה עלינו מכל עבר. שוב ירינו ושוב שינינו עמדה. זה היה כמו ריטואל מהגיהינום. שבוע ימים. כמעט לא ישנו. מקסימום תנומה קצרה על החול ליד התותח. היינו צמודים אליו כמו תינוק לשד אימו, פוחדים לזוז ממנו, גם בלילה. היינו עייפים עד מוות. רצינו רק לעזוב הכול ולשקוע. החול הלבן היה הכוח המפתה ביותר באותם ימים. לפני הצהרים הם הפסיקו פתאום לירות. קיבלנו פקודה לנצור אש. שמחנו להפוגה. סוף-סוף נוכל קצת לנוח. ואז הבחנו במקלחות הניידות.
מי יכול בכלל לתאר מהי מקלחת אחרי שבוע של התפלשות בזיעה, בלכלוך, בחמיצות המבחילה, שהעלתה כבר אדים, שאתה יודע כי אתה טובל בה בדיוק כמו חבריך ומסריח כמוהם. הו, כמה השתוקקנו לחלוץ נעליים מהגרביים שנדבקו כבר לכפות הרגליים, ולהרגיש את המים זורמים על הגוף.
כשראינו את המקלחות שכחנו מהמלחמה, שכחנו מהפחד, שכחנו מהעייפות. עכשיו היו רק המקלחות והמים. התפשטנו כאחוזי אמוק, קפצנו לתוך המים והרגשנו חופשיים. ציפורי דרור באמצע שומקום, באמצע מלחמה מסריחה שלא מאפשרת לנשום. השתוללנו כמו ילדים מתחת למים הזורמים ורק רונאל, שהצילום היה כמעט טבע שני שלו, המשיך לצלם, עד שקפץ גם הוא לתוך המים. מי חשב אז שלאחדים מאיתנו כבר התחילה הספירה לאחור?
לא חלפו מספר דקות, או שאני איבדתי את תחושת הזמן, ואולי כבר לא זוכר אבל קיבלנו פתאום התראה על מטוסים שחצו את התעלה. בחצאי לבוש עלינו על הכלים ונערכנו לקרב. הכול איבד את משמעותו באותם רגעים. אפילו הסכנה. תִפקדנו כמו רובוטים יעילים.
משום מקום הגיחו מטוסי תקיפה אחדים והטילו פצצות לכל עבר. זה מעולם לא היה קרוב כל-כך, הרגשנו כמו ברווזים במטווח. פצצה נחתה היישר על המיכלית, והתיזה מים לכל עבר.
הרמתי את הראש וראיתי מטוס צולל לעבר התותח שלנו.
נשארתי קפוא.
כל מה שאתה לומד על עצמך עד לרגע האמת בשדה הקרב, מתפוגג כשהפצצות מתחילות לנחות סביבך והכאוס משתולל. כל דימוי ה"רמבו" מאבד מהממשות שלו. האויב הפנימי שלך תופס פיקוד. אבל אז אתה מתנער ומפעיל את הטייס האוטומטי. הערכים עליהם התחנכת והכללים שהוטמעו בך, עולים, מסתבר, על הפחד. אתה חייב לשמור על פסון המפקד, לעשות את המוטל עליך מכוח הציווי הפנימי והחברתי. לא לנטוש את התותח כל עוד אפשר לירות... רק לא לנטוש."
נמרוד היה נסער. עצר בדבריו וניסה להדליק סיגריה. "תסלחו לי... רק כמה רגעים... אני חייב לצאת לכמה רגעים..." ידיו רעדו.
כקפיץ שאיבד שליטה, זע עוד רגע על מקומו, ואז קם וזינק החוצה.
"קורה לי דבר מוזר," אמר, כשחזר והתיישב סמוך לדלת. "אני שונא את סיני. שונא את המקום הארור הזה, אבל כמו ארץ גזירה, היא מושכת אותי פנימה. לא יכול לצאת משם... לא יכול להשתחרר ממנה...ככל שהמקום אפל יותר, כך עזה המשיכה".
"הלוואי שהיה אפשר לכפות עליו את חוק השבות." אמרה ריקי. "נמרוד התקבע בתוך שאול שאיננה שלו, וזו מושכת אותו פנימה."
"וחזרת לשם?"
"לא. לא חזרתי. ריקי לא הסכימה..."
"איזה כוח מחזיק כבר למעלה מארבעים שנה בשטר-חוב חתום על ידי נמרוד, ולא משחרר אותו." אמרה ריקי.
"זה הוא עצמו," אמר רונאל, חברו מן הטנק השני, שהצטרף אליהם כדי לסייע לנמרוד. "זה המצפון שלו".
"אתה מוכן לספר קצת על הבית, על המשפחה?" שאלה טלילה.
"לא נראה לי שזה יעניין מישהו."
"תופתע."
"מה את בדיוק רוצה לדעת?"
"רקע, אווירה, דברים שהשפיעו."
"דור שביעי בארץ. מצפת ומטבריה. במקור מרוסיה. משפחה ממוצעת. שום דבר שאפתני או יומרני. בעלת אידיאות ימניות. רוויזיוניסטיות למען הדיוק. אבא נגר, אימא עקרת בית. שלושה אחים צעירים. התמודדות לא פשוטה עם אח שלקה במחלת הפוליו. לימודים בבית ספר תחכמוני, ניסיון כושל בישיבה. בהחלט משפחה רגילה."
"לא הייתי אומרת, נמרוד. איך לדעתך השפיעה האווירה בבית על תפיסת עולמך?"
"השפעה אבסולוטית! בהחלט סיפור חניכה! כשהייתי צעיר, חייתי לאורם. כל סיפור היה אבן שואבת. כשבגרתי, עשיתי הכול כדי ללכת בדרכם, לכן רק טבעי היה שאלך לקרבי. נראה היה שרק שם אוכל להביא לידי ביטוי את הערכים עליהם גדלתי. הסיפורים שלהם היו כמו שוקולד לדיאבטי. אני לא זוכר שאיזה ספר השפיע עלי יותר... וקראתי הרבה."
"גם אימא הייתה בעלת דעות ימניות?"
"בהחלט. ולמרות זאת, ולמרות שהתהלכה כמו טווס בכל פעם שהייתי מגיע הביתה, או יוצא לצבא, אני בטוח שהייתה שמחה לראות אותי כבר בבית."
"ואיך השפיעו הדברים עליך?"
"לא השפיעו, כי לא חשבתי עליהם. התגייסתי כדי למלא תפקיד מסוים, ואותו התכוונתי למלא על הצד הטוב ביותר. נקודה. בבית למדנו שאם אתה עושה משהו, אתה חייב לעשות אותו עד הסוף. לא היו לי שאיפות מעבר לכך. מגיל צעיר נמשכתי לעסקים..."
השחקנית בקי סוזין-פריישטדט היא אלמנתו של במאי הסרטים פיטר פריישטדט ז"ל.
בשנת 1965 הגיע פיטר, במאי יהודי-צ'כי, לישראל לביים הצגה בתיאטרון "האוהל". שם פגש פיטר בבקי, אז שחקנית בתיאטרון. סיפור אהבתם של השניים היה הגורם המרכזי לכך שפיטר ערק מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית וביקש מקלט בישראל. פנטזיהאוטוביוגראפיתהמשלבתביןההזוי למציאותי)
גיליתי את הסוד מפראג
פראג, 13.2.2000
עוד טרם חלפו ימי השבעה וכבר הייתי בדרכי לפראג. חלפו חודשיים מאז הגעתי לכאן.
אני שוהה בחדר במלון "מאלה סטרנה" שברובע העתיק של העיר. כל תמונה, חלון, אהיל, וילון בחדר מוכרים לי מביקורי עם פיטר. הגעגועים אליו מציפים אותי. אני משוטטת ברחובות ומרכיבה משקפי שמש גדולות שמסתירות את עיני האדומות. מגע ידו, המבט הממזרי. הסיגר בזווית הפה. והאימרה המצחיקה "מי שמעשן כבד כבר לא מזדקן".
זיכרונות השנים שבים ועולים. אני נזכרת בלילות בהם היה עומד בחלון ומצפה לשובי הביתה בשעה שתים בחצות אחרי שהאזין לתכנית הרדיו שלי שבה קראתי שירי אהבה. חיבק ונישק: Master piece"" .
היה שיר שאהב במיוחד, שירו של פנחס שדה:
"האם את זוכרת
איך פעם, בשבתך מחרישה, רגליך הנהדרות
צנופות תחתיך, בכורסה,
הבטתי בך, וכאשר נשמעה אז איזו נגינה של ריקוד ברדיו
באתי ורקדתי לפניך,
אף כי איני יודע לרקוד רקדתי לפניך,
ואור הערב ההוא, ושערך הצהוב, והשקט, והאושר ..."
הוורד האדום היה מונח על הכרית שלי.
כאן בפראג אני נושאת עמי גם את זיכרונותיו שלו. חשבון השואה נטמע עמוק בהוויית חיי ונותר פתוח, תובע מענה. מראה נהר הוולטבה מהפנט אותי. מוטת כנפי השחפים מטילה צללים על מימיו ורק מבט עין מזוכך, או אולי מבט עין רדוף, יבחין בכתמי האדום. בעיני רוחו של פיטר שרידי דם יהודי עוד זורמים בעורקי הנהר. ראשיתם מהצפון הרחוק בואכה ככר העיר בברטיסלאבה, מקום בו אספו פשיסטים סלובקים בשנת 1941 את יהודי העיר ובתוכם שנים עשר מבני משפחתו תוך הבטחה שהם יוצאים לטיול לטירולים שבאלפים. העמיסו אותם אחד אחד על משאיות בדרכם האחרונה ל"שם".
השם לא נקם דמם. השם לא נוקם.
מזה חודשיים אני מכתתת רגלים בפראג בכל מקום אפשרי; בארכיונים, במשרד הפנים, בבית הכנסת שברובע היהודי, באגודת הסופרים והציירים, בבתי חולים, ממקום למקום, עקשנית לגלות את בתו של פיטר.
זה קרה. הגעתי אליה, אל הסוד - אל "הילדה".
השם: אירנה דולינובה. גיל: 36. סופרת בעלת שם. קתולית. מכהנת כסגנית ראש הקהילה היהודית. כשהיא נולדה היה פיטר בן 33.
הייתי חוששת, נאשמת ומאשימה, נבוכה. כמה קשה לשבור קשר שתיקה בן 37 שנים. איזה סיפור מסתורי שנרקם בידי במאי סרטים. טלפנתי אליה.
- הלו? אפשר לדבר עם אירנה דולינובה? מדברת בקי פריישטדט.
רק שלא תטרוק את הטלפון כמו בניסיונות האחרים. צחוק עדין נשמע בקולה.
- הלו בקי, מה שלומך? מה שלום אורי ורחלי?
- תודה, אני חושבת שהם בסדר".
היא מכירה אותנו? כן, היא מכירה אותנו. אני הולכת לאיבוד בתוך הסיפור הזה. האם היא יודעת שפיטר נפטר?
- מה שלומך? - טוב, טוב, כן.
- באתי מישראל לראות אותך.
- אני מאושרת.
- האם נוכל להיפגש מחר על גשר קרל בשעה חמש?
- אני רוצה כבר לראות אותך. אני אביא את הילדים. מחר בחמש.
- אהוי.
ערב יום כיפור על גשר קרל. הייתי נרגשת ומבולבלת. ציפיתי לבואה. לא יכולתי לצייר בדמיוני את דמותה, אבל משהתקרבה עם שני ילדיה זיהיתי אותה. העתק מדויק להפליא של פיטר. היא רצה לקראתי ופרשה ידיים כדי לחבק אותי. איזה מאור פנים. איזו עדינות. שניות אחדות הבטנו האחת בשנייה. נישקתי ללחייה. עמדנו מחובקות ואז צירפנו למעגל גם את ילדיה. רגעים של צחוק, אולי של אושר רגעי, נטול חשבונות.
- אלה הילדים שלי, זוהי קרולין וזהו מתיו.
- העתק של פיטר.
- אני לא יודעת איך לומר לך את זה, את יודעת שפיטר נפטר.
- אני יודעת. דיברתי אתו כל יום.
- דיברת אתו כל יום?
היו לי הרבה שאלות. אבל רק אחת שאלתי: למה?
- ספרי לי הכול. אנחנו משפחה.
היא לא ענתה רק מיהרה והוציאה מתוך מעטפה תמונה שלה חובשת כובע פרווה בשלג עומדת ליד גדר תיל. ילדה בת 12 לערך ולידה פיטר.
- כמה פעמים הוא בא להיפגש איתך?
- פעמיים בכל שנה.
החזקתי בידה וליטפתי אותה. חמלה צבטה את לבי למראה אותה ילדה שאביה ברח יום אחד ונעלם והיא רק בת שנה. מה מרגישה כלפי אִמהּ? אין ספק שהיא רואה בי את מי שגזלה ממנה את אהובה. כמה עצוב.
מדוע לא שיתף אותנו בסיפור הכאוב? למה לא עשה דבר כדי לקרב בינה לבין אורי ורחלי? מי יכול להבין מעשה כזה. האם הייתה זו בושה על מה שעשה? הרי ברור שמאחורי עריקתו מצ'כיה לישראל היה הפחד משואה נוספת ומהמשטר הקומוניסטי? איך עברו עלי חיים שלמים כשהסיפור רוחש מתחת לפני השטח. ולמי הייתה דרושה כל הדרמה הזאת?
- עכשיו ערב יום כיפור. היית רוצה ללכת איתי לבית כנסת?
- מאד, מאד, אמרה.
שילבנו ידיים וצעדנו לעבר בית הכנסת. לפגישה הבאתי לה במתנה את הטלית, התפילין והכיפה של פיטר. בית הכנסת המה אדם. בליל של שפות שהלך ונדם. פתחתי את הטלית הגדולה ופרשתי אותה כחופה מעל לראשינו. החזקתי בידו של מתיו.החזן החל ב"קול נדרי".
"כל נדרי ואסרי ושבועי ונדויי וחרמי וקונמי וקינוסי די נדרנא... מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה... ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לב העם בשגגה".
היא ניסתה להסתיר את הדמעות. חיבקתי אותה.
פיטר, למה?
- אירנה, אני מבינה אותך, את נרגשת זה טבעי אחרי כל השנים.
- נסי לסלוח לו, להבין. הוא מת. אין את מי לשאול. אף אחד לא יכול להבין.
כשיצאנו מהתפילה חיבקתי את בנה מתיו, ותוך שאני מקפלת את הטלית והתפילין ברכתי: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
- זוהי מתנה מפיטר, הסבא שלך.
אירנה ענתה "אמן".
מתיו נצמד אלי וחזר כמה פעמים, "תודה, תודה, תודה". פיטר לא היה מעלה על דעתו שהנכד שלא הכיר מעולם יתעטף בכל יום כיפור בטלית שלו. למה זה צריך להסתיים עוד לפני שזה התחיל? אבל הייתי חייבת לחזור לארץ כבר לפני שבוע.
- צלצלי אלינו.
היא חיבקה אותי ושוב פרצה בבכי.
- את בתי.
- בבקשה, האם אוכל להיפגש עם אמך?
- לא, היא לא תסכים לראות אותך לעולם.
- מה שמה?
- בוהונקה.
- היא שחקנית?
- כן.
- מתי תבואי שוב לפראג?
- הכי מהר שאוכל.
- אולי יש לך תמונה של פיטר, במקרה, אולי?
- לא איתי. כשאגיע לארץ אכין לך ארגז עם כל מיני חפצים אישיים שלו. קחי את הילדים ובואו לישראל, אתם האורחים שלנו.
- יש לי פחד מטיסות.
הסיפור עוד לא נגמר. הפרידה בפתח בית הכנסת הייתה קשה. אבל על פי המסורת הצ'כית, מאופקת ומינורית.
- בבקשה הישארי עוד, אל תעזבי אותנו. אני מתגעגעת לאבי. אף פעם לא היה לי אבא.
- ילדה שלי, המילים נעתקו מפי, זה כמו חלום רע.
חיבקתי אותה ורק הקשבתי לקול בכייה. אלוהים, מה הוא עשה לילדה הזאת.
למחרת אחה"צ עוד המתנתי במלון לשעת הטיסה. בחוץ טפטף גשם חם. יצאתי לטיול קצר. נתקלתי בפסל הבתולה. היא עמדה עזובה ורטובה וחייכה אלי. השמש ליטפה, הרחובות היו נטושים. זוג נאהבים התנשק בפינה. על הגשר ניצב דומם, בוהק באור השמש השלט המוזהב "קדיש". זוהי הארוחה האחרונה שלי בפראג. התזמורת הקטנה מנגנת סלו פוקסים ישנים. הפגישה עם אירנה קרעה את נפשי.
בטיסה לארץ התעוררתי מבוהלת משינה קלה. ברור היה לי שאירנה וילדיה הם חלק בלתי נפרד ממשפחת פריישטדט. את מה שלא הצליח פיטר להגשים, הוא העביר אלי. זוהי צוואתו האמיתית.
חלפו יומיים. בשעה 4.30 , עוד טרם שקיעת החמה צעדתי לאטי בבית העלמין ירקון.
התיישבתי על הארץ למרגלות קברו של פיטר.בידי וורד אדום.
Play it again Sam"" אמרתי.(ציטוט מדבריה של אינגריד ברגמן בסרט "קזבלנקה")
לאחר 30 שנה, האמן שאול נמרי מוציא מהדורה מחודשת של פסלוני "אור לגויים" הנושאים דגלי מדינות. לדברי נמרי, אחד מהם, פסל הנושא את דגלי מדינות ישראל וארה"ב, הוגש בשעתו לארבעה מנשיאי ארה"ב.
"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה". (צבי גורן, אתר הבמה) "ביצוע וירטואוזי!" (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")
"חוויה נהדרת!אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".(יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")
"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".(אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")
"תצוגת משחק מדהימה. אירועשהוא בדיוק ברוח הזמן!" (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)
היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.
"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".
(נאוה סמל, סופרת)
גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו של הדיקטטור הרצחני של פינושה בצ'ילה. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. זהו רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה ואנס אותה.
רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.
הגיבור העייף
סאגה מרהיבת עין על תקומתו ונפילתו של החייל האוניברסאלי והמקומי. מחזה: אלדר גלאור. בימוי: אבי גיבסון בר-אל.
בהשתתפות: דור אלוני, עידו יונה ימין, אדוה לוי גושן, תחיה סולימן, מוטי תמם.
יום ה', 10.01.2013 בשעה 20:00 יום א', 30.12.2012 בשעה 21:00
ד', 2.1.2013, בשעה 20:00
במרכז לתיאטרון עכו, רחוב ויצמן 1, ת.ד. 1113, עכו. טל': 04-9913834 / 04-9919634
תיק פוריות
IV כן או IV לא!
היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.
מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.
ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר
בקרון מתחם התחנה, ת"א, 10.01.13, 20:30
בקרון מתחם התחנה, ת"א, 23.01.13, 19:30 ערב מיוחד: "פוריות אמת או חובה", בהנחיית דפנה לוי. הצגה, שיחה ומדיטציה לפריון אישי (כשעתיים וחצי). 100 ₪.
מותחן פסיכולוגי. אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. עכשיו היא חייבת למות.
בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.
מוצ"ש , 26.1.2013, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, תל-אביב. 60 ש"ח. לחברי החדר 40 ש"ח.
052-528-4234, 054-533-5135, 03-5171818
אנסמבל קוקייה: תחושת בטן
תיאטרון בתנועה, סוחף וססגוני. סיפורה של אישה אל מול התפקידים החברתיים שהוטלו עליה. לידה, אמהות, קנאה, תחרותיות, מניפולטיביות, דימוי הגוף, שיפוץ הגוף ושאיפה לשלמות. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים.
בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. מחזה וכוריאוגרפיה: שרון שלומי.
משחק ומחול: ליאור ג'ייקובס, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי. עיצוב תפאורה ותאורה: סיון יחזקאלי וענת בילו. עיצוב תלבושות: לילך שדה ורותם בצלאל. עריכת סאונד: איתן בהר. מנהל הפקה: איתמר נצר.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.
29.1.12, יום שלישי, 20:30, בתיבה - חצרות יפו,שד' ירושלים 19, יפו. 70 ש"ח.
להזמנות ומידע: 054-5335135, 052-5284234.
הנחה לחברי תיאטרון החדר 50 ש"ח.
ההצגה של יוספה(שם זמני)
אנסמבל המזוודה. עבודה בתהליך.
בבית דירות בין חומות עתיקות יומין, אפופי ריחות טחב ותבשילים, קולות מואזין ופעמוני כנסיה, מחפשים השחקנים, תשובות לשאלות, המלוות אותם בשלב זה של חייהם הנוגעות בהוריהם, בילדיהם ובעצמן.
כתיבה ובימוי: יוספה בת גד. שחקנים יוצרים: גלי כהן, מאיר שקד, מירי קפלן, חגית שורש. מוסיקה: מיה דנון. תודה לאמיר אוריין ולמרכז לתיאטרון עכו.
10.01.2013, 24.1.2013, 21.2.2013, בשעה 19:00. טל': 050-748-1748.
טלטלה מאושרת
ארבעה מערכונים על עינויים. ביים שמעון לוי.
"אחת לדרך" מאת הרולד פינטר, תרגם שמעון לוי,
"סדר עולם חדש" מאת הרולד פינטר, תרגם שמעון לוי,
"שי, חוקר שב"כ" מאת מוטי לרנר,
"השופט העליון מדמה עינויים", מאת גלעד עברון,
עם: מיכל גיל, שירלי שטייר, אמיר אוריין וגד קינר.
אחת מתכונותיו הפחות-נעימות של תיאטרון פוליטי היא המרחק הקטן מדי בין סרחון המציאות לניחוח הבדיון. בתיאטרון קריאה פוליטי אפשר לפחות לנגב את הדמעות בנייר שממנו קוראים. הפעם בדקנו את יכולת ההזדהות של הקהל עם עינויים שעוברים אחרים, אולי בקרוב אצלנו, אבל ורק בינתיים, לא אנחנו. ארבע היצירות שנבחרו בודקות איזונים לא נוחים בין מוסר לדמיון.
קפה תיאטרון הקאמרי, 8.2.2013, 8.3.2013, בשעה 12:00. 03-6060960
