(קטע מתוך רומן האמור לצאת לאור בקרוב.

סיפור על הלם קרב. הרומן מבוסס על מקרה מהחיים.

באיגרות הבאות נביא קטעים נוספים.

קטע 1 מתוך 4)

 

המסדרון הלבן היה ארוך וצר מתמיד, דומה היה למערה חשוכה שעטלפים מתעופפים בה, ורגליו של נמרוד, שברגיל כבדות היו מן הקילומטרים הרבים שעשה בחדרו המואפל, הפכו לשקים גדושי עופרת. שום נס לא קרה בארכה הנוספת שניתנה לו – שבעת הימים, כמו ארבעים השנים שקדמו להם, לא הביאו עימם בשורה. התרופה החדשה, "החזקה ביותר שיצאה עד כה לשוק", לא הייתה יותר מאשר חבישה לאברת ציפור פצועה.

 

כבר ארבעים שנה הוא נושא את סלע התופת שלו אל מעלות הזיכרון, וזה שב ומפיל אותו אל החול הרוחש חלקי גופות זועקות אליו לילה-לילה, משוועות לחיבור, לצד שרידי טנקים שרופים, וכל כמה שיתאמץ, אין הוא מצליח לחבר את החלקים זה לזה כיאות.

"אני לא מצליח!" הוא זועק בשנתו, "אני לא מצליח".

 

שוב ושוב ללא הרף, כסיזיפוס של זמן אחר הוא מנסה ללא הצלחה לצרף מחדש ראש ערוף וגפיים לגוף תואם, ונדון להוסיף לנדוד בלב המאפליה שבנפשו האבודה.

"מלחמת ההתשה" התקבעה בנפשו של נמרוד כעובדה וגם כמטאפורה.

 

כמי שהתרוקן מאישיותו, פשט ולבש צורה, עד שהתגלגל והפך לנגרר, לנרפה ולחסר חיים, האחוז תחת בית שחייה ורק אלם תחנוניו נספג ומשיב הד עמום מכותלי המסדרון הלבן ורצפתו החורקת תחת כובד רגליו. כל תא ותא בגופה של ריקי זעק את נרפותו המבועתת, ובמוחה הלכו ונוצרו המילים:

"הגלים עוד לא הגיעו אל גובה הזיותיך, מלא עד אפס יד, רגל, עין, חביצת מוח, תנשמת נושמת נושפת ממתינה לתורה... בין גושי ברזל, חלקי קנה, צריח, מקלע, בית בליעה, מלוהטים כשנגעת בהם..."

 

אור לבן פרץ לפתע במסדרון, סגר עליהם במדקרותיו הרעות. חישוקים-חישוקים הקיף אותם ביהירותו, מטביע חותמו על הכתלים, על הרצפה, על נפשם המשוועת לשקט. כמו השמש שהמשיכה בטיפוסה הבלתי נלאה, רבץ ענק אור עיוור כמפלצת מיתולוגית, ריבוא זרועותיו משתברות על הכלים הכבדים ועל גרגרי החול הלבנים. כשנחתו הפגזים, הצליח הגוף להקיא מִקִּרְבּוֹ את מכת הסנוורים ואת להט האש המתהפכת.

 

שירת הדממה הבלתי צפויה השרתה על הלוחמים רפיון. אפילו הנאה סְמוּיָה הצליחו למשוך מאפיק השקט הפתאומי. משהתפוגג המתח, התפוגגה גם הדריכות. הם הצליחו אפילו להתקלח במימי המכליות הממונעות, שניצלו את ההפוגה והגיעו. "לפחות נהרגו נקיים", ניסה לנחם עצמו לאחר אחד מסיוטי הלילה היותר מזוויעים, "לפחות נהרגו נקיים".  

והנפש ביקשה הצלה ונאחזה בכל שביב של שקט. אבל השקט, כהרגלו, לא האריך ימים.

 

"זה התחיל אור ליום שלישי", סיפר נמרוד בראיון, זמן קצר לפני האשפוז, מן הקשים שידע. "לאחר לילה מתיש ללא שינה הִכתה בי פתאום תחושת אסון. התחושה הייתה כל כך חזקה שנבהלתי. ניסיתי לגרש את המחשבות ולהתמקד בהוראות שקיבלתי מקצין התצפית ובפקודות שאני צריך להעביר לטעני התותח שלי, זה מה שחשוב עכשיו, חשבתי, להכשיר את הקרקע לשריונאים ולטייסים. לא לשקוע במחשבות שחורות. לירות ולשנות עמדה. לירות ולשנות עמדה... ובעוד אני מקבל הוראות ומנחית פקודות, שבו המחשבות והשתלטו עלי. ניסיתי לנער אותן, המשכתי לפקד. ארטילריה כבדה נורתה עלינו מכל עבר. שוב ירינו ושוב שינינו עמדה. זה היה כמו ריטואל מהגיהינום. שבוע ימים. כמעט לא ישנו. מקסימום תנומה קצרה על החול ליד התותח. היינו צמודים אליו כמו תינוק לשד אימו, פוחדים לזוז ממנו, גם בלילה. היינו עייפים עד מוות. רצינו רק לעזוב הכול ולשקוע. החול הלבן היה הכוח המפתה ביותר באותם ימים. לפני הצהרים הם הפסיקו פתאום לירות. קיבלנו פקודה לנצור אש. שמחנו להפוגה. סוף-סוף נוכל קצת לנוח. ואז הבחנו במקלחות הניידות.

 

מי יכול בכלל לתאר מהי מקלחת אחרי שבוע של התפלשות בזיעה, בלכלוך, בחמיצות המבחילה, שהעלתה כבר אדים, שאתה יודע כי אתה טובל בה בדיוק כמו חבריך ומסריח כמוהם. הו, כמה השתוקקנו לחלוץ נעליים מהגרביים שנדבקו כבר לכפות הרגליים, ולהרגיש את המים זורמים על הגוף.

 

כשראינו את המקלחות שכחנו מהמלחמה, שכחנו מהפחד, שכחנו מהעייפות. עכשיו היו רק המקלחות והמים. התפשטנו כאחוזי אמוק, קפצנו לתוך המים והרגשנו חופשיים. ציפורי דרור באמצע שומקום, באמצע מלחמה מסריחה שלא מאפשרת לנשום. השתוללנו כמו ילדים מתחת למים הזורמים ורק רונאל, שהצילום היה כמעט טבע שני שלו, המשיך לצלם, עד שקפץ גם הוא לתוך המים. מי חשב אז שלאחדים מאיתנו כבר התחילה הספירה לאחור?

 

לא חלפו מספר דקות, או שאני איבדתי את תחושת הזמן, ואולי כבר לא זוכר אבל קיבלנו פתאום התראה על מטוסים שחצו את התעלה. בחצאי לבוש עלינו על הכלים ונערכנו לקרב. הכול איבד את משמעותו באותם רגעים. אפילו הסכנה. תִפקדנו כמו רובוטים יעילים.

 

משום מקום הגיחו מטוסי תקיפה אחדים והטילו פצצות לכל עבר. זה מעולם לא היה קרוב כל-כך, הרגשנו כמו ברווזים במטווח. פצצה נחתה היישר על המיכלית, והתיזה מים לכל עבר.

הרמתי את הראש וראיתי מטוס צולל לעבר התותח שלנו.

נשארתי קפוא.

 

כל מה שאתה לומד על עצמך עד לרגע האמת בשדה הקרב, מתפוגג כשהפצצות מתחילות לנחות סביבך והכאוס משתולל. כל דימוי ה"רמבו" מאבד מהממשות שלו. האויב הפנימי שלך תופס פיקוד. אבל אז אתה מתנער ומפעיל את הטייס האוטומטי. הערכים עליהם התחנכת והכללים שהוטמעו בך, עולים, מסתבר, על הפחד. אתה חייב לשמור על פסון המפקד, לעשות את המוטל עליך מכוח הציווי הפנימי והחברתי. לא לנטוש את התותח כל עוד אפשר לירות... רק לא לנטוש."

נמרוד היה נסער. עצר בדבריו וניסה להדליק סיגריה. "תסלחו לי... רק כמה רגעים... אני חייב לצאת לכמה רגעים..." ידיו רעדו.

כקפיץ שאיבד שליטה, זע עוד רגע על מקומו, ואז קם וזינק החוצה.

 

"קורה לי דבר מוזר," אמר, כשחזר והתיישב סמוך לדלת. "אני שונא את סיני. שונא את המקום הארור הזה, אבל כמו ארץ גזירה, היא מושכת אותי פנימה. לא יכול לצאת משם... לא יכול להשתחרר ממנה...  ככל שהמקום אפל יותר, כך עזה המשיכה".

 

"הלוואי שהיה אפשר לכפות עליו את חוק השבות." אמרה ריקי. "נמרוד התקבע בתוך שאול שאיננה שלו, וזו מושכת אותו פנימה."

"וחזרת לשם?"

"לא. לא חזרתי. ריקי לא הסכימה..."

"איזה כוח מחזיק כבר למעלה מארבעים שנה בשטר-חוב חתום על ידי נמרוד, ולא משחרר אותו." אמרה ריקי.

"זה הוא עצמו," אמר רונאל, חברו מן הטנק השני, שהצטרף אליהם כדי לסייע לנמרוד. "זה המצפון שלו".

 

"אתה מוכן לספר קצת על הבית, על המשפחה?" שאלה טלילה.

"לא נראה לי שזה יעניין מישהו."

 "תופתע."

"מה את בדיוק רוצה לדעת?"

"רקע, אווירה, דברים שהשפיעו."

 

"דור שביעי בארץ. מצפת ומטבריה. במקור מרוסיה. משפחה ממוצעת. שום דבר שאפתני או יומרני. בעלת אידיאות ימניות. רוויזיוניסטיות למען הדיוק. אבא נגר, אימא עקרת בית. שלושה אחים צעירים. התמודדות לא פשוטה עם אח שלקה במחלת הפוליו. לימודים בבית ספר תחכמוני, ניסיון כושל בישיבה. בהחלט משפחה רגילה."

 

"לא הייתי אומרת, נמרוד. איך לדעתך השפיעה האווירה בבית על תפיסת עולמך?"

"השפעה אבסולוטית! בהחלט סיפור חניכה! כשהייתי צעיר, חייתי לאורם. כל סיפור היה אבן שואבת. כשבגרתי, עשיתי הכול כדי ללכת בדרכם, לכן רק טבעי היה שאלך לקרבי. נראה היה שרק שם אוכל להביא לידי ביטוי את הערכים עליהם גדלתי. הסיפורים שלהם היו כמו שוקולד לדיאבטי. אני לא זוכר שאיזה ספר השפיע עלי יותר... וקראתי הרבה."

"גם אימא הייתה בעלת דעות ימניות?"

"בהחלט. ולמרות זאת, ולמרות שהתהלכה כמו טווס בכל פעם שהייתי מגיע הביתה, או יוצא לצבא, אני בטוח שהייתה שמחה לראות אותי כבר בבית."

"ואיך השפיעו הדברים עליך?"

"לא השפיעו, כי לא חשבתי עליהם. התגייסתי כדי למלא תפקיד מסוים, ואותו התכוונתי למלא על הצד הטוב ביותר. נקודה. בבית למדנו שאם אתה עושה משהו, אתה חייב לעשות אותו עד הסוף. לא היו לי שאיפות מעבר לכך. מגיל צעיר נמשכתי לעסקים..."

 

(מלכה נתנזון, משוררת וסופרת)