הספק והאמון (26)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס.26

העץ

"אני כל כך עייף עד שאין לי אפילו כוח לשאוב אנרגיה מתוך היקום כדי להתחזק". האמירה הזאת, בצורתה זו או בניסוחים דומים, נשמעת לעיתים מפי בני אדם, והיא יכולה לגלם בתוכה את ההנחה שהתחזקות האדם והיחלצותו ממצב של חוסר אונים, תלויים במקור חיצוני.

נניח שאדם יושב בגן נאה ולפניו עץ פורח. ענפיו גבוהים ועליו ירוקים. גזעו של העץ עבה ומחוספס וכולו אומר בריאות וחוסן. מצבו של העץ הזה נראה לאותו אדם כהיפוכו של מצבו שלו. מסיבה זו או אחרת האדם חש את עצמו כחסר אונים, חלש, חסר תקווה ותוחלת. הוא משתוקק לחבק את גזעו של העץ הזה ולשאוב ממנו אנרגיה, או לפחות להתבונן בו במשאלה שיפריש לו מעט מהאנרגיה שטמונה בו. אבל כדי שמשאלה זו תתגשם, תחילה על אותו אדם לקלוט את העץ הזה בחושיו. לחוש אותו על עורו, או לקלוט את תמונתו במוחו. תחילה על העץ להירשם בתודעתו של האדם כעץ. זהו התנאי ההכרחי לקיום הקשר עם העץ.

ברגע שהאדם קלט את העץ מתחיל הדיאלוג בינו לבין העץ, אבל הדיאלוג הזה מתקיים בתוך התודעה של האדם. העץ הרשום בתודעה איננו העץ הניצב בגן, אלא רישומו בתודעה. המקטרת שצייר הצייר, איננה המקטרת שהייתה מונחת במציאות בשעה שצייר אותה, אלא רישומה של המקטרת בתודעתו, ובשעה שאנחנו קולטים את הציור, אין אנו קולטים את המקטרת שהייתה מונחת במציאות, אלא את הציור שנוצר מתוך תודעה שקלטה מקטרת. על כן צודק הצייר הרושם מתחת לציור המקטרת: "זו איננה מקטרת".

העץ שממנו האדם שואב אנרגיה איננו העץ הצומח בגן, אלא העץ הצומח בתוך התודעה שלו. הדיאלוג עם העץ מתקיים בתודעה, כלומר הוא שואב אנרגיה מתוך העץ שבתודעתו. הוא שואב כוחות מתוך עצמו. בדרך כלל, פעולה תודעתית כזאת תרשם כמוצלחת משום שהיא תלויה באדם וברצונו המלא בלבד, ואיננה תלויה בגורמים חיצוניים. על כן, נכון הוא שאם אותו אדם עייף במיוחד, יתכן כי לא יוכל למצוא בתוך עצמו את הכוח שיעזור לו לשאוב אנרגיה מתוך דימוי העץ שבתוך התודעה שלו.

מצד שני, אם האדם מבקש מהעץ העומד בגן שיעזור לו ויחזק אותו, כלומר, הבקשה מופנית אל העץ גופו, ולא אל דימוי העץ שבתודעת האדם, פירושו של דבר שהאדם מסיר מעל עצמו את האחריות למצבו ומוסר אותה לעץ שבגן. מרגע זה ואילך הגשמת משאלתו איננה תלויה בו אלא בעץ. כיוון הפעולה הוא עכשיו מן העץ אל האדם. אם העץ ירצה לעזור לו - יעזור, אם לא - לא יעזור. למה הדבר דומה? ליוצר שעולה לבמה ליצור, בתנאי שהקהל יאהב אותו. אם מתקיים תנאי כזה פירושו של דבר שהיצירה הבימתית איננה תלויה ביוצר אלא בקהל. הקהל יכול לאהוב את היוצר ויכול שלא לאהוב אותו. כיוון הפעולה הוא כאן מהקהל שבאולם אל היוצר שעל הבמה. כיוון כזה סותר את יעודה של היצירה שהוא לצאת מהיוצר שעל הבמה לכיוון הקהל. היוצר מוותר כאן על תכונתה ההכרחית של היצירה והיא יצירת הקשר, מטעם עצמה, עם העולם. ידוע לנו שמצב כמו זה - אהבת הקהל את היוצר - תלוי במקריות של מצב הקהל, כלומר בתערובת של ההיסטוריה של התנהגות הקהל, הניתנת לניבוי מראש, יחד עם מימד החוויה האישית המיידית של הקהל, כלומר מימד הכאוס שבו, שאיננו ניתן לניבוי מראש...

("המעגל הפתוח", עמ' 120-121. המשך יבוא)