הצבעה בבחירות היא לא רק חובה אזרחית. היא זכות. יש לממש אותה. אתה לא נותן את קולך למישהו, אתה בוחר בו. אתה לא חייב לו. הוא חייב לך.
2. תמיד אידיאולוגיה
הצבעה נכונה היא אידיאולוגית ולא על פי שיקולים טכניים של "האם המפלגה שהצבעתי עבורה, תיכנס או לא תיכנס לכנסת".
3. נתת גם נתת
אם לא הצבעת בבחירות, תוכל לראות עצמך כמי שנתן את קולו למפלגה הגדולה ביותר. ראוי לחשוב על זה...
4. "הולכים לאיבוד"(?)
בניגוד למה שנאמר בתקשורת, קולות לא "הולכים לאיבוד". גם אם המפלגה שבחרת בה לא נכנסה לכנסת, אתה את חובתך מלאת והייתה לך השפעה פעילה.
5. הגודל כן קובע
ככל שהמפלגה גדולה יותר, כך היא נתונה יותר להשפעה של בעלי הון, ואלה פועלים כנגד האינטרסים של מעמד הפועלים והמעמד הבינוני. מומלץ לבחור במפלגה קטנה. כך אתה פועל לשינוי והשינוי קובע. על כך כבר נאמר: "קטן זה יפה. אינטימי זה נכון".
ציטוט:
המחזאי הנריק איבסן, במחזה "אויב העם", שם בפי הגיבור שלו את המילים: "הרוב אף פעם לא צודק". נשמע מוזר לאור אמירות כמו "מיליארד סינים לא טועים!" ו"הכול נמדד על פי הרוב!", אבל בדרך כלל הרוב נמצא תמיד צעד אחד מאחור, כשמדובר בהבנה פעילה של תהליכים היסטוריים. בהלכה שלנו נאמר: "אחרי רבים להטות", כלומר, הרוב קובע. אבל גם נאמר: "לא תהיה אחרי רבים לרעות", כלומר, אם הרוב פועל לרעה, אל תלך איתו.
"אני כל כך עייף עד שאין לי אפילו כוח לשאוב אנרגיה מתוך היקום כדי להתחזק". האמירה הזאת, בצורתה זו או בניסוחים דומים, נשמעת לעיתים מפי בני אדם, והיא יכולה לגלם בתוכה את ההנחה שהתחזקות האדם והיחלצותו ממצב של חוסר אונים, תלויים במקור חיצוני.
נניח שאדם יושב בגן נאה ולפניו עץ פורח. ענפיו גבוהים ועליו ירוקים. גזעו של העץ עבה ומחוספס וכולו אומר בריאות וחוסן. מצבו של העץ הזה נראה לאותו אדם כהיפוכו של מצבו שלו. מסיבה זו או אחרת האדם חש את עצמו כחסר אונים, חלש, חסר תקווה ותוחלת. הוא משתוקק לחבק את גזעו של העץ הזה ולשאוב ממנו אנרגיה, או לפחות להתבונן בו במשאלה שיפריש לו מעט מהאנרגיה שטמונה בו. אבל כדי שמשאלה זו תתגשם, תחילה על אותו אדם לקלוט את העץ הזה בחושיו. לחוש אותו על עורו, או לקלוט את תמונתו במוחו. תחילה על העץ להירשם בתודעתו של האדם כעץ. זהו התנאי ההכרחי לקיום הקשר עם העץ.
ברגע שהאדם קלט את העץ מתחיל הדיאלוג בינו לבין העץ, אבל הדיאלוג הזה מתקיים בתוך התודעה של האדם. העץ הרשום בתודעה איננו העץ הניצב בגן, אלא רישומו בתודעה. המקטרת שצייר הצייר, איננה המקטרת שהייתה מונחת במציאות בשעה שצייר אותה, אלא רישומה של המקטרת בתודעתו, ובשעה שאנחנו קולטים את הציור, אין אנו קולטים את המקטרת שהייתה מונחת במציאות, אלא את הציור שנוצר מתוך תודעה שקלטה מקטרת. על כן צודק הצייר הרושם מתחת לציור המקטרת: "זו איננה מקטרת".
העץ שממנו האדם שואב אנרגיה איננו העץ הצומח בגן, אלא העץ הצומח בתוך התודעה שלו. הדיאלוג עם העץ מתקיים בתודעה, כלומר הוא שואב אנרגיה מתוך העץ שבתודעתו. הוא שואב כוחות מתוך עצמו. בדרך כלל, פעולה תודעתית כזאת תרשם כמוצלחת משום שהיא תלויה באדם וברצונו המלא בלבד, ואיננה תלויה בגורמים חיצוניים. על כן, נכון הוא שאם אותו אדם עייף במיוחד, יתכן כי לא יוכל למצוא בתוך עצמו את הכוח שיעזור לו לשאוב אנרגיה מתוך דימוי העץ שבתוך התודעה שלו.
מצד שני, אם האדם מבקש מהעץ העומד בגן שיעזור לו ויחזק אותו, כלומר, הבקשה מופנית אל העץ גופו, ולא אל דימוי העץ שבתודעת האדם, פירושו של דבר שהאדם מסיר מעל עצמו את האחריות למצבו ומוסר אותה לעץ שבגן. מרגע זה ואילך הגשמת משאלתו איננה תלויה בו אלא בעץ. כיוון הפעולה הוא עכשיו מן העץ אל האדם. אם העץ ירצה לעזור לו - יעזור, אם לא - לא יעזור. למה הדבר דומה? ליוצר שעולה לבמה ליצור, בתנאי שהקהל יאהב אותו. אם מתקיים תנאי כזה פירושו של דבר שהיצירה הבימתית איננה תלויה ביוצר אלא בקהל. הקהל יכול לאהוב את היוצר ויכול שלא לאהוב אותו. כיוון הפעולה הוא כאן מהקהל שבאולם אל היוצר שעל הבמה. כיוון כזה סותר את יעודה של היצירה שהוא לצאת מהיוצר שעל הבמה לכיוון הקהל. היוצר מוותר כאן על תכונתה ההכרחית של היצירה והיא יצירת הקשר, מטעם עצמה, עם העולם. ידוע לנו שמצב כמו זה - אהבת הקהל את היוצר - תלוי במקריות של מצב הקהל, כלומר בתערובת של ההיסטוריה של התנהגות הקהל, הניתנת לניבוי מראש, יחד עם מימד החוויה האישית המיידית של הקהל, כלומר מימד הכאוס שבו, שאיננו ניתן לניבוי מראש...
(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
15. בּוא: שמות י' - י"ג 16
"ויאמר יהוה אל משה, בוא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שיתי אותותי אלה בקרבו: ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך, את אשר התעללתי במצרים, ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני יהוה"(בא: שמות י' 1-2).
...לכאורה נובע מזה שלפרעה אין חופש בחירה. אין לו שיקול דעת אישי אם לשחרר את העברים או לא לשחררם. על פי דבר האל פרעה כפוי להחזיק בעברים עד שהאל יחליט אחרת. כאן מופיע אלוהים כדימוי לעקשנות האנושית, לאנוכיות ואכזריות. אפשר לטעון שזהו האל שפעולתו מושפעת מתהומות היצר, ללא שליטה של אני יוצר או אני עליון. אבל כל אלו הם רק לכאורה.
משה, יותר מאחיו העברים, מודע למצב הדיכוי שבו שרויים העברים במצרים. הוא צופה בהם כאדם-יוצר, שבתוך עמו הוא יושב, וגם צופה עליו מבחוץ. הוא נוכח לדעת שדווקא אותם אלו שנמצאים תחת ההשפעה המרבית של הדיכוי, בדרך כלל אינם מודעים לו, או שאינם מאמינים שיש ביכולתם לעשות משהו כדי לשנותו. מנקודת מבטו של משה נראה הדיכוי כמצב בלתי נסבל ועל כן הוא מחייב שינוי. משה צופה בעמו בחמת-זעם. מי שגדל כנסיך מצרי ונמלט על נפשו אל המדבר, וחווה מותרות ויוקרה, חוסר-כל ובדידות, הוא כבר אינו יכול להיות מצרי גמור, אבל גם אינו יכול להיות עברי גמור. זהו גורלו של אדם-יוצר. בתוך עמו הוא גולה. זהו תנאי הכרחי לצמיחתה של היצירה המהפכנית. וכך, בעמדו בתוך העם, כחלק ממנו, וגם צופה בו מנגד, הולכת ומתפתחת היצירה: יצירת האמנות או יצירת העם. הזעם המבעבע באל, ובא לידי ביטוי במילים הקשות ההן, הוא הזעם המבעבע במשה, והוא חומר הגלם ליצירה.
חופש הבחירה: אם אלוהים מקשה את לב פרעה, ופרעה הוא אך כלי בידי האל, האם עדיין יש לפרעה חופש בחירה? או אולי האל עושה שימוש באדם כבכלי? לכאורה, הרי זהו אל פסימי, וכאמור, דכאני. אל שאדם בריא בנפשו לא ירצה לעבוד אותו. אבל אם לפרעה יש חופש בחירה, אלוהים יכול לטרוח ולהתאמץ, ולהקשות את לב פרעה מעתה ועד סוף הקדנציה ופרעה יעשה את הנכון בעיניו.
ניסיון אנושי עשוי ללמד שאדם או עם שהחליטו להשתחרר מדיכוי - דבר לא יעצור בעדם. אנו מניחים שפרעה יודע כי במוקדם או במאוחר, יהא עליו לשחרר את העברים. הוא רק מנסה להוציא את המקסימום מעסקה בלתי אפשרית. הוא משחק עם משה במשחקי דחייה. מבטיח הבטחות ולא מקיים.
מדוע זוהי עסקה בלתי אפשרית? "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל"(שמות: שמות א' 12). ככל שמתגבר הדיכוי המצרי, כך מתגברת בקרב שבטי העברים ההתנגדות לדיכוי. מדכא שמבקש להנציח מצב של דיכוי, חייב ליצור בתחום שלטונו, איזון בין מצבי הדיכוי שהוא מפעיל, לבין מצבי רווחה, זמניים או הזויים ככל שיהיו. אבל המשחק האכזרי הזה אינו יכול להימשך לבלי סוף. במקודם או במאוחר יופר האיזון. כאן הופר האיזון. גזרות המצרים הולכות ומתרבות. זהו מעגל סגור של רשע. בדרך כלל, כדי לייצב מצב של דיכוי אל מול ההתנגדות לו, על המדכא להקשיח את עמדותיו. זהו פועל יוצא לתמונת עולמם של מדכאים הנתונים במבוי סתום. הם מנסים להנציח מצב שזמנו ההיסטורי עבר. ההקשחה גורמת להתגברותה של ההתנגדות. ההתנגדות גורמת להקשחת-יתר, וכן הלאה. ברגע מסוים, בגלל גזרה אחת יותר מדי, מתחילה התפוררותו של הסדר הקיים. "ויצו פרעה לכל-עמו לאמר, כל-הבן הילוד היאורה תשליחוהו וכל-הבת תחיון" (שם: א' 22). זוהי גזרה אחת יותר מדי, והיא הנוראה מכולן. היא מאיימת על עצם קיומה של הקהילה העברית. ברגע שבו פרעה חותם על גזרה זו, הוא מסמן את תחילתו של עידן השחרור של שבטי העברים...
(גיא דוידי, איש תיאטרון החדר, אשר יחד עם עימאד בורנט יצר את הסרט הדוקומנטרי "5 מצלמות שבורות" המועמד לאוסקר, מגיב על הקרנבל התקשורתי ביום שבו הוכרזה המועמדות)
רציתי לכתוב כמה מילים ביום המאוד מורכב הזה. כשסרט זוכה להצלחה אתה אמורלשבת וליהנות, אבל כשסרט כמו "חמש מצלמות שבורות" זוכה להצלחה כזו, נפתחת תיבה של אתגריםטעונים ולא פשוטים. מיד כל צד מושך את הפרשנות שלו אל היוצרים או אל הסרט.חלק מהישראלים, מיד מנכס את הסרט לגאווה הלאומית או לגאווה של היצירה המקומית אךמצניע או מעלים את זה שהוא לפני הכול גם סרט פלסטיני. לא שלסרט צריכה בכלל להיות אזרחות. מצד שני, בגלל שהישראלים מנכסים את הסרטלעצמם, ישנם אקטיביסטים שנפגעים מהניכוס הזה ומצפים מהיוצרים שייצאו באמירותמנוגדות ופרובוקטיביות ככל האפשר. אבל אמירות כאלה עלולות לחבל באפשרות שהסרט יצורקשר עם קהל רחב יותר.
ישנם ישראלים יקרים ויש גם חלקים בממסד שתמכו והעצימו את הסרט, כמו "הקרןהחדשה לקולנוע" שהייתה השותף המדהים והתומך ביותר לעשיית הסרט והיא מתמודדת עםמערכת ממוסדת שמאיימת על קיומה ועצמאותה, וישנם הפלסטינים והעולם הערבי שפרט זהמקשה עליהם לקבל את הסרט ושהצגת הסרט בכלל לא יכולה להתקיים שם בשל כך.
בגדה המערבית הפלסטינית ישנו מאבק לא אלים המתמודד נגד האתגרים שמציב הכיבוש הישראלי אך גם האתגרים מתוך החברה הפלסטינית והייצוג של השותפות בין פלסטינים וישראלים במאבק זה מציב אתגר מורכב בחברה זו. על כן במאי פלסטיניעשוי למצוא את עצמו בשל כך מותקף. וישנם עיתונאים ועורכי כותרות שמחפשים חצימשפט, רבע משפט שיוכלו לנופף ולמקם את הבמאי השמאלי במקום הפרובוקטיבי והלא מאייםואת הבמאי הפלסטיני במקום הלאומני והלא מאיים. ואז מופיעים ולשעה קלה טוקבקיםתוקפניים ולאחר מכן העניין ישכח והקהל ישמח שאין חדש תחת השמש ויוכל להמשיך בחייו מבלי שסדרהיום שלו מופרע. במצב הקיים הזה כל הישג שעשוי הסרט ליצור נרמס. זהו יום שישבו שמחה ועצב. השמחה מובנת אבל בצידה מתקיים עצב על הפוטנציאל המבוזבז של שיח עדיןומורכב שיכול היה לצאת.
לא יכולתי לצפות ביותר מערב אחד של שידורי התעמולה. שידורי התעמולה ברובם היו צריכים לפסול את מי שמשתתף בהם, אם לא להכניסו, במקרים מסוימים, למחלקה סגורה ("אני נמצא פה בשליחות אלוהית להושיע אתכם!" אמר אחד ההזויים שבהם אומר כנראה את מה שאנשים אחרים רק חושבים). בצר להם, מתחרים המועמדים מי יותר בטחוני, מי יותר נאמן, מי יותר חזק, בעוד שגדולי מנהיגינו (בן גוריון, שרת, אשכול, גולדה וכן אפילו בגין) היו אנשים שבמקרה הטוב הקריירה הצבאית שלהם הסתכמה בקורפורל בצבא התורכי, ולחלקם היה מה שלמנהיגינו לעולם לא יהיה - חוכמת חיים, הומור ושכל ישר.
2. אז מי אתם שתדרכו על שאול מופז?
"...אז עם הדודה, אז כל הסודה אם ייולד לך ילד, ותשמעי מזחלת אל תפתחי לו את הדלת תנשב הרוח, ינבח הכלב הרמטכ"ל בטוח, עוד יבקר אותך הערב יביא איבר קטוע".
(הצגת הקליפ הזה אין בה כדי להעיד על ההעדפה פוליטית.
בכל מקרה, "הבילויים" מעניינים תמיד - העורך)
3. מנהיגינו...
עשו לעצמם מנהג בימים האחרונים, להטריד אותנו בטלפון, בניגוד לחוקים שהם עצמם קבעו, תוך שהם אפילו מתחזים למספר טלפון לגיטימי, כי הם יודעים שעם ישראל לא עונה למספרים חסויים. חלקם אפילו גורמים לך להתקשר אליהם כדי לשמוע את דברי הבלע שלהם. הדיבורים שלהם עלובים, מעוררים גיחוך בפייסבוק אבל גם נובעים ממצב של חוסר שליטה. דומה שהשלטון מאוד רוצה להשפיע על האזרח ולשלוט בו, ודומה שמה שאזרחי מדינת ישראל עושים בשנים האחרונות זה ליצור לעצמם מקלטים נטולי פוליטיקה. חלק מהאנשים כל כך מנותקים, שגם הפוליטיקאים יודעים שהם לא יודעים מה הם רוצים, לא יכולים לפלח אותם, לא יודעים למי יצביעו ואי הוודאות הזו מטריפה להם את השכל. כולי תקווה גם שאי הוודאות הזו תתנקם בהם ביום הבוחר.
4. אז מי יותר כהנא?
ביבי שצורח ככרוכיה Never Again? בן ארי שמדבר איתנו ערבית? (אגב, טיפ בשבילך בערבית אומרים חוק "קאנוּן", בצורה שדי מזכירה צורות אירופאיות, או נפתלי בנט. בנט יותר מסוכן, משם שהוא הבין מה שכהנא לא השכיל להבין, שתופסים יותר זבובים על דבש מאשר עם חומץ בן יין. אני מפנה את הבמה לגולש הפייסבוק אסף בר יוסף: "בנט זה אח? טוב.אבל אני לא מבין. פשוט לא מצליח להבין למה כ"כ הרבה חילוניים, ומביניהם חברים טובים, מצביעים למפלגת הבית היהודי בראשות בנט. אז ברור, הוא אח, הוא היה בסיירת מטכ"ל, עשה אקזיט והרוויח כסף טוב, והקמפיין שלו מגניב, אבל זה לא יכול להיות הכול, נכון? חייבת להיות סיבה כלשהי, יותר.. מדינית, שגורמת לו להיות מקום שלישיבסקרים, כשציבור חילוני רב מאחוריו. אז בדקתי את המצע של הבית היהודי. בדקתי, ויצאתי בשוק גמור. משפט המפתח שיכול לתאר את תחילתה של הרמת הגבה שלי היה: "התנועה שואפת לעצב את מדינת ישראל ברוח התורה". וכשממשיכים לקרוא, אין צורך לפרט את המחשבות שרצות בראש, אלא אצטט במקום מספר הצהרות מהמצע, ואתם, הציבור החילוני, תקבעו. "התנועה תמשיך לפעול לחיזוק מעמדה וסמכויותיה של הרבנות הראשית, כרשות בלתי תלויה, הפועלת לעיצוב צביונה היהודי של המדינה בכל תחומי החיים והחברה [...]. נציגי התנועה יעמדו בקשר מתמיד עם הרבנות הראשית לדיון בשאלות מרכזיות העומדות על סדר יומה של המדינה והאומה." כלומר, מאחורי כל החלטה תעמוד הרבנות הראשית. חברים חילוניים, תגידו לי מה לכם ולרבנות הראשית?? מאיפה הצורך הזה להגברת מעמד הרבנות וכוחה, ובמה זה יתרום לכם?! "...השבתת השירותים הממלכתיים והציבוריים בשבת. בענפי הבידור התרבות והספורט יעדה מאמץ לצמצם את חילולי השבת". כל מילה נוספת מיותרת. דגש גדול על "הקמת מסגרות מתאימות להפצת תורה וללימודה בישראל, לפיתוחם של המדרשות ומכוני הלימוד הקיימים, ולפיתוחם של חדשים". ואין בזה כל רע, אם אתה דתי. אבל כחילוני? הייתי מצפה לשמוע קצת יותר על ההתמודדות עם העוני, האבטלה, הפערים, השכר, אשר להם הוקדשו כבערך 5 שורות מסכנות. "טיפוח ערך הגדלת הילודה. העדפת משפחות ברוכות ילדים בהקצאת משאבים ופטור מנטל המיסוי הקיים", "חיזוק מעמדה של הרבנות הצבאית", "תפעל לחיזוק הכשרות", "צמצום תופעת ההפלות שאינן הכרחיות" ועוד 3 עמודים על חיזוק החינוך הדתי, כל אלו ביחד מעלים שאלה שנצעקת ומתהדהדת בקולי קולות: למה?! למה שמישהו מלבד הציבור הדתי יצביע למפלגה זו?
5. ביטחון ושטחים. לא העליתי פה בכוונה נושאי, וניסיתי לא לערב גם שמאל וימין. אבל באמת, יש פה פיל בתוך החדר שאי אפשר להתעלם ממנו: לנו, הציבור החילוני, אין שום עניין בבנט ובבית היהודי.אני לא אומר לכם למי להצביע, אני בסך הכול קורא לכם להתעניין, לקרוא מצעים, דעות, ולבצע הצבעה מושכלת שלא מושתת על "הוא אח".
6. אנ-דנ-דינו.
אני באופן אישי בשלב האנ-דנ-דינו. העליתי סטאטוס פרובוקטיבי במקצת (כמסתבר) שגרר דיון מאוד מעניין. שני אנשים ניסו לשכנע אותי להצביע מח"ל, דווקא מתוך הזדהות עיוורת עם המנהיג שלנו שאין דרך לתארו אלא כ"שמשון הנעבעך", ונדמה שהם מזדהים איתו עדיין מתוך חולשתו. מישהי שהכרתי בזמנו בדרום, אמרה שבחירה בשמאל היא הזדהות עם מדינת תל אביב ונטישת הדרום ו"תזכור מאיפה באת". ניסיתי לעמת אותה עם הסטאטוסים הנעלבים שלה בזמן שהדרום חטף טילים והמתנחלים תוקצבו במיליארדי שקלים. אולם נראה שאי אפשר לבלבל אותה עם העובדות. אין ספק שביבי ינצח, אבל תהיה לו את ברירת שמשון הנעבעך - להיכנע לימין, להתאבד פוליטית או שוב ללכת לבחירות.
ריקי חשבה על המלחמה, ועל מה שזו עשתה לו, וחשבה על הימים האחרים, שלמרות שהגיעו שנים אחרי הפציעה, בכל זאת הגיעו.
פתאום, בלא כל איתות מוקדם, היה שב לחיים, כמי שמפתיע את עצמו, ועימו שבו לביתם קולות צחוק של ילדים וידידים. הילדים השתחררו מן המתח והרתיעה והתקרבו אליו אט-אט. וכשהתקרבו, שוב לא היה ניתן לנתקם. כתינוקות קנגורו דבקו בו. והוא היה מערסלם, ובדומה לטבע, מאציל עליהם את שיפעתו.
הם התמכרו כפעם לנופים האהובים, ליער חרובית שבחבל עדולם, על עצי האורן, האיקליפטוס השקד והחרוב שבו, על שרידי חורבות שימרה ודמדומית, למרבצי החוטמית הזיפנית שבכרמל או בגלבוע, שהתנשאה מעל ראשיהם כנסיכה אגדית, מכריזה על גבולות מלכותה בשובל משי ורוד הזורם מראש ההר עד מרגלותיו, ותרו אחר הצלף ואבקני הארגמן שלו, בשפלת החוף, שריקי דימתה אותו לקיפודה המתייצבת להגן על תומתה, ואילו נמרוד טען בלהט שבעיניו היא מטלילה לנערה שקיבלה לראשונה מחזור, או לכלה בליל כלולותיה המציגה את כתמי דם בתוליה. והילדים, כל יהבם היה בדשאים המוריקים ובכדור הצבעוני המתגלגל ביניהם.
באחד הלילות, ולאחר שחדל במשך תקופה, ליטול את התרופות, שב וביקש את קרבתה. אצבעותיו המגששות ברכות וניחוח תשוקתו, העבירו בה רעד.
"אני רוצה אותך ריקי, אני רוצה אותך כל-כך."
נשיותה הכלואה בממגורות גופה פרצה באחת, והייתה כאחת מבנות ירושלים, יוצאת ומחוללת בכרמי אהבתו. רעבון רחמה המת נלפת סביב גופו. בשרה בבשרו החם נלוש וחי. ריח זיעתו שהתערבב בריח ה"ברוט", חדר לאפה, סִחרר וביקע כל נקבוביות עורה.
פעמים אחדות ניסה, אך נכשל.
"אל תתרגש, מותק. התרופות. וההתרגשות. ברגע שתירגע, תצליח."
ניסה שוב, ונכשל.
"אני מצטער, לא הייתי צריך. אפילו את זה אני לא מסוגל," הסתובב על צידו ונאנק.
"אני אעזור לך, מותק," אמרה, "תן לי, אני אעזור לך. הכול יהיה בסדר, רק אל תדאג."
כאדוות רוח בשדה שיבולים רפרפו אצבעותיה שוב ושוב על פניו, על שכמותיו, גופו, רגליו – חוליה אחר חוליה נכנעו אט-אט לכריות כף-ידה המעסה, עד שחשה את כל גופו מתרפה ונרעד תחת ידיה.
הסתובב אליה, הסמיך את פניו אל פניה, והחל ללוק את שפתיה, לשונה, בשרה, שדיה – לשון בלשון, לשון בבשר, בשר בבשר – כנשל נחש נשרו המתח, התוקפנות והעגמומיות, ועלה הגרעין הפנימי – זך וענוג, כניצן שעלה כפורח, בבואו במגע עם השמש.
ומתוך הפיוס והחמלה, באה ההסתערות המחודשת על החיים, וקיבלה תוקף מועצם.
*
"נמרוד נמצא במצב דיכאון קשה, בחלקן תגובות מלוות רגשי אשמה רבים והצפת תוכני PTSD [פוסט טראומה סינדרום] מלווים מחשבות אובדניות, בשלב זה ללא כוונות אופרטיביות." חבטו בה דברים שכתב רופא, במהלך אחד האשפוזים.
בתוך הטרטור שבראש, אני מנסה הבוקר דבר חדש: "מי אתה" אני שואל, "מאין באת, לאן אתה הולך, ולמה נדבקת דווקא אלי?". "אתה מדבר אליי?", הוא מגחך, "א-ת-ה מדבר אליי? ARE-YOU-TALKING-TO-ME? חזיר אשפתות שכמוך, מיץ של זבל רקוב, טינופת שמרשה לעצמה לענות. מי אתה שתפנה אלי שאלות?"
בעוד רגע ישלוף אקדח או להב חלוד ומשונן, ויצמיד אותם לצווארי או לחזי, אוחז בקיפוד מתכת מבהיקה, אותו הוא מסובב סביב לראשי, "מי אתה שתענה לי? סתום ת'פה" הוא שואג בדממה, שרק אני והוא יכולים לשמוע, "סתום שלא אתרגז, יה חתיכה של אפס מאופס, זבל מזורגג, טיפה של זרע רקוב, שנקלטה בטעות בביצית מטונפת, בתוך הכוס כוס אימא'שך הזונה מאאושוויץ, כלב מחורין שכמוך". משהוא בי נקלט: הוא קשור לאימא שלי ומה שעבר עליה שם, אני מהרהר לעצמי.
"תראה מה נהיה ממך" הוא מדבר בשקט שחודר אליי כל כך עמוק. "תראה מה נהיה ממך, חרה קטן , מיץ של זבל מלוכלך, כלומניק, אפס, אחד שלא יכול לקחת אפילו שבריר של החלטה, בלי להתקשר נואשות לדני או למירב או להילה כדי שיחליטו בשבילך. דרעק שלא מסוגל לטפל בניירת של הבית שלך. שתישרף אתה וכל הניירת שלך".
אני מנסה לקחת אויר לעשות שריר בראש ולדחוק אותו מעליי אבל הוא ממשיך: "כלומניק. כלום. נאדה. זבל שלא לוקח אחריות על כלום. לא על האלצהיימר של אימך המזדקנת, לא על הנזלת שפוקדת באופן גורף את כל ברזי הבית, לא על הגג הדולף אט אט בחורף הקפוא הזה. אפילו לחמם את הבית אינך מסוגל. תינוק יבבן. יושב על הסיר ומיילל".
"אז מה?" אני מנסה. "איך הגעת מכאן למסקנה שאין לי רשות להכין לעצמי אוכל, לשים לעצמי דיסק אהוב, או ללוות את הכתיבה במחרוזת שירים מהיו-טיוב?" מזל שהנשימה היא אוטומאטית, אחרת גם היא הייתה נמנעת ממני על ידי האופל השחור הזה, אני חושב ביני לבין עצמי.
"שתוק, זבל של טינופת. מיץ רקוב של קומפוסט. אתה לא במצב של לענות לי" הוא מאיים. "אני קובע כאן, וכבר סיכמתי לך את המסקנות, חרה של בן אדם. אני החלטתי שלטינופת שכמוך אין שום זכות ושום רשות לחיות. קפוץ" הוא ממריץ אותי. "בכניסהלהוד השרון יש שני בנינים גבוהים חדשים במקום 'הצבעים בקפה' שהחליפו את בית הקולנוע הישן. הדבר היחיד שאתה יכול לבחור הוא, מאיזה משני הבניינים הללו אתה יכול לקפוץ. או שתקפוץ מתחת לרכבת דוהרת, או שתיסע בעצימת עיניים ותתרסק אל גדר ההפרדה, סע לחמת-גדר ועבור את הגדר שייהנו הקרוקודילים, או סתם בפשטות, קח סכין יפני, חתוך לעצמך את הורידים, או את העורק בו פועם הדם המלוכלך שלך למעלה אל הפאקינג מוח שלך.
"טוב" אני מציע, "הבנתי, אבל למה? מה עשיתי לך ומי אתה?"
"הא-הא-הא-הא" הוא צוחק במוכניות של מנוע דיזל שמתעורר ביום חורף קר. מכחכח, משתעל, נחנק ומעלה עשן. "מי אני?" היצור מגחך בקול עמוק. "אני הוא קול עמוק בתוך תוכך. אני ניזון ממך, נהנה לכרסם לך את העצמות, ללקק את הדם המורעל שלך, לפשוט ממך את העור, לקצץ את השרירים שלך, והשומן, עם הקופיץ הזה". בידו מופיע סכין שף חד ומשונן, ARCOSEL כמובן, אני מצליח לראות אתהלוגו של הסכין היוקרתי הזה. הוא ממשיך. "אני מאושר מהפחד שלך, מתענג מהרעידות שלך, מתחזק מהבכיינות שלך האינסופית, מהפטפוטים. אין לך מושג כמה זה מענג אותי לשמוע אותך מיילל. כשאני מטפל בך כך, אני גומר וגומר וגומר". ואני יכול רק לדמיין את עצמי טובע בזרמתו השחורה האימתנית. "תגיד", אני שואל, "מה אתה עושה כשאני ישן? איך אתה מבלה אז? מי החברים שלך? מה אתה אוכל? איזו מוזיקה אתה אוהב לשמוע? מי עוד חבר שלך?"
"אתה שוב מרשה לעצמך לדבר אליי, חרה מטונף? כבר אמרתי לך שאתה לא במצב של לשאול כאן שאלות. אני אגיד לך רק מה שאני רוצה, איך שאני רוצה וכמה שאני רוצה ומה שאני רוצה כעת זה שתלך לעזאזל, כולרה יָסְנָה, לך קיבינימאט, עוף לכל הרוחות"
"אבל הרי אתה סוג של רוח רפאים. אין לך שום קיום בלעדיי. אף אחד לא רואה אותך מלבדי. אף אחד לא שומע אותך, חוץ ממני. אתה פיקציה. מזופתת , אבל פיקציה", אני חושב ביני לבין עצמי.
"מה'תה אומר?" הוא נחלש או שמא זה רק נדמה לי? הוא מגיב אליי בלי שאמרתי מילה. האם הוא קורא את מחשבותיי. "קצת כואבת לי היד, אולי מעט כואב לי הראש. אולי מעט נחלשתי. אבל אל תדאג. אני מתכוון לחזור אליך שוב, ובגדול. זבל מאופס. אין לך מנוס ממני. אני חזק וגדול ממך, עוצמתי יותר ממך. והעיקר, אני פשוט נהנה לרדות בך, אבק של בנאדם. לעולם לא תשתחרר ממני, מההשפעה שלי. נותר לך רק לפחד ולייבב. כמו חתול שמתייחם מחרדות. אתה יכול לצלצל לדני או למירב. ספר להם עליי. התחנן להגנה. התייעץ איתם מה הצעד הבא שתעשה. זה כל כך תענוג איתך. אי אפשר לברוח ממני. אני איתך בכל מקום עד קצה העולם. לאן שתברח, לאיים הקריביים, להודו או לקנדה. אני צמוד אליך. אפילו אינך צריך לפנות לי מקום בתוך המזוודה. אני משקולת לצווארך. אזיקים על ידיך, חבלים גסים על הזין שלך".
"תלך" אנחנו אומרים ביחד.
הוא נשמע לי קצת יותר חלש. "תלך להזדיין. אני עוד אשוב."
...ביום הפגישה במשרד הזרים לובש את החליפה, נוטל את תיק המסמכים העמוס לעייפה ומתחמש במצלמת הוידיאו. מצלם במסדרונות עד שמגיע המספר ונכנס למשרדה של הפקידה. מציג בפניה המסמכים, היא מבקשת להמתין בחוץ. ממתין וממשיך לצלם. המספר מופיע שוב על הלוח האלקטרוני. פוסע בשנית אל תוך המשרד, מוכן לתשובה השלילית שתפטור כותב שורות אלו מהנדודים, שתשיב אותו רשמית למקום אותו עזב לפני שנתיים. הפקידה ברוגע אדיש מסבירה שוויזת האמן מוארכת לשנתיים נוספות.
- שנתיים?
- שנתיים.
יוצא המום ממשרד הזרים. צועד אל אנדי ומנסה בדרך להבין את ההיגיון הקוסמי שפועל, או לא. אנדי מצלם את בעל הוויזה לבוש החליפה. כעבור כמה ימים הולכים עם בת זוגו של אנדי וחבר נוסף לסרט "ההוביט" שמוקרן בשלושה מימדים. הם מזהירים לא לצלם באולם הקולנוע. לאחר הפרסומות מופיעה שקופית המורה שכעת זה הזמן להרכיב את משקפי שלושת המימדים. בבת אחת, בתנועה מתואמת, מרכיבים כל יושבי האולם את המשקפיים. הסרט מתברר כשעמום איום הנמתח על פני כמעט שלוש שעות. כשיוצאים מצלם אותנו עם המשקפיים. לפחות החוויה הקבוצתית מהנה.
נוטל מאנדי את הגיטרה האקוסטית שהושארה אצלו. יש כבר הופעה שנקבעה בישראל. במהלך השנתיים האחרונות כמעט ולא נגע בגיטרה. מסייע לאליה להעביר את כל חפציה לדירתה החדשה בפרידריכסהיין. כעבור יומיים טס חזרה לישראל. מוזר פה. כאילו השנתיים שם ניתקו חלק מהשורשים וכעת מנסה להישתל מחדש. קוטף פירות מעצי הגינה, מנגן, כותב, שומע רדיו בגרמנית, מחפש עבודה. חש קצת כמו רוח רפאים בין בני אדם. אומרים שהתחושה הזו עוברת. (לרשימה המלאה)
"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה". (צבי גורן, אתר הבמה) "ביצוע וירטואוזי!" (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")
"חוויה נהדרת!אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".(יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")
"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".(אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")
"תצוגת משחק מדהימה. אירועשהוא בדיוק ברוח הזמן!" (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)
היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.
"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".
(נאוה סמל, סופרת)
גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו של הדיקטטור הרצחני של פינושה בצ'ילה. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. זהו רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה ואנס אותה.
26.2.2013, פסטיבל "קליפה אדומה" בשעות 19:00, 21.00
תודה לתיאטרון החדר!
להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.
מחיר כרטיס: 120 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 60 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".
הגיבור העייף
סאגה מרהיבת עין על תקומתו ונפילתו של החייל האוניברסאלי והמקומי. מחזה: אלדר גלאור. בימוי: אבי גיבסון בר-אל.
בהשתתפות: דור אלוני, עידו יונה ימין, אדוה לוי גושן, תחיה סולימן, מוטי תמם.
30.1.2013, בשעה 20:00 במרכז לתיאטרון עכו, רחוב ויצמן 1, ת.ד. 1113, עכו. טל': 04-9913834 / 04-9919634
תיק פוריות IV כן או IV לא!
היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.
מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.
ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר
בקרון מתחם התחנה, ת"א, 10.01.13, 20:30
בקרון מתחם התחנה, ת"א, 23.01.13, 19:30 ערב מיוחד: "פוריות אמת או חובה", בהנחיית דפנה לוי. הצגה, שיחה ומדיטציה לפריון אישי (כשעתיים וחצי). 100 ₪.
מותחן פסיכולוגי. אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. עכשיו היא חייבת למות.
בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.
מוצ"ש , 26.1.2013, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, תל-אביב. עלות כרטיס: 40 ש"ח.
052-528-4234, 054-533-5135, 03-5171818
אנסמבל קוקייה: תחושת בטן
תיאטרון בתנועה, סוחף וססגוני. סיפורה של אישה אל מול התפקידים החברתיים שהוטלו עליה. לידה, אמהות, קנאה, תחרותיות, מניפולטיביות, דימוי הגוף, שיפוץ הגוף ושאיפה לשלמות. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים.
בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. מחזה וכוריאוגרפיה: שרון שלומי.
משחק ומחול: ליאור ג'ייקובס, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי. עיצוב תפאורה ותאורה: סיון יחזקאלי וענת בילו. עיצוב תלבושות: לילך שדה ורותם בצלאל. עריכת סאונד: איתן בהר. מנהל הפקה: איתמר נצר.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.
29.1.12, יום שלישי, 20:30, בתיבה - חצרות יפו,שד' ירושלים 19, יפו. 70 ש"ח.
להזמנות ומידע: 054-5335135, 052-5284234.
הנחה לחברי תיאטרון החדר 50 ש"ח.
פסטיבל צו קריאה
פסטיבל קריאה של מחזות ישראליים בבכורה שיועלו בו השנה
שישה מחזות בתאריכים 14-16 בפברואר (צוותא 2)
השנה, לראשונה, אנו מציעים לכם להגיע לחזרות הפתוחות. להיות חלק מתהליך העבודה של הבמאי והשחקנים על הטקסט, פיצוחו ותרגומו לבמה.
מחיר כרטיס עבורכם לפסטיבל 30 שח. יש לציין קוד קופה 2013 לקבלת ההנחה בקופות צוותא 03-6950156
צפייה בחזרות הפתוחות לקבוצות מאורגנות ללא תשלום.
מקווה לראות אתכם איתנו, ענת נוי, שיווק צוותא
'היומיומולדת' / איתמר נצר
יום חמישי, 14/2 בשעה 20:00, צוותא 2
איתמר נצר,
שחקן, מחזאי (מסתבר) ועורך דין. בוגר החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בוגר קורס דו-שנתי למשחק ובימוי אצל אמיר אוריין. בין עבודותיו: "ערב פנוי" – כתיבה קבוצתית ומשחק; "אינטרביו" – כתיבה קבוצתית ומשחק; "גץ בערפל" (הצגת יחיד) – כתיבה ומשחק; "אורטל חייבת למות" – שותפות בכתיבה ומשחק. כמו כן כתב מסמכים משפטיים אין ספור. ההפקה מועלית על ידי בוגרי תיאטרון החדר. בימוי: מיכל ורד. משחק: רן בן-עזרא, שרון שלומי, איתמר נצר.
כמו כן, יוצגו המחזות הבאים:
'הוראות הפעלה'/ שירלי בייתל - נתיב יום ה', 14/2 בשעה 21:30, צוותא 2
'חלקת האדם / שי אזנקוט יום ו', 15/2 בשעה 13:00, צוותא 2
'אחים'/ שי שבתאי יום ו', 15/2 בשעה 14:30, צוותא 2 'הלילה האחרון ברפת' / נועה כורם יום שבת, 16/2, בשעה 19:00, צוותא 2
'מקום בלב'/ מיכל אהרוני יום שבת 16/2 בשעה 20:30, צוותא 2
טקס סיום: יום שבת 16/2, 22:00
ההצגה של יוספה(שם זמני)
אנסמבל המזוודה. עבודה בתהליך.
בבית דירות בין חומות עתיקות יומין, אפופי ריחות טחב ותבשילים, קולות מואזין ופעמוני כנסיה, מחפשים השחקנים, תשובות לשאלות, המלוות אותם בשלב זה של חייהם הנוגעות בהוריהם, בילדיהם ובעצמן.
כתיבה ובימוי: יוספה בת גד. שחקנים יוצרים: גלי כהן, מאיר שקד, מירי קפלן, חגית שורש. מוסיקה: מיה דנון. תודה לאמיר אוריין ולמרכז לתיאטרון עכו.
24.1.2013, 21.2.2013, בשעה 19:00. טל': 050-748-1748.
טלטלה מאושרת
ארבעה מערכונים על עינויים. ביים שמעון לוי.
"אחת לדרך" מאת הרולד פינטר, תרגם שמעון לוי,
"סדר עולם חדש" מאת הרולד פינטר, תרגם שמעון לוי,
"שי, חוקר שב"כ" מאת מוטי לרנר,
"השופט העליון מדמה עינויים", מאת גלעד עברון,
עם: מיכל גיל, שירלי שטייר, אמיר אוריין וגד קינר.
אחת מתכונותיו הפחות-נעימות של תיאטרון פוליטי היא המרחק הקטן מדי בין סרחון המציאות לניחוח הבדיון. בתיאטרון קריאה פוליטי אפשר לפחות לנגב את הדמעות בנייר שממנו קוראים. הפעם בדקנו את יכולת ההזדהות של הקהל עם עינויים שעוברים אחרים, אולי בקרוב אצלנו, אבל ורק בינתיים, לא אנחנו. ארבע היצירות שנבחרו בודקות איזונים לא נוחים בין מוסר לדמיון.
קפה תיאטרון הקאמרי, 8.2.2013, 8.3.2013, בשעה 12:00. 03-6060960
המופיע אינו ראש ממשלה. פרופ' גד קינר, אוניברסיטת תל אביב, החוג לתיאטרון.
-------------- -------------- --------------
פתילת גליצרין
נטלי כהן וקסברג בקליפ חדש בסדרה. הפעם פתילת גליצרין לזירוז היציאות, רצה לכנסת.
-------------- -------------- --------------
נומי נומי
"את השיר נומי ארץ, שכתב והלחין חברי קובי לוריא, הקלטתי בתקופת המחאה החברתית. עכשיו לקראת בחירות 2013, השיר בלווי קריקטורות אקטואליות. השיר מופיע במארז החדש שלי: שייקה לוי דור 3"(שייקה לוי)
