"ויאמר יהוה אל-אברם, לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך".
אברם יוצא מחרן, לוקח עמו את לוט, והם הולכים לארץ כנען. רעב בארץ כנען. אברם יורד למצרים. שם הוא מציג את שרי אשתו כאחותו. שרי נלקחת לבית פרעה והופכת שם לפילגשו. כמנהג המקום, אברם מקבל תמורתה:
"צאן-ובקר, וחמורים ועבדים, ושפחות ואתונות וגמלים".
...
פרעה מחזיר את שרי לאברם. אברם ולוט חוזרים לארץ כנען. הם מחלקים ביניהם את הארץ.
...
"אחר הדברים האלה היה דבר-יהוה אל-אברם במחזה".
המחזה הוא חזיון פנימי, הצגה פנים-תודעתית של אברם, כהזיה או כחלום. גם ההבטחה האלוהית ליעקב ניתנת בחלום. ראוי לזכור שבעת העתיקה, וגם עד עצם היום הזה בחברות מסורתיות, נתפס תוכנו של החלום כמסר שנשלח מגורם חיצוני - אישיות מסוימת או כוח עליון, במקרה זה האל עצמו, ויש לו תוקף מחייב בחייו של החולם. התפיסה הפסיכולוגית שהחלה לתפוס מקום מרכזי בתרבות, החל מתחילת המאה העשרים, ראתה בחלום מסר ששולח האדם לעצמו. התפיסה היצירתית הכוללת מבקשת לגשר בין האתנית לפסיכולוגית, במסגרת עקרונות יצירה שיטתית.
על בסיס עקרונות אלו אפשר להניח שמקורו של המחזה שרואה אברם הוא בחוויה דיכאונית שלו. הוא מכהן כראש שבט גדול ורב-הון, אבל לו עצמו אין יורש. הוא חושש שהעולם שבנה בעמל רב, ייעלם עם מותו. המחזה הוא, אם כן, חלום של משאלה ופיצוי על הדיכאון שבו הוא שרוי.
במחזה הזה תחילה מבטיח האל לאברם שזרעו יירש אותו ולא אחרים. זוהי הבטחה להנצחה עצמית של אברם באמצעות צאצאיו. ואז דורש האל לבצע פולחן משולש. אברם מבתר שלוש עגלות, שלוש עזים ושלושה איילים, ומקריב גם תור וגוזל. "ואת הציפור לא בִּתר". הציפור היא הנפש, וזו אמורה להיות שלמה כדי לקבל את המסר האלוהי. העיט יורד על הפגרים אבל אברם מסלק אותו. זהו רגע של מאבק במחזה הזה. העיט הוא סמל לכוחות הריאקציה של הנפש, המבקשים להרוס את התבנית הדרמטית שיוצר אברם. אלו כוחות הנובעים מתוך היצר, ומבקשים להרוס את המחזה, לבטל את המסר החבוי בו, ולהשיב את אברם למצב אינפנטילי-כאוטי, לתוהו ובוהו בלתי נשלט. אברם מניס את העיט.
"ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על-אברם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו".
בתוך התרדמה הזאת נמסרת ההבטחה האלוהית הכוללת, הנבואה על הירידה למצרים והעלייה משם, על יציאת מצרים ברכוש גדול וההתנחלות המחודשת בארץ כנען. ואז עובר תנור עשן ולפיד אש בין בתרי הבשר, ובפעולה זו ההבטחה מאושרת והופכת לבעלת תוקף אמוני. האם מדובר כאן בחלום אחד רצוף, או בשני חלומות נפרדים שביניהם פעולת ביתור בעלי החיים? יש להניח שזהו חלום אחד, שתחילתו מוגדרת כ"מחזה", ובה נמצא סיפור המסגרת של ההבטחה. אחר-כך באה ה"תרדמה". תרדמה זו היא רובד עמוק יותר בנפשו של החולם, ובה מתערבים כוחות יצר, ובה נאבקים כוחות החיים והמוות, הטוב עם הרע, נבואת העבדות במצרים והגאולה בארץ כנען. וישנה גם הבטחה אישית, שאדם ערירי כאברם היה מבקש לעצמו:
"ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, תקבר בשיבה טובה".
לשיטתנו, בא החלום לטפל בנושאים טעונים, ובכל חלום מגולם מסר אופטימי שיש לחשוף אותו. הבטחת "בשיבה טובה" יש בה השלמה למימוש המשאלה, להישרדותו של האדם ולנצחיותו, ואולי זוהי המשאלה הבסיסית ביותר שלו.
תחילה מבטיח האל לאברם את הבטחת הריבוי.
"ספור את הכוכבים",
אומר האל לאברם, האם תוכל לספור אותם? כך יהיה זרעך. אחר כך הוא מבטיח את הארץ:
"מנהר מצרים, עד-הנהר הגדול נהר-פרת".
זוהי הבטחה כפולה: הבטחת ריבוי העם, והבטחת גבולות הארץ. מבחינה היסטורית שתי הבטחות אלו לא נתקיימו, אלא לפרקי זמן קצרים ביותר. ואם בתקופה זו או אחרת הייתה המציאות דומה בקירוב להגשמת ההבטחות המקראיות, הרי תקופות אלו נסתיימו. מדוע?
אולי הסיבה נעוצה בחטא ההסתגרות והקנאות של צאצאי אברם. היהדות הסתגרה וגזרה על עצמה אורח-חיים נוקשה. באופן יחסי לשתי הדתות המונותיאיסטיות האחרות - הנצרות והאיסלאם, מספר מאמיניה קטן יותר. היהדות לא השכילה להסתגל לתנאים הסביבתיים המשתנים, ולא הפכה ללהיט עולמי, אלא נותרה קבוצה אתנית מצומצמת במספרה. זה כשלעצמו אינו דבר רע כלל ועיקר. עובדת היות הקבוצה הזאת מיעוט בקרב העמים, עדיין אינה קובעת את תכונתה מבחינה אנושית. ייעודם של אדם ועם אינו בהכרח להיות להיט או אימפריה, כי תיקון מצבו של האדם אינו תלוי במספרם של המתקנים.
אולי מבחינתה של תרבות צריכה ומסחר הדבר רצוי לסוחר. אבל האדם אינו סחורה עוברת לסוחר. הוא אינו חפץ שנמכר או נגנז במחסן. ערכם של בני-האדם אינו יכול להימדד במספרם הכמותי כחול אשר על שפת הים או ככוכבי השמים לרוב, ולא בגודלו של שטח המחיה שלהם.
ערכו של אדם נמדד באיכותו האנושית, בכוחות הנפש המתועלים בו לתיקון מצבו של האדם. גם הישרדותם של יהודים במשך אלפיים שנה אין בה מצד עצמה מעלה ראויה לציון, וחזרתם לארץ ישראל, אינה מוכיחה דבר על איכותם האנושית, אלא רק על צורך בסיסי של התכנסות במקום אחד, ואין בהתכנסות זו משום נס או הוכחה לגדלות הנפש.
אולי יש בזה הוכחה לכוח ההישרדות, אבל הישרדות לשם מה? הספר הקשה ביותר לעיכול בתנ"ך הוא ספר יהושע, שבעיקרו הוא עוסק בכיבושים ובהשמדת עמים. לא הוא הספר שראוי לקחת ממנו דוגמא להתנהגות אנושית. אם מבקשים טקסט להזדהות עימו, ספרי הנביאים נכונים לכך. יש רעיון אנושי נעלה ביהדות והוא בא לידי ביטוי בפסוק:
"סור מרע ועשה-טוב, בקש שלום ורדפהו" (תהילים ל"ד, 15).
