הצטרפו לאיגרת השבועית

מתי הוא הזמן הנכון ביותר ליצירה? בהנחה שאין אנו שרויים במצב של התנגדות, עכשיו הוא הזמן.


(גיא דוידי, איש תיאטרון החדר, אשר יחד עם עימאד בורנט יצר את הסרט הדוקומנטרי "5 מצלמות שבורות" המועמד לאוסקר, מגיב על הקרנבל התקשורתי ביום שבו הוכרזה המועמדות)

 

רציתי לכתוב כמה מילים ביום המאוד מורכב הזה. כשסרט זוכה להצלחה אתה אמור לשבת וליהנות, אבל כשסרט כמו "חמש מצלמות שבורות" זוכה להצלחה כזו, נפתחת תיבה של אתגרים טעונים ולא פשוטים. מיד כל צד מושך את הפרשנות שלו אל היוצרים או אל הסרט. חלק מהישראלים, מיד מנכס את הסרט לגאווה הלאומית או לגאווה של היצירה המקומית אך מצניע או מעלים את זה שהוא לפני הכול גם סרט פלסטיני. לא שלסרט צריכה בכלל להיות אזרחות. מצד שני, בגלל שהישראלים מנכסים את הסרט לעצמם, ישנם אקטיביסטים שנפגעים מהניכוס הזה ומצפים מהיוצרים שייצאו באמירות מנוגדות ופרובוקטיביות ככל האפשר. אבל אמירות כאלה עלולות לחבל באפשרות שהסרט יצור קשר עם קהל רחב יותר. 

ישנם ישראלים יקרים ויש גם חלקים בממסד שתמכו והעצימו את הסרט, כמו "הקרן החדשה לקולנוע" שהייתה השותף המדהים והתומך ביותר לעשיית הסרט והיא מתמודדת עם מערכת ממוסדת שמאיימת על קיומה ועצמאותה, וישנם הפלסטינים והעולם הערבי שפרט זה מקשה עליהם לקבל את הסרט ושהצגת הסרט בכלל לא יכולה להתקיים שם בשל כך.

 

בגדה המערבית הפלסטינית ישנו מאבק לא אלים המתמודד נגד האתגרים שמציב הכיבוש הישראלי אך גם האתגרים מתוך החברה הפלסטינית והייצוג של השותפות בין פלסטינים וישראלים במאבק זה מציב אתגר מורכב בחברה זו. על כן במאי פלסטיני עשוי למצוא את עצמו בשל כך מותקף. וישנם עיתונאים ועורכי כותרות שמחפשים חצי משפט, רבע משפט שיוכלו לנופף ולמקם את הבמאי השמאלי במקום הפרובוקטיבי והלא מאיים ואת הבמאי הפלסטיני במקום הלאומני והלא מאיים. ואז מופיעים ולשעה קלה טוקבקים תוקפניים ולאחר מכן העניין ישכח והקהל ישמח שאין חדש תחת השמש ויוכל להמשיך בחייו מבלי שסדר היום שלו מופרע. במצב הקיים הזה כל הישג שעשוי הסרט ליצור נרמס. זהו יום שיש בו שמחה ועצב. השמחה מובנת אבל בצידה מתקיים עצב על הפוטנציאל המבוזבז של שיח עדין ומורכב שיכול היה לצאת.

לאיגרת השבועית של 2013 . 1 . 17