(קטע מתוך רומן האמור לצאת לאור בקרוב.

סיפור על הלם קרב. הרומן מבוסס על מקרה מהחיים.

באיגרות הבאות נביא קטעים נוספים.

קטע 2 מתוך 4)

ריקי חשבה על המלחמה, ועל מה שזו עשתה לו, וחשבה על הימים האחרים, שלמרות שהגיעו שנים אחרי הפציעה, בכל זאת הגיעו.

פתאום, בלא כל איתות מוקדם, היה שב לחיים, כמי שמפתיע את עצמו, ועימו שבו לביתם קולות צחוק של ילדים וידידים. הילדים השתחררו מן המתח והרתיעה והתקרבו אליו אט-אט. וכשהתקרבו, שוב לא היה ניתן לנתקם. כתינוקות קנגורו דבקו בו. והוא היה מערסלם, ובדומה לטבע, מאציל עליהם את שיפעתו.

הם התמכרו כפעם לנופים האהובים, ליער חרובית שבחבל עדולם, על עצי האורן, האיקליפטוס השקד והחרוב שבו, על שרידי חורבות שימרה ודמדומית, למרבצי החוטמית הזיפנית שבכרמל או בגלבוע, שהתנשאה מעל ראשיהם כנסיכה אגדית, מכריזה על גבולות מלכותה בשובל משי ורוד הזורם מראש ההר עד מרגלותיו, ותרו אחר הצלף ואבקני הארגמן שלו, בשפלת החוף, שריקי דימתה אותו לקיפודה המתייצבת להגן על תומתה, ואילו נמרוד טען בלהט שבעיניו היא מטלילה לנערה שקיבלה לראשונה מחזור, או לכלה בליל כלולותיה המציגה את כתמי דם בתוליה. והילדים, כל יהבם היה בדשאים המוריקים ובכדור הצבעוני המתגלגל ביניהם.

באחד הלילות, ולאחר שחדל במשך תקופה, ליטול את התרופות, שב וביקש את קרבתה. אצבעותיו המגששות ברכות וניחוח תשוקתו, העבירו בה רעד.

"אני רוצה אותך ריקי, אני רוצה אותך כל-כך."

נשיותה הכלואה בממגורות גופה פרצה באחת, והייתה כאחת מבנות ירושלים, יוצאת ומחוללת בכרמי אהבתו. רעבון רחמה המת נלפת סביב גופו. בשרה בבשרו החם נלוש וחי. ריח זיעתו שהתערבב בריח ה"ברוט", חדר לאפה, סִחרר וביקע כל נקבוביות עורה.

פעמים אחדות ניסה, אך נכשל.

"אל תתרגש, מותק. התרופות. וההתרגשות. ברגע שתירגע, תצליח."

ניסה שוב, ונכשל.

"אני מצטער, לא הייתי צריך. אפילו את זה אני לא מסוגל," הסתובב על צידו ונאנק.

"אני אעזור לך, מותק," אמרה, "תן לי, אני אעזור לך. הכול יהיה בסדר, רק אל תדאג."

כאדוות רוח בשדה שיבולים רפרפו אצבעותיה שוב ושוב על פניו, על שכמותיו, גופו, רגליו – חוליה אחר חוליה נכנעו אט-אט לכריות כף-ידה המעסה, עד שחשה את כל גופו מתרפה ונרעד תחת ידיה.

הסתובב אליה, הסמיך את פניו אל פניה, והחל ללוק את שפתיה, לשונה, בשרה, שדיה – לשון בלשון, לשון בבשר, בשר בבשר – כנשל נחש נשרו המתח, התוקפנות והעגמומיות, ועלה הגרעין הפנימי – זך וענוג, כניצן שעלה כפורח, בבואו במגע עם השמש.

ומתוך הפיוס והחמלה, באה ההסתערות המחודשת על החיים, וקיבלה תוקף מועצם.

*

"נמרוד נמצא במצב דיכאון קשה, בחלקן תגובות מלוות רגשי אשמה רבים והצפת תוכני PTSD [פוסט טראומה סינדרום] מלווים מחשבות אובדניות, בשלב זה ללא כוונות אופרטיביות." חבטו בה דברים שכתב רופא, במהלך אחד האשפוזים.

(מלכה נתנזון, משוררת וסופרת)