הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין מוציאה לאור את האדם שבאמן!" (גבריאל דגן, פסיכולוג)


בתוך הטרטור שבראש, אני מנסה הבוקר דבר חדש: "מי אתה" אני שואל, "מאין באת, לאן אתה הולך, ולמה נדבקת דווקא אלי?". "אתה מדבר אליי?", הוא מגחך, "א-ת-ה מדבר אליי? ARE-YOU-TALKING-TO-ME? חזיר אשפתות שכמוך, מיץ של זבל רקוב, טינופת שמרשה לעצמה לענות. מי אתה שתפנה אלי שאלות?"

 

בעוד רגע ישלוף אקדח או להב חלוד ומשונן, ויצמיד אותם לצווארי או לחזי, אוחז בקיפוד מתכת מבהיקה, אותו הוא מסובב סביב לראשי, "מי אתה שתענה לי? סתום ת'פה" הוא שואג בדממה, שרק אני והוא יכולים לשמוע, "סתום שלא אתרגז, יה חתיכה של אפס מאופס, זבל מזורגג, טיפה של זרע רקוב, שנקלטה בטעות בביצית מטונפת, בתוך הכוס כוס אימא'שך הזונה מאאושוויץ, כלב מחורין שכמוך". משהוא בי נקלט: הוא קשור לאימא שלי ומה שעבר עליה שם, אני מהרהר לעצמי.

 

"תראה מה נהיה ממך" הוא מדבר בשקט שחודר אליי כל כך עמוק. "תראה מה נהיה ממך, חרה קטן , מיץ של זבל מלוכלך, כלומניק, אפס, אחד שלא יכול לקחת אפילו שבריר של החלטה, בלי להתקשר נואשות לדני או למירב או להילה כדי שיחליטו בשבילך. דרעק שלא מסוגל לטפל בניירת של הבית שלך. שתישרף אתה וכל הניירת שלך".

 

אני מנסה לקחת אויר לעשות שריר בראש ולדחוק אותו מעליי אבל הוא ממשיך: "כלומניק. כלום. נאדה. זבל שלא לוקח אחריות על כלום. לא על האלצהיימר של אימך המזדקנת, לא על הנזלת שפוקדת באופן גורף את כל ברזי הבית, לא על הגג הדולף אט אט בחורף הקפוא הזה. אפילו לחמם את הבית אינך מסוגל. תינוק יבבן. יושב על הסיר ומיילל".

 

"אז מה?" אני מנסה. "איך הגעת מכאן למסקנה שאין לי רשות להכין לעצמי אוכל, לשים לעצמי דיסק אהוב, או ללוות את הכתיבה במחרוזת שירים מהיו-טיוב?" מזל שהנשימה היא אוטומאטית, אחרת גם היא הייתה נמנעת ממני על ידי האופל השחור הזה, אני חושב ביני לבין עצמי.

 

"שתוק, זבל של טינופת. מיץ רקוב של קומפוסט. אתה לא במצב של לענות לי" הוא מאיים. "אני קובע כאן, וכבר סיכמתי לך את המסקנות, חרה של בן אדם. אני החלטתי שלטינופת שכמוך אין שום זכות ושום רשות לחיות. קפוץ" הוא ממריץ אותי. "בכניסה  להוד השרון יש שני בנינים גבוהים חדשים במקום 'הצבעים בקפה' שהחליפו את בית הקולנוע הישן. הדבר היחיד שאתה יכול לבחור הוא, מאיזה משני הבניינים הללו אתה יכול לקפוץ. או שתקפוץ מתחת לרכבת דוהרת, או שתיסע בעצימת עיניים ותתרסק אל גדר ההפרדה, סע לחמת-גדר ועבור את הגדר שייהנו הקרוקודילים, או סתם בפשטות, קח סכין יפני, חתוך לעצמך את הורידים, או את העורק בו פועם הדם המלוכלך שלך למעלה אל הפאקינג מוח שלך.

 

"טוב" אני מציע, "הבנתי, אבל למה? מה עשיתי לך ומי אתה?"

"הא-הא-הא-הא" הוא צוחק במוכניות של מנוע דיזל שמתעורר ביום חורף קר. מכחכח, משתעל, נחנק ומעלה עשן. "מי אני?" היצור מגחך בקול עמוק. "אני הוא קול עמוק בתוך תוכך. אני ניזון ממך, נהנה לכרסם לך את העצמות, ללקק את הדם המורעל שלך, לפשוט ממך את העור, לקצץ את השרירים שלך, והשומן, עם הקופיץ הזה". בידו מופיע סכין שף חד ומשונן, ARCOSEL כמובן, אני מצליח לראות את  הלוגו של הסכין היוקרתי הזה. הוא ממשיך. "אני מאושר מהפחד שלך, מתענג מהרעידות שלך, מתחזק מהבכיינות שלך האינסופית, מהפטפוטים. אין לך מושג כמה זה מענג אותי לשמוע אותך מיילל. כשאני מטפל בך כך, אני גומר וגומר וגומר". ואני יכול רק לדמיין את עצמי טובע בזרמתו השחורה האימתנית. "תגיד", אני שואל, "מה אתה עושה כשאני ישן? איך אתה מבלה אז? מי החברים שלך? מה אתה אוכל? איזו מוזיקה אתה אוהב לשמוע? מי עוד חבר שלך?"

 

"אתה שוב מרשה לעצמך לדבר אליי, חרה מטונף? כבר אמרתי לך שאתה לא במצב של לשאול כאן שאלות. אני אגיד לך רק מה שאני רוצה, איך שאני רוצה וכמה שאני רוצה ומה שאני רוצה כעת זה שתלך לעזאזל, כולרה יָסְנָה, לך קיבינימאט, עוף לכל הרוחות"

"אבל הרי אתה סוג של רוח רפאים. אין לך שום קיום בלעדיי. אף אחד לא רואה אותך מלבדי. אף אחד לא שומע אותך, חוץ ממני. אתה פיקציה. מזופתת , אבל פיקציה", אני חושב ביני לבין עצמי.

 

"מה'תה אומר?" הוא נחלש או שמא זה רק נדמה לי? הוא מגיב אליי בלי שאמרתי מילה. האם הוא קורא את מחשבותיי. "קצת כואבת לי היד, אולי מעט כואב לי הראש. אולי מעט נחלשתי. אבל אל תדאג. אני מתכוון לחזור אליך שוב, ובגדול. זבל מאופס. אין לך מנוס ממני. אני חזק וגדול ממך, עוצמתי יותר ממך. והעיקר, אני פשוט נהנה לרדות בך, אבק של בנאדם. לעולם לא תשתחרר ממני, מההשפעה שלי. נותר לך רק לפחד ולייבב. כמו חתול שמתייחם מחרדות. אתה יכול לצלצל לדני או למירב. ספר להם עליי. התחנן להגנה. התייעץ איתם מה הצעד הבא שתעשה. זה כל כך תענוג איתך. אי אפשר לברוח ממני. אני איתך בכל מקום עד קצה העולם. לאן שתברח, לאיים הקריביים, להודו או לקנדה. אני צמוד אליך. אפילו אינך צריך לפנות לי מקום בתוך המזוודה. אני משקולת לצווארך. אזיקים על ידיך, חבלים גסים על הזין שלך".

 

"תלך" אנחנו אומרים ביחד.

הוא נשמע לי קצת יותר חלש. "תלך להזדיין. אני עוד אשוב."

לאיגרת השבועית של 2013 . 1 . 17