באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"
מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס.27
...אם נחזור למקרה האדם העייף מדי מכדי למצוא בעצמו כוח כדי לשאוב אנרגיה מן היקום, הרי שאם הוא מתכוון ליקום כתופעה חיצונית, ולא ליקום הרשום בתודעתו, הרי שפעולת העברת האנרגיה איננה תלויה בו אלא ביקום, ואז לא משנה אם האדם עייף מדי או לא. היקום אמור לספק לו אנרגיה או לא לספק לו, בלי קשר למצבו של האדם. כלומר אמירתו של אותו אדם אין לה תוקף מעשי ביחס ליקום.
אם אדם מתפלל לאלוהיו שיעזור לו, תחילה עליו לקיים את דימוי האל בתודעתו - לפחות כמושג. האל יכול להתקיים בתודעתו כתחושת רוגע, כתמונה של סב זקן ששערו הלבן נפרש עד לרגליו או כתמונת המילה אלוהים המופיעה בתודעתו, כמחשבה מופשטת על הודו של האל המלא עולם, או כרגש של אהבה, או כחיבור של כל המרכיבים הללו יחד. רק כך יכול האדם ליצור קשר עם האל. אם דימוי האל איננו קיים בתודעה - לא יוכל האדם ליצור איתו קשר. תפילתו תהיה אז סגורה בתוך עצמה כבמצב של התנגדות, משום שמושאה של התפילה יהיה חסר. אם רישומו של מושג האל בתודעה הוא במונחים אלו: האל, האינסוף, ההוא שמעבר לתפיסת אנוש וכו', הרי שמושגים אלו יכולים להתקיים בתודעה כתמונה או כמחשבה, ולתפקד כמושאה של התפילה.
האל יכול להתקיים בתודעה גם על דרך הכפירה בקיומו של האל: ברגע שאחליט כי האל לא קיים הריהו קיים כלא קיים. בהחלט יתכן כי אז יכול האדם להתפלל אל האל הלא קיים וליצור איתו קשר: "אלוהים שלא קיים - עזור לי!", כדוגמת התרגיל הקלאסי שבו מישהו מבקש מקהלו שלא לחשוב על פילים ורודים, ומיד מתעוררת בקרב הקהל המחשבה שמוטל עליו לא לחשוב על פילים ורודים, כלומר עליו לחשוב על פילים ורודים, לפחות כמושג, כדי למלא את דרישתו של אותו מישהו.
פרדוכס אמונה כזה הוא רלוונטי בתחום האמונה האישית, אולם לא בתחום היצירה. כאן על היוצר לפעול על פי מה שמוגדר כקיים ולא בהגדרת דבר על ידי שלילתו או על ידי שלילת דבר אחר.
מכאן אפשר להוציא לפחות מסקנה אחת רלוונטית ליצירה: האדם-היוצר הוא מי שמודע לייעודו כיוצר, ולמקור התוקף האישי של יצירתו. הוא פועל מתוך מודעות אישית, שהולכת ומתפתחת בזמן, לקשר עם העולם, באמצעות היצירה, במטרה להביא לתיקונו של העולם. הוא יודע כי תיקון מושלם איננו אפשרי. היצירה היא אפשרית וכך גם הקשר שלה עם העולם. בכל יצירה טמונה התכונה לממש נצח ברגע אחד של יצירה, וזהו הנצח היחיד האפשרי. משך חייה של היצירה תלוי באדם, ומשך זה הוא חיבור של רגעים שכל אחד מהם מכיל בתוכו חווית נצח.
("המעגל הפתוח", עמ' 121-122. המשך יבוא)
