...אם נחזור למקרה האדם העייף מדי מכדי למצוא בעצמו כוח כדי לשאוב אנרגיה מן היקום, הרי שאם הוא מתכוון ליקום כתופעה חיצונית, ולא ליקום הרשום בתודעתו, הרי שפעולת העברת האנרגיה איננה תלויה בו אלא ביקום, ואז לא משנה אם האדם עייף מדי או לא. היקום אמור לספק לו אנרגיה או לא לספק לו, בלי קשר למצבו של האדם. כלומר אמירתו של אותו אדם אין לה תוקף מעשי ביחס ליקום.
אם אדם מתפלל לאלוהיו שיעזור לו, תחילה עליו לקיים את דימוי האל בתודעתו - לפחות כמושג. האל יכול להתקיים בתודעתו כתחושת רוגע, כתמונה של סב זקן ששערו הלבן נפרש עד לרגליו או כתמונת המילה אלוהים המופיעה בתודעתו, כמחשבה מופשטת על הודו של האל המלא עולם, או כרגש של אהבה, או כחיבור של כל המרכיבים הללו יחד. רק כך יכול האדם ליצור קשר עם האל. אם דימוי האל איננו קיים בתודעה - לא יוכל האדם ליצור איתו קשר. תפילתו תהיה אז סגורה בתוך עצמה כבמצב של התנגדות, משום שמושאה של התפילה יהיה חסר. אם רישומו של מושג האל בתודעה הוא במונחים אלו: האל, האינסוף, ההוא שמעבר לתפיסת אנושוכו', הרי שמושגים אלו יכולים להתקיים בתודעה כתמונה או כמחשבה, ולתפקד כמושאה של התפילה.
האל יכול להתקיים בתודעה גם על דרך הכפירה בקיומו של האל: ברגע שאחליט כי האל לא קיים הריהו קיים כלא קיים. בהחלט יתכן כי אז יכול האדם להתפלל אל האל הלא קיים וליצור איתו קשר: "אלוהים שלא קיים - עזור לי!", כדוגמת התרגיל הקלאסי שבו מישהו מבקש מקהלו שלא לחשוב על פילים ורודים, ומיד מתעוררת בקרב הקהל המחשבה שמוטל עליו לא לחשוב על פילים ורודים, כלומר עליו לחשוב על פילים ורודים, לפחות כמושג, כדי למלא את דרישתו של אותו מישהו.
פרדוכס אמונה כזה הוא רלוונטי בתחום האמונה האישית, אולם לא בתחום היצירה. כאן על היוצר לפעול על פי מה שמוגדר כקיים ולא בהגדרת דבר על ידי שלילתו או על ידי שלילת דבר אחר.
מכאן אפשר להוציא לפחות מסקנה אחת רלוונטית ליצירה: האדם-היוצר הוא מי שמודע לייעודו כיוצר, ולמקור התוקף האישי של יצירתו. הוא פועל מתוך מודעות אישית, שהולכת ומתפתחת בזמן, לקשר עם העולם, באמצעות היצירה, במטרה להביא לתיקונו של העולם. הוא יודע כי תיקון מושלם איננו אפשרי. היצירה היא אפשרית וכך גם הקשר שלה עם העולם. בכל יצירה טמונה התכונה לממש נצח ברגע אחד של יצירה, וזהו הנצח היחיד האפשרי. משך חייה של היצירה תלוי באדם, ומשך זה הוא חיבור של רגעים שכל אחד מהם מכיל בתוכו חווית נצח.
(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
16. בשלח: שמות י"ג 17 - י"ז
..."ויאסור (פרעה) את-רכבו ואת-עמו לקח עימו. ויקח שש-מאות רכב בחור, וכל רכב מצרים, ושלישים על כולו. ויחזק יהוה את-לב פרעה מלך מצרים וירדוף אחרי בני ישראל, ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (בשלח: שמות י"ד 6-8).
כביכול נראה שכל האימפריה המצרית יצאה להחזיר את בני ישראל למצרים. ברגע זה פרעה הוא כאותו אב מדכא, שבניו באים אליו ומבקשים: "שלח אותנו לנפשנו! תן לנו עצמאות לחיות את חיינו על פי דרכנו, או לפחות הנח לנו לצאת להודו, או לנפאל, למסע תרמילים הזוי. אנחנו משתוקקים לחופש, להיות רגע אחד עם עצמנו, מבלי שבכל רגע תנחת עלינו גזרה אחת ועוד אחת. תן לנו את ההזדמנות להחליט על גורלנו בעצמנו!"
פרעה-האב מבטיח ולא מקיים. בני-ישראל-הבנים, מתמרדים וממררים את חייו של האב. הם פוגעים בכל הקדוש לו והוא נשבר ומניח להם לצאת. אבל ברגע שהם מניחים את התרמיל על הכתף, ופוסעים צעד אחד אל מחוץ לבית, פרעה-האב חש שעולמו חרב עליו. הוא שואל את עצמו כיצד זה הניח להם לצאת ככה. הלוא אלו בניו עצמו ובשרו, עבדיו וממשיכי דרכו, בוני הקבר העצום שלו, שינציח את שמו לעולמים. הוא מגייס את כל כוחותיו למרדף אחרון ונואש. הוא יודע שהמרדף הזה אבוד מראש, אבל כוחות העבר מושכים אותו לנסות ולהחזיר את ההיסטוריה לאחור:
במדרשי הלכה נאמר בשם ר' שמעון בן יוחאי:
"ויקח שש מאות רכב בחור. משל מי היו הבהמות שהיו טוענין המרכבות? אם תאמר משל מצרים היו, והלוא כבר נאמר, וימת כל מקנה מצרים (שמות ט"ו). ואם תאמר משל פרעה היו, והלוא כבר נאמר, הנה יד יהוה הויה במקנך אשר בשדה (שם: שמות ט' 3). ואם תאמר משל ישראל היו, והלוא כבר נאמר, וגם מקנינו ילך עמנו, לא תשאר פרסה (שם: שמות י' 23). אלא של מי היו? של הירא את דבר ה' (גויים יראי יהוה). נמצאנו למדים, הירא את דבר ה' הם היו תקלה לישראל. מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר, טוב שבגויים הרוג! טוב שבנחשים רצוץ את מוחו!"
(מדרשי הלכה, מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, ויהי בשלח, פרשה א').
מכאן אנו למדים שלא כל מה שנאמר מתוך מצוקת הזמן, או מתוך אימה או שנאת חינם, יכול לשמש דוגמא לאחרים, ואפילו אם דברי הבלע הללו באים מפי ר' שמעון בן יוחאי.
"כאשר האיסורים והמגבלות במדינה רבים, הולך העם ונעשה עני. כאשר השלטון משתמש בעוצמתו ובמזימותיו כלפי נתיניו. אי סדר גדול ישלוט במדינה; ככל שתחכומיו של השליט רבים יותר כך ילכו וירבו מעשי הרשעות בעם; כאשר החוקים רבים ומגבילים יתר על המידה, גנבים ושודדים יצוצו בהמוניהם"
(לאו דזה, מתוך "דאו דה ג'ינג' פרק 57).
היה נדמה שלא ראינו את זה בא, ולמעשה זה היה צפוי מאוד. בכל מערכות הבחירות הקודמות עם ישראל ניסה להביע את שאט נפשו מן "הפוליטיקה הישנה" בצעד מטומטם מאוד – לבחור אנשים שאין להם ניסיון פוליטי או שאכזבו אותו בעבר, רק משום שנדף מהם ניחוח חדש. יאיר לפיד איננו חריג, הוא למעשה צפוי, רק לא במידה כזאת. אי אפשר ללמוד שחייה בהתכתבות, ועד שהמפלגה שלו תבין מי נגד מי, מי יישורנו?
"אין ביקום אסון גדול מזה שאינו יודע דיו, אין צרה גדולה יותר מבע התאווה"
(מתוך דאו דה ג'ינג' פרק 46).
אני לא יכול שלא לחשוב על ד"ש ועל האופן שבו בגין פירק אותה על ידי ריבוי ועדות לכל נושא במצעה, שהובילו להתפרקותה הפנימית במאבקים בין חבריה. טוב יעשה לפיד אם לא יזגזג לא ישנה אסטרטגיה ויהיה נאמן למילותיו. זה מה שמבטיח כרגע יאיר לפיד לעשות, ואני יכול רק להציע לו את מילותיו הבאות של לאו דזה, אשר מקורב לו בדעותיו באופנים שמפליאים גם אותי:
"גנרל טוב אינו מפגין אומץ ותאוות לחימה, לוחם טוב אינו מתרגז בקלות, המנצח הטוב איננו נזקק לעודף לחימה"
- חבל שלא נותנים לנו להצביע מכאן, אומר רבין לבן גוריון, היינו באמת יכולים להשפיע.
- אתה ניסית, בחיי שניסית, עונה לו בן גוריון, כמעט והצלחת לכפר על הטעויות שלי, חבל שהרסו לך זה. היית כל כך קרוב. אני לעומת זאת, אני אכול רגשות אשמה. כי אני הייתי שם, אתה מבין יצחק? אני הייתי שם כשהכול החל, הנחתי היסודות, הצטמררתי במעמד ההכרזה על המדינה והאמנתי, באמת האמנתי, שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה. שעה שקראתי את מגילת העצמאות, עברו לי בראש מילותיו של היטלר: "הפתרון הסופי". הוא אמר זאת בתקופה השחורה ההיא באירופה, והנה הרהרתי לעצמי, הנה גם לנו יש הפתרון הסופי, האמיתי. מדינה משלנו לעם היהודי. ואני אכול רגשות אשם יצחק. באמת שזה כך, כי כל הזמן מקננת בי המחשבה שאולי הייתי צריך לעשות דברים אחרת? הרי אני הנחתי את היסודות... אני התחלתי הכול, ואם לא טוב פה, במדינה היקרה שלנו, זאת כנראה בגלל שמשהו ביסודות רעוע. ואני כועס על עצמי... כועס שלא עשיתי מספיק. עם כמה החלטות מטופשות שלי, עם הפטור לבני הישיבות, עם הבחירה באנשים שלצידי...
- ואולי דווקא אני אשם, מתפרץ בגין לשיחה וקוטע את דבריו של בן גוריון, מה הייתה האובססיה הזו שלי לעשות מהפך, תגיד לי? למה כל כך רציתי לערער את הסדר הקיים ולהפיל את יצחק? השתמשתי ביותר מדי כוח, שילהבתי והלהטתי את העם, גרמתי להרבה אנשים לחשוב שאתם הרעים, שאתם האשמים...
- אל תהיה קשה עם עצמך, משיב בן גוריון, משהו באמת לא היה שם בסדר. האפליה, חוסר השוויון, טוב שעליתם בתקופה ההיא לשלטון. העם היה צריך אתכם בשביל התקווה, הנחמה. התקווה הזו עכשיו שאפשר לעשות דברים אחרת, זה מה שחסר לעם.
- לא יודע, נאנח רבין. מנחם, באמת היית פרובוקאטור לא קטן, דמגוג. לא יודע... חבל שלי לא הייתה את הכריזמה הזו, את היכולת לנאום, להלהיב, אולי זו הטעות. אבל מה אני יכול לעשות, הייתי ביישן, זה האופי שלי. איך עמדתי שם בכיכר מול כל הקהל הזה וגמגמתי, רעד לי הקול, הם ביקשו ממני שאשיר את שיר לשלום. ואני ביישן, כל כך ביישן... עמדתי נבוך, אל מול כל ההמון הזה, הצלחתי לשרבב כמה מילים אבל זה היה נורא קשה... כל כך לא נעים. אם אתה היית שם מנחם, במקומי, אני בטוח שהיית מצליח לשיר את שיר לשלום בצורה יותר מוצלחת, אה? אתה פרפורמר אתה!
- האמת יצחק, באמת פישלת, משיב בגין, ועוד בתקופתך, עם הצילום המשוכלל בטלוויזיה, לא השחור לבן הדרעק שהיה בתקופתי, ועם אמצעי ההגברה המתוחכמים, איזה אמצעי הגברה ומיקרופונים מחורבנים היו ועדיין הצלחתי ככה לעורר מהומה. אלו היו ימים יצחק... אלו היו ימים. עליתי על הבמה, הסתכלתי להמון בעיניים ופתחתי את הפה. כל העיניים היו נשואות אלי והצלחתי, כבשתי אותם, הבאתי את המהפך. ואתה דוויד, אתה היית מצליח לשיר היטב את שיר לשלום?
בן גוריון שותק ולאחר רגעים מספר הוא משיב: בתקופה שלי כל מה שהיה מספיק זה לעמוד על הראש. לא היינו צריכים לזמר בשביל שום קהל. אך באמת חבל שלא נותנים לנו להצביע... היינו יכולים לתרום פה במשהו. מה היית מצביע יצחק?
- הייתי מתלבט עד יירגע האחרון, אבל האמת, צריך ישראל חזקה אל מול האיומים המשמעותיים, וגם האבו מאזן הזה לא נראה לי מי יודע מה פרטנר. הייתי שם ביבי. ואתה מנחם?
- תשמע, להגיד לך את האמת... ההוא מהפנתרים השחורים שהתחיל את כל המהומה היה במפלגה שקוראים לה חד"ש, אז אולי הייתי הולך איתם. ואתה דוויד?
- האמת... לא יודע למה, אבל נראה לי שהייתי שם ש"ס. אני מרגיש שבאופן כלשהו הם ממשיכי דרכי. חבל שלא נותנים לנו להצביע, חבל...
אני נוסע לרזיאלה. הטייפ בסמרטפון עובד. 16 דקות של נסיעה שקטה בבוקר שאחרי. מוצאי מסלול של דיכאון שנמשך חודשיים.
מה היו הסיבות שגרמו לצאת מזה? קשה מאד לדעת. אבל כבר שנה, אולי יותר, שאני חושב שזה מרגיש ומתנהל כמו באג במערכת של המוח. באג בסיסטם המוזר הזה שקרוי מוח. סימנונצ'יק בשבת, אחרי שישנתי משלוש וחצי בלילה עד שלוש וחצי בבוקר שלמחרת. זאת אומרת בצהריים. זה קרה אחרי שנסעתי עד חדרה לערב של בילוי חברתי עם אנשים, איך נגיד, מאד פרווה. לא הבנתי בשביל מה נסעתי. אני רק יודע שבמצבי משבר, כדאי לצאת מהבית ולפגוש אנשים. כך כתוב בספרים. בליל שישי הצלחתי בכך.
בדרך ניהלתי שיחה מאד לא נעימה עם אירית, שיחה שהבנתי בה, שמסקנתה היא שאחריה לא תהיינה עוד שיחות. נצטרך לממש את הפרידה. ואז קמתי. לריצה סלאש הליכה. שיחה עם סימה. המשוררת. הקראתי לה משהו שכתבתי ואיך-שהוא תגובתה הנחרצת: "פרסם את זה", החמיאה לי. אחר כך שעה טלפונית עם מאיר שבה הסביר לי בפעם המי יודע כמה: "כאילו הם החיים, יש הרבה לבד, לכולם, גם בשבילי". בלי התמסכנות. בפשטות יאירית.
מה קרה אתמול שלשום אצל רזיאלה בטיפול? שרציתי לזרוק אותה לעזאזל. היא העלתה את האפשרות שאני מלא בזעם, בכל השנים הללו, אני מלא בזעם שאיני יכול לבטא אותו החוצה, ואז אני מבטא אותו כלפי עצמי, ברודנות עריצה, שזו פרשנות לא רעה בכלל. ריצה בערב ראשון ואז הגיע יום שני. עמדתי איכשהו מול הילדים, מספר בגרירה את "הברווזון המכוער", מרגיש שאני מחנטרש להם שטויות, אכלתי סלייס של פיצה, מנסה להתמודד עם חתיכת טקסט קטן שנתנו לי לקראת איזה אודישן, והגעתי לרזיאלה מלא בזעם שמופנה על פי דבריה כלפי עצמי. וכרגיל בחודשיים האחרונים, כלפיה, חוסר מקצועיותה, וחוסר התועלת שבטיפול.
בדרכי למסיבת הסילבסטר עם קבוצת הפלייבק החובבנית בה אני משתתף, עצרתי אצל אימי. היא בכתה והייתה מאד מאד עצובה. על זה שהיא מאד מאד לבד, על זה שהיא אינה מבינה, על זה שאין לה כוחות, על מצבה. המסכנה בכתה. ניסיתי להרגיעה.
הגעתי למסיבת השנה החדשה. כולם בשמחה והתרגשות ונישנושים של מסיבת כיתה. ביסלי, במבה ושטוחים. מדדתי את האלכוהול. אני מצנזר אותו. 60 מ"ל בירה עוד1/3 כוס יין אדום ומעט למברוסקו. פתחנו קלפי טארוט, הייתה מוזיקה. רקדתי קצת מול המראה. פתאום התחלתי מעט מעט לחבב את עצמי. רק מעט.
ואז הדס אמרה שיש איזו מסיבה בהוד השרון ושאולי אני אבוא איתה. מתלבט "כן או לא" והצטרפתי אליה. פתאום היא שאלה איך היה במסיבה , אמרתי: "ככה ככה". ביחס למסיבה השנייה, בהוד השרון, כבר אמרתי שהיה לי "בסדר גמור", ושזו פעם ראשונה מזה הרבה זמן שאני מצליח להוציא מפי מילים שמתחברות למילים של אחרים. היא החמיאה לי, בפעם השנייה באותו ערב, שאני בנאדם מצחיק, ושהייתי יכול להיות חבר שלה ושל בעלה ושל עוד חברים משותפים שיש להם והם בעצם בני גילי.
ואז הגעתי הביתה. השעה הייתה כבר 2 בלילה. פתחתי את הצ'אט. גלשתי שם לשיחה עם אישה נשואה. הכול בכאילו. לך תדע. היא בצפון העיר, תל ברוך. רוצה נורא שאזיין אותה בפראות. דמיינתי איך אני אוסף אותה, איך אני גורם לה למצוץ לי את הזין והיכן. הצעתי לה לבוא אליי. היא פחדה. הציעה שנעשה את זה בחניון רידינג, בצד. כמובן שזה דיבורים כאילו סתם באוויר. ואז היא נעלמה. סגרה את הצ'אט. אולי גמרה והתפוגגה. היה לי קשה לסגור את הצאט. רק בחמש וחצי גמרתי, הורדתי את הכלבהלטיול קצר, הגעתי למיטה לשינה של פחות מארבע שעות.
שם, בטיול, בדמדומים של בוקר, אחרי לילה ללא שינה, שמעתי בת קול שכאילו יוצאת מתוכי ואומרת: "תודה לאל, ניצלת. אתה נושם, תודה לאל ותודה לאדושם"
ועכשיו אני בקצה השני של הסקאלה. כבר לא בדיכאון, אבל עדיין הררים של TO DO THINGS שנערמו במשך חודשים. שוב התחושה הזו של המוח שמתפקד רק איך שבא לו ומתי. כן, היה פה תהליך, של כמה וכמה עניינים: המחמאה של סימה, עוד איזו שיחה איתו, עם השד, שלא כתבתי או שכן כתבתי, מין שיחה איתו: "מי אתה, מה אתה רוצה, למה באת? בשילוב פרשנות של רזיאלה שהציעה שמדובר אולי בכעס שתקוע ושלא יכול לצאת למקום אחר ומופנה כלפי עצמי, וכל אילו גורמים לי לקום אחרי ארבע שעות שינה, שזה מינימום שבמינימום.
כבר בלי העריץ הזה שיושב לי בגרון. מחמאות. אני זקוק למחמאות. מסימה, המשוררת, התומכת, מרונית שהיא ממש סקסית. לא יפה, תפוסה ונשואה, אבל ממש סקסית. ממי עוד? מרגיש שצריך להסביר להדס שהקבוצה הזו, שהיא כל כך מאושרת להיות חברה בה, היא בשבילי ירידה, אחרי שהשתתפתי בקבוצה מקצוענית, כזו שמרוויחים בה כסף על הופעה. אולי ירידה לצורך צבירת כוחות ועלייה. זהו. והבוקר זה מאד מוחשי. כאילו השתחרר לו איזה בורג, או השתחררה איזושהי סתימה. אה, כן. בשבת היה לי מספיק ביטחון ואומץ כדי לפתוח סתימה שהעיקה עליי בכיור שבמקלחת. אני לא יודע מה להגיד. לא יודע מה ל-ה-גיד. פשוט לא. שוב הפניות באתרי היכרויות של נשים שהן מבוגרות מדי. מיד אחרי הפגישה עם רזיאלה, הפגישה עם הפסיכיאטר, כשאין לי מושג מה להחליט: ללכת לבקר באשפוז יום ולבדוק איך זה ניראה שם. או שלא.
גם לא ממש ודאי לי שיצאתי מהמבוך. הנסיבות במציאות ממש לא השתנו. אימא ממשיכה בגלישה אל תהומות השיטיון, סוחפת אותי מטה מטה. הבדידות המצליפה, רשימת הסידורים, הצורך להכין מערכי שיעור. סיוט גם בלי להיות בדיכאון. אבל יש איזושהי זרימה קטנה, טיפ'לה של אנרגיה. אתמול, בפריסת קלפים אצל החברים של הדס, קיבלתי קלף שחור משחור. אחרי שפירשתי אותו "כחוסר תקווה, תחושה אטומה, אין מוצא" חיפשתי את משמעותו בחוברת הפירושים. שם ניתנה לו פרשנות כשל פרשנותה של נזירה טיבטית שאני נוטה לחבב: "הקלף השחור מסמל פוטנציאל". כך נכתב שם. "האפשרות להיות רגע אחד בשקט, בין הנשיפה לשאיפה". אני לא יודע מה להגיד. פשוט לא יודע מה להגיד.
הבדידות בסשן הזה הייתה קשה בטירוף, בלתי נסבלת, היא הייתה המוקד. הידיעה שאין מי שיבוא וייקח אותי, כשאין לי היכולת להוציא את עצמי. אסור, אסור, אסור, אסור. מי הוא זה שאוסר? חלק ממני? מה הוא רוצה ממני? ואחרי זה כמובן שצריך לעשות כל כך הרבה דברים. אללה יוסטור, למי יש כוח? אני לא ממש יודע לאן זה ממשיך מכאן. צריך לחצוב איזושהי דרך. לא יצאתי למשהו שקט. עכשיו אני כאילו באיזה גל גבוה. לא יודע. צריך להאמין בטוב. צריך לראות אור בקצה המנהרה. הלכתי לישון. היה כבר אור. הרבה זמן שלא הייתי ככה. לילה בלי שינה.
באאג. באג, זה פשוט באג במוליכות, משהו שלא עובר, משהו שלא עובד. איזשהו קצר בתקשורת, משהוא ביולוגי, פיזיולוגי, השד יודע איך להסביר, איך להגדיר, איך לפרש. את הכניסה, הכניעה, וגם את ההיחלצות. באג. פשוט באג. צריך לסיים כי כבר הגעתי לרזיאלה. תחושה שכלום לא מעניין אותי. שום כלום. אין רשות לזוז. והכניעה שלי מולו. זה לא ברור לי הדבר הזה. לא ברור. לא ברור איך אני מתמסר לכוח האפל הזה ולא מסוגל למרוד בו. איך אני שאני מרדן, בן של מרדנים גדולים ממני, לא מסוגל למרוד בדבר הזה.
"רעיון מצוין," אמרה טלילה, "אני חושבת שכולנו זקוקים לו. יש להם כאן קפה נהדר."
"אני יודע. שתיתי."
"סיגריה?"
"אני עייף." אמר נמרוד.
"נמשיך בפעם אחרת..." אמרה טלילה, "אפשר להמשיך מחר, או בכל יום אחר."
במכונית נשען, מחצית גופו כנגד גופה. ריקי הקיפה אותו בידה האחת, ואת אצבעות ידה השנייה שילבה בשלו. הרים את ידה ונשק לה. רונאל הביט במראה וחייך. השיבה לו חיוך. רונאל הטוב – תמיד מתייצב לדגל כשצריך... איך נגזל מאתנו כל-כך הרבה שנים? איך חל הנתק הזה? לא זכרה. מה זה בעצם משנה? היום הוא כאן, וזה מה שחשוב. ...
בלילה התהלך חסר מנוחה. לבסוף ירד לחוף. קו המים נעם לרגליו היחפות. גם המים המלחכים. ולפתע, כמי שכפאו השד, החל לרוץ. כבר שנים לא רץ. נשימתו הלכה וכבדה. ריאותיו לא עמדו במאמץ. מעת לעת נעצר, ותוך אחיזה מהודקת במותניו, ניסה להתגבר על נשימותיו...
אחר-כך המשיך לרוץ. לא נכנע... לא נכנע.... אמשיך עד שאפול...
כששב, מתנשם ומתנשף, התקפל מחמת הכאב. כשנשימתו התייצבה, והכאב בצלעותיו נרגע, התיישב מול הים.
קשוב לרחש הגלים, חש דריכות, אך גם הנאה. אהב שהיו סעורים, שהתנפצו בעוצמה אל המזח, היה רוצה לקפוץ לתוכם...
אחר-כך שקטה הרוח, וגם הגלים איבדו מיצר הקרב שלהם.
פניו היו אפורים בשובו. ריקי חיבקה אותו. נצמד אליה, כמבקש להיטמע בה.
"הרפה נמרוד. אתה חייב להרפות מהמלחמה הארורה שהורסת אותך." אמרה.
"הלוואי שיכולתי."
"אתה לא מנסה."
"אסור לי. אם ארפה, זו תהיה בגידה כפולה."
"למה אתה רואה במה שעשית בגידה?"
"הם סמכו עליי ריקי, את לא מבינה?! ואני, בגאווה המטומטמת שלי, בגדתי בהם. אם לא הייתי מתעקש, ונותן פקודת נטישה דקה קודם, הם היו בחיים."
"אתה מבלבל בין גאווה לחובה נמרוד. אתה שוכח באיזה בית גדלת. באיזו סביבה. האדם הוא תוצר של המטען הגנטי שלו. של ההשפעות הסביבתיות.אתה חושב שהייתה לך בחירה חופשית, אבל יש כוח גדול ממך שמכוון את הדברים. חכמים מאתנו קבעו. תראה לדוגמא את מגילת 'קהלת', את תורתהאיסיים, את תפיסתו של ד"ר צייטלין לגבי גזירת הגורל המחזורית. את ברוך שפינוזה שראה בכל רצון אירוע נפשי שנקבע על ידי סיבות נפשיות קודמות. אני לא אומרת שאפשר לחזות בכל זמן נתון, את מה שעתיד להתחולל, אבל אני מאמינה שלכל אירוע יש אירוע מקדים שמשפיע...אם תיזכר באפקט הפרפר שד"ר אורגד מרבה להשתמש בו לגבי יניר, ובו דשנו כבר אין ספור פעמים, תסיק את הדברים בעצמך."
לא האמינה בעצמה למחצית הדברים שאמרה... ועוד באיזו נחישות...
"דווקא ביהדות ובמקרא, קיימת סתירה בין קהלת, שהיה מאוד קיצוני בעניין זה, לבין אחרים,שגישתם הייתה הפוכה.קחי למשל את זושרונאל הזכיר קודם, "הנה נתתי לפניך את...ובחרת בחיים". או את הנביא יחזקאל "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?" וגם המאוחרים יותר כמוהרמב"ם "הכול בידי שמים, חוץ מיראת שמים." או רבי עקיבא "הכול צפוי והרשות נתונה." זאת אומרת שיש חופש בחירה, ואני בחרתי בדרך שגויה. רק אתמול דיבר הרב סלונים הבן,ב"שבעה" של כהן על כך, חבל שלא היית.
"וגם אם כן, גם לשגיאה יש מחילה נמרוד,והגיע הזמן למחול לעצמך".
עם שחר התעוררה, וירדה להכין לעצמה כוס קפה.
מחשבותיה נעו בדילוגים, מן המוקדם למאוחר ומן המאוחר למוקדם, וחוזר חלילה. לבסוף התקבעה על יום צאתו למילואים. הן יכלה להשתמש בטיעון הפרוזאי של "התקף אסתמה" שפקד אותה אך יום קודם לכן, והסתירה מפניו, ובכך למנוע ממנו את הגנטיקה של הליכה בכל מחיר. ומי יודע, אולי אף היה דבק בטיעוניה, ונכנע להם, כהכרח בל יגונה. אין ספור טיעונים התרוצצו בראשה. התאחדו והתפרקו, ושבו והתאחדו, לתצרף תבוסה.
כל אותו יום נעו כשני צללים ללא מגע. פחדה לגעת, שמא תתפרק בעצמה.
החושך ירד כמצילה. בליבה נעו הדברים בין אידיאליזם שדוף, שדי היה לה להחדיר בו אצבע, כדי שייפול על פניו, לבין אידיאליזם מוצק, המכניע כל ממד אישי...
עיניו העייפות, שבימים כתיקונם עדיין משובבות את נפשה, הביטו בה מבעד לחרכים צרים, שכפו עליהן העפעפיים הכבדים. רצתה לאחוז בהם ולהרימם, לחשוף שוב את האור שהזריח את ליבה. אתה נראה גמור, נמרוד. רצתה לומר. להזהירו שוב. אבל נסוגה לתוך עצמה, היכן שנבט כאב ההיעדר, בתקופות שהמלחמה משתלטת עליו, ומרחיקה אותו מעצמו, ומתוכם – כגוף שנכרת, אבל כמו כאב פנטום, ממשיך לייסר.
ריקי ניערה עצמה. לא, מוטב לא להיכנס לפינות האלה... עכשיו הוא יזדקק לכל האנרגיות החיוביות שיש ביכולתה להעניק לו.
"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה". (צבי גורן, אתר הבמה) "ביצוע וירטואוזי!" (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")
"חוויה נהדרת!אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".(יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")
"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".(אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")
"תצוגת משחק מדהימה. אירועשהוא בדיוק ברוח הזמן!" (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)
היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.
בהשתתפות: דורית אבנט, אבי גיבסון בראל, אמיר אוריין
"יצירת מופת!"
(סמדר יערון, מנהלת אמנותית, פסטיבל עכו)
"הדיבוק בחדר" - טוטלי וסוחף! - תיאטרון מכושף!
(צבי גורן, אתר הבמה)
"רוחניות אותנטית"
(פרופ' שמעון לוי, ישראל היום)
"חוויה מסעירה!"
(איתן בר יוסף, עכבר העיר)
"חזיונות תיאטרליים מהפנטים!"
(מרט פרחומובסקי, טיים אאוט)
"דוגמה מאלפת לעבודת עומק יהודית, כמעט כמו דיון תלמודי"
(זלאטע זרצקי, ירחון "נקודה")
מוצ"ש, 9.2.2013, בשעה 20:30, בחדר
טל': 0508-497715, 03-5171818 למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח לקבלת התוכניה
--------------
העלמה והמוות
"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".
(נאוה סמל, סופרת)
גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו של הדיקטאטור הרצחני של פינושה בצ'ילה. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. זהו רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה ואנס אותה.
26.2.2013, פסטיבל "קליפה אדומה" בשעות 19:00, 21.00
תודה לתיאטרון החדר!
להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.
מחיר כרטיס: 120 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 60 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".
הגיבור העייף
סאגה מרהיבת עין על תקומתו ונפילתו של החייל האוניברסאלי והמקומי. מחזה: אלדר גלאור. בימוי: אבי גיבסון בר-אל.
בהשתתפות: דור אלוני, עידו יונה ימין, אדוה לוי גושן, תחיה סולימן, מוטי תמם.
30.1.2013 , בשעה 20:00 במרכז לתיאטרון עכו, רחוב ויצמן 1, ת.ד. 1113, עכו. טל': 04-9913834 / 04-9919634
תיק פוריות
IV כן או IV לא!
היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.
מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.
ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר
מוצ"ש, 2.2.2013, בשעה 20:30, תיאטרון החדר, רחוב הרב קוק 8, תל אביב. 40 ש"ח.
טל': 054-422-3996
אורטל חייבת למות
מותחן פסיכולוגי. אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. עכשיו היא חייבת למות.
בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.
מוצ"ש, 26.1.2013, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, תל-אביב. עלות כרטיס: 40 ש"ח.
052-528-4234, 054-533-5135, 03-5171818
אנסמבל קוקייה: תחושת בטן
תיאטרון בתנועה, סוחף וססגוני. סיפורה של אישה אל מול התפקידים החברתיים שהוטלו עליה. לידה, אמהות, קנאה, תחרותיות, מניפולטיביות, דימוי הגוף, שיפוץ הגוף ושאיפה לשלמות. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים.
בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. מחזה וכוריאוגרפיה: שרון שלומי.
משחק ומחול: ליאור ג'ייקובס, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי. עיצוב תפאורה ותאורה: סיון יחזקאלי וענת בילו. עיצוב תלבושות: לילך שדה ורותם בצלאל. עריכת סאונד: איתן בהר. מנהל הפקה: איתמר נצר.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.
29.1.12, יום שלישי, 20:30, בתיבה - חצרות יפו,שד' ירושלים 19, יפו. 70 ש"ח.
להזמנות ומידע: 054-5335135, 052-5284234.
הנחה לחברי תיאטרון החדר 50 ש"ח.
פסטיבל צו קריאה
פסטיבל קריאה של מחזות ישראליים בבכורה שיועלו בו השנה
שישה מחזות בתאריכים 14-16 בפברואר (צוותא 2)
השנה, לראשונה, אנו מציעים לכם להגיע לחזרות הפתוחות. להיות חלק מתהליך העבודה של הבמאי והשחקנים על הטקסט, פיצוחו ותרגומו לבמה.
מחיר כרטיס עבורכם לפסטיבל 30 שח. יש לציין קוד קופה 2013 לקבלת ההנחה בקופות צוותא 03-6950156
צפייה בחזרות הפתוחות לקבוצות מאורגנות ללא תשלום.
מקווה לראות אתכם איתנו, ענת נוי, שיווק צוותא
'היומיומולדת' / איתמר נצר
יום חמישי, 14/2 בשעה 20:00, צוותא 2
איתמר נצר:
שחקן, מחזאי (מסתבר) ועורך דין. בוגר החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בוגר קורס דו-שנתי למשחק ובימוי אצל אמיר אוריין. בין עבודותיו: "ערב פנוי" – כתיבה קבוצתית ומשחק; "אינטרביו" – כתיבה קבוצתית ומשחק; "גץ בערפל" (הצגת יחיד) – כתיבה ומשחק; "אורטל חייבת למות" – שותפות בכתיבה ומשחק. כמו כן כתב מסמכים משפטיים אין ספור. ההפקה מועלית על ידי בוגרי תיאטרון החדר. בימוי: מיכל ורד. משחק: רן בן-עזרא, שרון שלומי, איתמר נצר.
כמו כן, יוצגו המחזות הבאים:
'הוראות הפעלה'/ שירלי בייתל - נתיב יום ה', 14/2 בשעה 21:30, צוותא 2
'חלקת האדם / שי אזנקוט יום ו', 15/2 בשעה 13:00, צוותא 2
'אחים'/ שי שבתאי יום ו', 15/2 בשעה 14:30, צוותא 2 'הלילה האחרון ברפת' / נועה כורם יום שבת, 16/2, בשעה 19:00, צוותא 2
'מקום בלב'/ מיכל אהרוני יום שבת 16/2 בשעה 20:30, צוותא 2
יום שבת 16/2, 22:00 – טקס סיום
ההצגה של יוספה(שם זמני)
אנסמבל המזוודה. עבודה בתהליך.
בבית דירות בין חומות עתיקות יומין, אפופי ריחות טחב ותבשילים, קולות מואזין ופעמוני כנסיה, מחפשים השחקנים, תשובות לשאלות, המלוות אותם בשלב זה של חייהם הנוגעות בהוריהם, בילדיהם ובעצמן.
כתיבה ובימוי: יוספה בת גד. שחקנים יוצרים: גלי כהן, מאיר שקד, מירי קפלן, חגית שורש. מוסיקה: מיה דנון. תודה לאמיר אוריין ולמרכז לתיאטרון עכו.
24.1.2013, 21.2.2013, בשעה 19:00. טל': 050-748-1748.
טלטלה מאושרת
ארבעה מערכונים על עינויים. ביים שמעון לוי.
"אחת לדרך" מאת הרולד פינטר, תרגם שמעון לוי,
"סדר עולם חדש" מאת הרולד פינטר, תרגם שמעון לוי,
"שי, חוקר שב"כ" מאת מוטי לרנר,
"השופט העליון מדמה עינויים", מאת גלעד עברון,
עם: מיכל גיל, שירלי שטייר, אמיר אוריין וגד קינר.
אחת מתכונותיו הפחות-נעימות של תיאטרון פוליטי היא המרחק הקטן מדי בין סרחון המציאות לניחוח הבדיון. בתיאטרון קריאה פוליטי אפשר לפחות לנגב את הדמעות בנייר שממנו קוראים. הפעם בדקנו את יכולת ההזדהות של הקהל עם עינויים שעוברים אחרים, אולי בקרוב אצלנו, אבל ורק בינתיים, לא אנחנו. ארבע היצירות שנבחרו בודקות איזונים לא נוחים בין מוסר לדמיון.
קפה תיאטרון הקאמרי, 8.2.2013, 8.3.2013, בשעה 12:00. 03-6060960
