ינואר 2013, גן עדן.
- חבל שלא נותנים לנו להצביע מכאן, אומר רבין לבן גוריון, היינו באמת יכולים להשפיע.
- אתה ניסית, בחיי שניסית, עונה לו בן גוריון, כמעט והצלחת לכפר על הטעויות שלי, חבל שהרסו לך זה. היית כל כך קרוב. אני לעומת זאת, אני אכול רגשות אשמה. כי אני הייתי שם, אתה מבין יצחק? אני הייתי שם כשהכול החל, הנחתי היסודות, הצטמררתי במעמד ההכרזה על המדינה והאמנתי, באמת האמנתי, שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה. שעה שקראתי את מגילת העצמאות, עברו לי בראש מילותיו של היטלר: "הפתרון הסופי". הוא אמר זאת בתקופה השחורה ההיא באירופה, והנה הרהרתי לעצמי, הנה גם לנו יש הפתרון הסופי, האמיתי. מדינה משלנו לעם היהודי. ואני אכול רגשות אשם יצחק. באמת שזה כך, כי כל הזמן מקננת בי המחשבה שאולי הייתי צריך לעשות דברים אחרת? הרי אני הנחתי את היסודות... אני התחלתי הכול, ואם לא טוב פה, במדינה היקרה שלנו, זאת כנראה בגלל שמשהו ביסודות רעוע. ואני כועס על עצמי... כועס שלא עשיתי מספיק. עם כמה החלטות מטופשות שלי, עם הפטור לבני הישיבות, עם הבחירה באנשים שלצידי...
- ואולי דווקא אני אשם, מתפרץ בגין לשיחה וקוטע את דבריו של בן גוריון, מה הייתה האובססיה הזו שלי לעשות מהפך, תגיד לי? למה כל כך רציתי לערער את הסדר הקיים ולהפיל את יצחק? השתמשתי ביותר מדי כוח, שילהבתי והלהטתי את העם, גרמתי להרבה אנשים לחשוב שאתם הרעים, שאתם האשמים...
- אל תהיה קשה עם עצמך, משיב בן גוריון, משהו באמת לא היה שם בסדר. האפליה, חוסר השוויון, טוב שעליתם בתקופה ההיא לשלטון. העם היה צריך אתכם בשביל התקווה, הנחמה. התקווה הזו עכשיו שאפשר לעשות דברים אחרת, זה מה שחסר לעם.
- לא יודע, נאנח רבין. מנחם, באמת היית פרובוקאטור לא קטן, דמגוג. לא יודע... חבל שלי לא הייתה את הכריזמה הזו, את היכולת לנאום, להלהיב, אולי זו הטעות. אבל מה אני יכול לעשות, הייתי ביישן, זה האופי שלי. איך עמדתי שם בכיכר מול כל הקהל הזה וגמגמתי, רעד לי הקול, הם ביקשו ממני שאשיר את שיר לשלום. ואני ביישן, כל כך ביישן... עמדתי נבוך, אל מול כל ההמון הזה, הצלחתי לשרבב כמה מילים אבל זה היה נורא קשה... כל כך לא נעים. אם אתה היית שם מנחם, במקומי, אני בטוח שהיית מצליח לשיר את שיר לשלום בצורה יותר מוצלחת, אה? אתה פרפורמר אתה!
- האמת יצחק, באמת פישלת, משיב בגין, ועוד בתקופתך, עם הצילום המשוכלל בטלוויזיה, לא השחור לבן הדרעק שהיה בתקופתי, ועם אמצעי ההגברה המתוחכמים, איזה אמצעי הגברה ומיקרופונים מחורבנים היו ועדיין הצלחתי ככה לעורר מהומה. אלו היו ימים יצחק... אלו היו ימים. עליתי על הבמה, הסתכלתי להמון בעיניים ופתחתי את הפה. כל העיניים היו נשואות אלי והצלחתי, כבשתי אותם, הבאתי את המהפך. ואתה דוויד, אתה היית מצליח לשיר היטב את שיר לשלום?
בן גוריון שותק ולאחר רגעים מספר הוא משיב: בתקופה שלי כל מה שהיה מספיק זה לעמוד על הראש. לא היינו צריכים לזמר בשביל שום קהל. אך באמת חבל שלא נותנים לנו להצביע... היינו יכולים לתרום פה במשהו. מה היית מצביע יצחק?
- הייתי מתלבט עד יירגע האחרון, אבל האמת, צריך ישראל חזקה אל מול האיומים המשמעותיים, וגם האבו מאזן הזה לא נראה לי מי יודע מה פרטנר. הייתי שם ביבי. ואתה מנחם?
- תשמע, להגיד לך את האמת... ההוא מהפנתרים השחורים שהתחיל את כל המהומה היה במפלגה שקוראים לה חד"ש, אז אולי הייתי הולך איתם. ואתה דוויד?
- האמת... לא יודע למה, אבל נראה לי שהייתי שם ש"ס. אני מרגיש שבאופן כלשהו הם ממשיכי דרכי. חבל שלא נותנים לנו להצביע, חבל...
(לי-ים תירוש, חבר בקבוצת השחקנים של תיאטרון החדר)
