(קטע מתוך רומן האמור לצאת לאור בקרוב.
סיפור על הלם קרב. הרומן מבוסס על מקרה מהחיים.
באיגרות הבאות נביא קטעים נוספים.
קטע 3 מתוך 4)
"אני חושב שקפה לא יזיק לי עכשיו." אמר נמרוד.
"רעיון מצוין," אמרה טלילה, "אני חושבת שכולנו זקוקים לו. יש להם כאן קפה נהדר."
"אני יודע. שתיתי."
"סיגריה?"
"אני עייף." אמר נמרוד.
"נמשיך בפעם אחרת..." אמרה טלילה, "אפשר להמשיך מחר, או בכל יום אחר."
במכונית נשען, מחצית גופו כנגד גופה. ריקי הקיפה אותו בידה האחת, ואת אצבעות ידה השנייה שילבה בשלו. הרים את ידה ונשק לה. רונאל הביט במראה וחייך. השיבה לו חיוך. רונאל הטוב – תמיד מתייצב לדגל כשצריך... איך נגזל מאתנו כל-כך הרבה שנים? איך חל הנתק הזה? לא זכרה. מה זה בעצם משנה? היום הוא כאן, וזה מה שחשוב. ...
בלילה התהלך חסר מנוחה. לבסוף ירד לחוף. קו המים נעם לרגליו היחפות. גם המים המלחכים. ולפתע, כמי שכפאו השד, החל לרוץ. כבר שנים לא רץ. נשימתו הלכה וכבדה. ריאותיו לא עמדו במאמץ. מעת לעת נעצר, ותוך אחיזה מהודקת במותניו, ניסה להתגבר על נשימותיו...
אחר-כך המשיך לרוץ. לא נכנע... לא נכנע.... אמשיך עד שאפול...
כששב, מתנשם ומתנשף, התקפל מחמת הכאב. כשנשימתו התייצבה, והכאב בצלעותיו נרגע, התיישב מול הים.
קשוב לרחש הגלים, חש דריכות, אך גם הנאה. אהב שהיו סעורים, שהתנפצו בעוצמה אל המזח, היה רוצה לקפוץ לתוכם...
אחר-כך שקטה הרוח, וגם הגלים איבדו מיצר הקרב שלהם.
פניו היו אפורים בשובו. ריקי חיבקה אותו. נצמד אליה, כמבקש להיטמע בה.
"הרפה נמרוד. אתה חייב להרפות מהמלחמה הארורה שהורסת אותך." אמרה.
"הלוואי שיכולתי."
"אתה לא מנסה."
"אסור לי. אם ארפה, זו תהיה בגידה כפולה."
"למה אתה רואה במה שעשית בגידה?"
"הם סמכו עליי ריקי, את לא מבינה?! ואני, בגאווה המטומטמת שלי, בגדתי בהם. אם לא הייתי מתעקש, ונותן פקודת נטישה דקה קודם, הם היו בחיים."
"אתה מבלבל בין גאווה לחובה נמרוד. אתה שוכח באיזה בית גדלת. באיזו סביבה. האדם הוא תוצר של המטען הגנטי שלו. של ההשפעות הסביבתיות. אתה חושב שהייתה לך בחירה חופשית, אבל יש כוח גדול ממך שמכוון את הדברים. חכמים מאתנו קבעו. תראה לדוגמא את מגילת 'קהלת', את תורת האיסיים, את תפיסתו של ד"ר צייטלין לגבי גזירת הגורל המחזורית. את ברוך שפינוזה שראה בכל רצון אירוע נפשי שנקבע על ידי סיבות נפשיות קודמות. אני לא אומרת שאפשר לחזות בכל זמן נתון, את מה שעתיד להתחולל, אבל אני מאמינה שלכל אירוע יש אירוע מקדים שמשפיע... אם תיזכר באפקט הפרפר שד"ר אורגד מרבה להשתמש בו לגבי יניר, ובו דשנו כבר אין ספור פעמים, תסיק את הדברים בעצמך."
לא האמינה בעצמה למחצית הדברים שאמרה... ועוד באיזו נחישות...
"דווקא ביהדות ובמקרא, קיימת סתירה בין קהלת, שהיה מאוד קיצוני בעניין זה, לבין אחרים, שגישתם הייתה הפוכה. קחי למשל את זו שרונאל הזכיר קודם, "הנה נתתי לפניך את...ובחרת בחיים". או את הנביא יחזקאל "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?" וגם המאוחרים יותר כמו הרמב"ם "הכול בידי שמים, חוץ מיראת שמים." או רבי עקיבא "הכול צפוי והרשות נתונה." זאת אומרת שיש חופש בחירה, ואני בחרתי בדרך שגויה. רק אתמול דיבר הרב סלונים הבן, ב"שבעה" של כהן על כך, חבל שלא היית.
"וגם אם כן, גם לשגיאה יש מחילה נמרוד, והגיע הזמן למחול לעצמך".
עם שחר התעוררה, וירדה להכין לעצמה כוס קפה.
מחשבותיה נעו בדילוגים, מן המוקדם למאוחר ומן המאוחר למוקדם, וחוזר חלילה. לבסוף התקבעה על יום צאתו למילואים. הן יכלה להשתמש בטיעון הפרוזאי של "התקף אסתמה" שפקד אותה אך יום קודם לכן, והסתירה מפניו, ובכך למנוע ממנו את הגנטיקה של הליכה בכל מחיר. ומי יודע, אולי אף היה דבק בטיעוניה, ונכנע להם, כהכרח בל יגונה. אין ספור טיעונים התרוצצו בראשה. התאחדו והתפרקו, ושבו והתאחדו, לתצרף תבוסה.
כל אותו יום נעו כשני צללים ללא מגע. פחדה לגעת, שמא תתפרק בעצמה.
החושך ירד כמצילה. בליבה נעו הדברים בין אידיאליזם שדוף, שדי היה לה להחדיר בו אצבע, כדי שייפול על פניו, לבין אידיאליזם מוצק, המכניע כל ממד אישי...
עיניו העייפות, שבימים כתיקונם עדיין משובבות את נפשה, הביטו בה מבעד לחרכים צרים, שכפו עליהן העפעפיים הכבדים. רצתה לאחוז בהם ולהרימם, לחשוף שוב את האור שהזריח את ליבה. אתה נראה גמור, נמרוד. רצתה לומר. להזהירו שוב. אבל נסוגה לתוך עצמה, היכן שנבט כאב ההיעדר, בתקופות שהמלחמה משתלטת עליו, ומרחיקה אותו מעצמו, ומתוכם – כגוף שנכרת, אבל כמו כאב פנטום, ממשיך לייסר.
ריקי ניערה עצמה. לא, מוטב לא להיכנס לפינות האלה... עכשיו הוא יזדקק לכל האנרגיות החיוביות שיש ביכולתה להעניק לו.
(מלכה נתנזון, משוררת וסופרת)
