1.1.13

אני נוסע לרזיאלה. הטייפ בסמרטפון עובד. 16 דקות של נסיעה שקטה בבוקר שאחרי. מוצאי מסלול של דיכאון שנמשך חודשיים.

מה היו הסיבות שגרמו לצאת מזה? קשה מאד לדעת. אבל כבר שנה, אולי יותר, שאני חושב שזה מרגיש ומתנהל כמו באג במערכת של המוח. באג בסיסטם המוזר הזה שקרוי מוח. סימנונצ'יק בשבת, אחרי שישנתי משלוש וחצי בלילה עד שלוש וחצי בבוקר שלמחרת. זאת אומרת בצהריים. זה קרה אחרי שנסעתי עד חדרה לערב של בילוי חברתי עם אנשים, איך נגיד, מאד פרווה. לא הבנתי בשביל מה נסעתי. אני רק יודע שבמצבי משבר, כדאי לצאת מהבית ולפגוש אנשים. כך כתוב בספרים. בליל שישי הצלחתי בכך.

בדרך ניהלתי שיחה מאד לא נעימה עם אירית, שיחה שהבנתי בה, שמסקנתה היא שאחריה לא תהיינה עוד שיחות. נצטרך לממש את הפרידה. ואז קמתי. לריצה סלאש הליכה. שיחה עם סימה. המשוררת. הקראתי לה משהו שכתבתי ואיך-שהוא תגובתה הנחרצת: "פרסם את זה", החמיאה לי. אחר כך שעה טלפונית עם מאיר שבה הסביר לי בפעם המי יודע כמה: "כאילו הם החיים, יש הרבה לבד, לכולם, גם בשבילי". בלי התמסכנות. בפשטות יאירית.

מה קרה אתמול שלשום אצל רזיאלה בטיפול? שרציתי לזרוק אותה לעזאזל. היא העלתה את האפשרות שאני מלא בזעם, בכל השנים הללו, אני מלא בזעם שאיני יכול לבטא אותו החוצה, ואז אני מבטא אותו כלפי עצמי, ברודנות עריצה, שזו פרשנות לא רעה בכלל. ריצה בערב ראשון ואז הגיע יום שני. עמדתי איכשהו מול הילדים, מספר בגרירה את "הברווזון המכוער", מרגיש שאני מחנטרש להם שטויות, אכלתי סלייס של פיצה, מנסה להתמודד עם חתיכת טקסט קטן שנתנו לי לקראת איזה אודישן, והגעתי לרזיאלה מלא בזעם שמופנה על פי דבריה כלפי עצמי. וכרגיל בחודשיים האחרונים, כלפיה, חוסר מקצועיותה, וחוסר התועלת שבטיפול.

בדרכי למסיבת הסילבסטר עם קבוצת הפלייבק החובבנית בה אני משתתף, עצרתי אצל אימי. היא בכתה והייתה מאד מאד עצובה. על זה שהיא מאד מאד לבד, על זה שהיא אינה מבינה, על זה שאין לה כוחות, על מצבה. המסכנה בכתה. ניסיתי להרגיעה.

הגעתי למסיבת השנה החדשה. כולם בשמחה והתרגשות ונישנושים של מסיבת כיתה. ביסלי, במבה ושטוחים. מדדתי את האלכוהול. אני מצנזר אותו. 60 מ"ל בירה עוד  1/3 כוס יין אדום ומעט למברוסקו. פתחנו קלפי טארוט, הייתה מוזיקה. רקדתי קצת מול המראה. פתאום התחלתי מעט מעט לחבב את עצמי. רק מעט.

ואז הדס אמרה שיש איזו מסיבה בהוד השרון ושאולי אני אבוא איתה. מתלבט "כן או לא" והצטרפתי אליה. פתאום היא שאלה איך היה במסיבה , אמרתי: "ככה ככה". ביחס למסיבה השנייה, בהוד השרון, כבר אמרתי שהיה לי "בסדר גמור", ושזו פעם ראשונה מזה הרבה זמן שאני מצליח להוציא מפי מילים שמתחברות למילים של אחרים. היא החמיאה לי, בפעם השנייה באותו ערב, שאני בנאדם מצחיק, ושהייתי יכול להיות חבר שלה ושל בעלה ושל עוד חברים משותפים שיש להם והם בעצם בני גילי.

ואז הגעתי הביתה. השעה הייתה כבר 2 בלילה. פתחתי את הצ'אט. גלשתי שם לשיחה עם אישה נשואה. הכול בכאילו. לך תדע. היא בצפון העיר, תל ברוך. רוצה נורא שאזיין אותה בפראות. דמיינתי איך אני אוסף אותה, איך אני גורם לה למצוץ לי את הזין והיכן. הצעתי לה לבוא אליי. היא פחדה. הציעה שנעשה את זה בחניון רידינג, בצד. כמובן שזה דיבורים כאילו סתם באוויר. ואז היא נעלמה. סגרה את הצ'אט. אולי גמרה והתפוגגה. היה לי קשה לסגור את הצאט. רק בחמש וחצי גמרתי, הורדתי את הכלבה  לטיול קצר, הגעתי למיטה לשינה של פחות מארבע שעות.

שם, בטיול, בדמדומים של בוקר, אחרי לילה ללא שינה, שמעתי בת קול שכאילו יוצאת מתוכי ואומרת: "תודה לאל, ניצלת. אתה נושם, תודה לאל ותודה לאדושם"

ועכשיו אני בקצה השני של הסקאלה. כבר לא בדיכאון, אבל עדיין הררים של TO DO THINGS שנערמו במשך חודשים. שוב התחושה הזו של המוח שמתפקד רק איך שבא לו ומתי. כן, היה פה תהליך, של כמה וכמה עניינים: המחמאה של סימה, עוד איזו שיחה איתו, עם השד, שלא כתבתי או שכן כתבתי, מין שיחה איתו: "מי אתה, מה אתה רוצה, למה באת? בשילוב פרשנות של רזיאלה שהציעה שמדובר אולי בכעס שתקוע ושלא יכול לצאת למקום אחר ומופנה כלפי עצמי, וכל אילו גורמים לי לקום אחרי ארבע שעות שינה, שזה מינימום שבמינימום.

 כבר בלי העריץ הזה שיושב לי בגרון. מחמאות. אני זקוק למחמאות. מסימה, המשוררת, התומכת, מרונית שהיא ממש סקסית. לא יפה, תפוסה ונשואה, אבל ממש סקסית. ממי עוד? מרגיש שצריך להסביר להדס שהקבוצה הזו, שהיא כל כך מאושרת להיות חברה בה, היא בשבילי ירידה, אחרי שהשתתפתי בקבוצה מקצוענית, כזו שמרוויחים בה כסף על הופעה. אולי ירידה לצורך צבירת כוחות ועלייה. זהו. והבוקר זה מאד מוחשי. כאילו השתחרר לו איזה בורג, או השתחררה איזושהי סתימה. אה, כן. בשבת היה לי מספיק ביטחון ואומץ כדי לפתוח סתימה שהעיקה עליי בכיור שבמקלחת. אני לא יודע מה להגיד. לא יודע מה ל-ה-גיד. פשוט לא. שוב הפניות באתרי היכרויות של נשים שהן מבוגרות מדי. מיד אחרי הפגישה עם רזיאלה, הפגישה עם הפסיכיאטר, כשאין לי מושג מה להחליט: ללכת לבקר באשפוז יום ולבדוק איך זה ניראה שם. או שלא.

גם לא ממש ודאי לי שיצאתי מהמבוך. הנסיבות במציאות ממש לא השתנו. אימא ממשיכה בגלישה אל תהומות השיטיון, סוחפת אותי מטה מטה. הבדידות המצליפה, רשימת הסידורים, הצורך להכין מערכי שיעור. סיוט גם בלי להיות בדיכאון. אבל יש איזושהי זרימה קטנה, טיפ'לה של אנרגיה. אתמול, בפריסת קלפים אצל החברים של הדס, קיבלתי קלף שחור משחור. אחרי שפירשתי אותו "כחוסר תקווה, תחושה אטומה, אין מוצא" חיפשתי את משמעותו בחוברת הפירושים. שם ניתנה לו פרשנות כשל פרשנותה של נזירה טיבטית שאני נוטה לחבב: "הקלף השחור מסמל פוטנציאל". כך נכתב שם. "האפשרות להיות רגע אחד בשקט, בין הנשיפה לשאיפה". אני לא יודע מה להגיד. פשוט לא יודע מה להגיד.

הבדידות בסשן הזה הייתה קשה בטירוף, בלתי נסבלת, היא הייתה המוקד. הידיעה שאין מי שיבוא וייקח אותי, כשאין לי היכולת להוציא את עצמי. אסור, אסור, אסור, אסור. מי הוא זה שאוסר? חלק ממני? מה הוא רוצה ממני? ואחרי זה כמובן שצריך לעשות כל כך הרבה דברים. אללה יוסטור, למי יש כוח? אני לא ממש יודע לאן זה ממשיך מכאן. צריך לחצוב איזושהי דרך. לא יצאתי למשהו שקט. עכשיו אני כאילו באיזה גל גבוה. לא יודע. צריך להאמין בטוב. צריך לראות אור בקצה המנהרה. הלכתי לישון. היה כבר אור. הרבה זמן שלא הייתי ככה. לילה בלי שינה.

באאג. באג, זה פשוט באג במוליכות, משהו שלא עובר, משהו שלא עובד. איזשהו קצר בתקשורת, משהוא ביולוגי, פיזיולוגי, השד יודע איך להסביר, איך להגדיר, איך לפרש. את הכניסה, הכניעה, וגם את ההיחלצות. באג. פשוט באג. צריך לסיים כי כבר הגעתי לרזיאלה. תחושה שכלום לא מעניין אותי. שום כלום. אין רשות לזוז. והכניעה שלי מולו. זה לא ברור לי הדבר הזה. לא ברור. לא ברור איך אני מתמסר לכוח האפל הזה ולא מסוגל למרוד בו. איך  אני שאני מרדן, בן של מרדנים גדולים ממני, לא מסוגל למרוד בדבר הזה.

שתים עשרה ושתי דקות. הגעתי.

(נעם קרבי)