הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין מפיחה רוח חדשה במושגי התיאטרון!" (דוד מעיין, במאי)


באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס.27

 

יוצר וכהן

 

...היוצר בתחום האירוע האמנותי כבר הוגדר בעבר ככהן של דת האמנות, כשליחה של ישות שמבקשים להזדהות איתה. ישות זו כוללת את העלילה המוצגת, הדמויות המופיעות בה, המשמעויות האישיות והחברתיות הנובעות ממנה וכו'. הצופה מצפה לאיחוד נפשי מחודש ומספק עם האירוע. השהיית הספק ויצירת האמון הם, כאמור, הערובה לקבלת היוצר ויצירתו.

 

תהליך דומה מתרחש בתחום האירוע הדתי - בבית הכנסת, בכנסיה, במסגד, באשרם וכו'. בכניסתו של האדם גופו לשם, או גם בחוותו את החוויה הדתית, באופן זמני עליו לנתק את עצמו מחוקי המציאות ולאחד את עצמו עם חוקי תחום האירוע הדתי. גם כאן קיים כבר הספק כתגובה מותנית, אולם האדם המאמין מעדיף להשהות את הספק וליצור אמון באל, או בשליחו עלי אדמות, על בסיס ניסיון העבר.

 

מכאן אפשר להבין את האמירה: בתחום האירוע האמנותי יכול האדם לברוא את האלוהים ולתת לו את התפקיד של בורא האדם. תחום האירוע האמנותי הוא משל לחיים. מרגע שנברא האל ונמסר לו התפקיד של בורא האדם, כל תופעה ביקום הידועה לאדם כעובדה, כהשערה או כמשאלה, יכולה להיות מוגדרת בהקשר לאל ולתפקידו כבורא. יצירת האמון בתחום האירוע האמנותי היא משל ליצירת האמון במציאות.

 

מתוך השהיית הספק ביכולתו של היוצר או של כהן הדת, לספק את צרכינו, ויצירת האמון ביוצר ובכהן הדת, אנו יכולים לקבל את הסיפוק הדרוש לנו, בתחום האירוע האמנותי, כמו גם בתחום האירוע הדתי. יצירת האמון מאפשרת את קיום האמונה בדת, כמו גם באמנות ובמדע. כל התוצאות הנובעות מאמון זה תלויות בו. מתוך אמון בסיסי אחד באפשרות השגת הסיפוק האישי והחברתי, משתלשלים אשכולות של אמונות ודעות, שיש להן השפעה על כל תחומי חייו של האדם.

 

האדם מתקדם בזמן אל תוך חייו שלו, ובהדרגה הוא מאבד את אחיזתו בדמויות העבר המוחלטות - האב והאם. דמויות שהיו טבועות בזיכרונו כישויות על-אנושיות ומושלמות, אלים שאין גבול לכוחם, נמוגים עתה אל עבר מתערפל עד שהם נותרים כרישום של צללים כמעט לא מזוהים. במקום דמות העבר של הורה רב-און ומושלם, חווה האדם הצעיר את הוריו כבני אדם, רבי-און בעניינים אחדים וחסרי-און באחרים, בכל אופן הם כבר לא מושלמים בעליונותם. גבול השפעתם מתגלה כסופי. כבר אין ביכולתם לספק חווית איחוד מוחלט ונצחי. פערים בציפיות בין הורים לילד גורמים לנתק תקשורתי. ברגעים אלו יכול הילד לחוות ביחס להוריו רגשות של כעס מלווה ברחמים. כעס על שנכזבה תוחלתו לקבל מהם את מה שחפץ בו בשלמות, ורחמים על מי שאינם עוד מי שהיו בעבר, כלומר הם "קטנים יותר" יחסית למה שנראו לו בעבר. החיפוש אחר האל המקורי נראה חסר תוחלת, אלא אם כן נמצא תחליף-האל. כאמור, ברוב המקרים מקדים ההורה ללמד את הילד חוקי חברה כאמת עליונה, אבל האם לא היה האדם הצעיר מוצא לעצמו תחליף-אל גם אם לא היה לומד חוקים אלו? חשיבה מאגית של ילד יכולה להיחשב כביטוי לצורך בתחליף-אל מספק.

("המעגל הפתוח", עמ' 121-122. המשך יבוא)

לאיגרת השבועית של 2013 . 1 . 31