באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס.27

יוצר וכהן

...היוצר בתחום האירוע האמנותי כבר הוגדר בעבר ככהן של דת האמנות, כשליחה של ישות שמבקשים להזדהות איתה. ישות זו כוללת את העלילה המוצגת, הדמויות המופיעות בה, המשמעויות האישיות והחברתיות הנובעות ממנה וכו'. הצופה מצפה לאיחוד נפשי מחודש ומספק עם האירוע. השהיית הספק ויצירת האמון הם, כאמור, הערובה לקבלת היוצר ויצירתו.

תהליך דומה מתרחש בתחום האירוע הדתי - בבית הכנסת, בכנסיה, במסגד, באשרם וכו'. בכניסתו של האדם גופו לשם, או גם בחוותו את החוויה הדתית, באופן זמני עליו לנתק את עצמו מחוקי המציאות ולאחד את עצמו עם חוקי תחום האירוע הדתי. גם כאן קיים כבר הספק כתגובה מותנית, אולם האדם המאמין מעדיף להשהות את הספק וליצור אמון באל, או בשליחו עלי אדמות, על בסיס ניסיון העבר.

מכאן אפשר להבין את האמירה: בתחום האירוע האמנותי יכול האדם לברוא את האלוהים ולתת לו את התפקיד של בורא האדם. תחום האירוע האמנותי הוא משל לחיים. מרגע שנברא האל ונמסר לו התפקיד של בורא האדם, כל תופעה ביקום הידועה לאדם כעובדה, כהשערה או כמשאלה, יכולה להיות מוגדרת בהקשר לאל ולתפקידו כבורא. יצירת האמון בתחום האירוע האמנותי היא משל ליצירת האמון במציאות.

מתוך השהיית הספק ביכולתו של היוצר או של כהן הדת, לספק את צרכינו, ויצירת האמון ביוצר ובכהן הדת, אנו יכולים לקבל את הסיפוק הדרוש לנו, בתחום האירוע האמנותי, כמו גם בתחום האירוע הדתי. יצירת האמון מאפשרת את קיום האמונה בדת, כמו גם באמנות ובמדע. כל התוצאות הנובעות מאמון זה תלויות בו. מתוך אמון בסיסי אחד באפשרות השגת הסיפוק האישי והחברתי, משתלשלים אשכולות של אמונות ודעות, שיש להן השפעה על כל תחומי חייו של האדם.

האדם מתקדם בזמן אל תוך חייו שלו, ובהדרגה הוא מאבד את אחיזתו בדמויות העבר המוחלטות - האב והאם. דמויות שהיו טבועות בזיכרונו כישויות על-אנושיות ומושלמות, אלים שאין גבול לכוחם, נמוגים עתה אל עבר מתערפל עד שהם נותרים כרישום של צללים כמעט לא מזוהים. במקום דמות העבר של הורה רב-און ומושלם, חווה האדם הצעיר את הוריו כבני אדם, רבי-און בעניינים אחדים וחסרי-און באחרים, בכל אופן הם כבר לא מושלמים בעליונותם. גבול השפעתם מתגלה כסופי. כבר אין ביכולתם לספק חווית איחוד מוחלט ונצחי. פערים בציפיות בין הורים לילד גורמים לנתק תקשורתי. ברגעים אלו יכול הילד לחוות ביחס להוריו רגשות של כעס מלווה ברחמים. כעס על שנכזבה תוחלתו לקבל מהם את מה שחפץ בו בשלמות, ורחמים על מי שאינם עוד מי שהיו בעבר, כלומר הם "קטנים יותר" יחסית למה שנראו לו בעבר. החיפוש אחר האל המקורי נראה חסר תוחלת, אלא אם כן נמצא תחליף-האל. כאמור, ברוב המקרים מקדים ההורה ללמד את הילד חוקי חברה כאמת עליונה, אבל האם לא היה האדם הצעיר מוצא לעצמו תחליף-אל גם אם לא היה לומד חוקים אלו? חשיבה מאגית של ילד יכולה להיחשב כביטוי לצורך בתחליף-אל מספק.

("המעגל הפתוח", עמ' 121-122. המשך יבוא)

ניצב אני בְּמקום זה ומביט בכם...

ואתם מביטים בי.

רגע היסטורי...  קשה לשלוט בזה...  סִלְחוּ לי...

ההיסטוריה. כן, ההיסטוריה מצווה לנו את רגעי השיא שלה ואנחנו עבדיה הנאמנים...

שיש ואור! זה סוד הקסם... זִכְרוּ! שיש ואור...  כבר בשחר הפאר הרומי הָעַתִּיק,... שיש ואור, כן...

הנה אנכי כאן.

יחד עמכם...

חי עמכם...

חי. 

(מתוך המחזה)

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

17. יתרו: שמות י"ח - כ'

"וישמע יתרו כהן מדין, חותן משה, את כל-אשר עשה אלוהים למשה ולישראל עמו, כי-הוציא יהוה את-ישראל ממצרים" (יתרו: שמות י"ח 1).

בפרשה זו מובא תיאור הדרמה של מתן תורה במעמד הר סיני. ככלל, זו תבנית-אב אוניברסאלית לדרמה על התהוות יצירה...

הסיפור נפתח בתצוגה מרהיבה של פעלולים דרמתיים: "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל-העם אשר במחנה" (שם: י"ט 16). "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו יהוה באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל-ההר מאד. ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלוהים יעננו בקול" (שם: י"ט 18-19).

מעמד הר סיני - מרכיבי האירוע על פי "המעגל הפתוח":

המושג הכולל: תורה.

הרעיון המרכזי: תורת משה מגלמת את רוחה של היהדות ומבטיחה את קיומה.

המקום ההזוי: הר סיני וסביבותיו.

המקום הפיזי: בכל מקום שיבחר בו כהן הדת לתאר את המעמד, או לדרוש בו. מקומות שבהם אפשר לקיים את האירוע למעשה הם בתי כנסת קטנים או גדולים, בתי מדרש, אצטדיונים ומקומות כינוס אחרים.

הסיפור (תקציר): משה עולה להר סיני ומקבל את התורה מהאל. העם מקיים את פולחן העגל. משה שובר את הלוחות. הוא עולה להר סיני ושוב כותב את התורה. העם מקבל אותה.

סגנון: מיתוס סוריאליסטי.

דמויות: משה.

יוצר(ים): כהן הדת העורך את הטקס ומגיש את הסיפור.

הגדרת קהל: העם.

מעצב האירוע: כהן הדת.

כיצד נגדיר את מעמד הר סיני, מבחינת היחס שבין ההיסטוריה, לבין החוויה האישית המיידית? כאמור, משה כמקבל החוקה העברית מהאל, ועל כן הוא היוצר אותה למעשה, מקיים תהליך נמשך וחוזר של יצירה. בשלב הראשון נכתב ספר הברית בעקבות הדרמה הגדולה והמוחצנת, המלווה בפעלולי מזג אויר ותופעות גיאולוגיות מרשימות. לאחר מכן מתגלה המשבר. יצירת החוקה היא שינוי מהפכני הכופה את עצמו על העם. השינוי הזה הוא גדול מכפי יכולתו של העם להכילו, ואז מופיעים מעשה העגל, מלחמת האחים והמגיפה - כריאקציה לשינוי.

עם תחילתו של השלב השני, נתפסת הגרסה הקודמת של ספר הברית כטיוטה. עכשיו נכתב ספר הברית מחדש כתופעה מופנמת ועמוקה יותר. היא יוצרת תובנה מקיפה יותר. "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו איתו" (כי תשא: שמות ל"ד 29). התובנה הזאת מסומנת כקרינה. האיש מקרין את תובנתו מתוכו אל הסביבה והעם נרתע מלגשת אליו. תובנה כזאת היא אישית ופנימית ועדיין אינה יכולה ליצור קשר עם סביבותיה. על משה היוצר מוטלת עתה החובה להפוך את הקרינה הזאת ליצירה שניתן להבינה ולתקשר איתה. מכאן שתהליך היצירה כולל הארות גדולות וקטנות, משברים ותובנות חדשות, הדורשות את תרגומן לשפת הקשר עם בני אדם אחרים.

שעה שמשה נמצא על הר סיני וכותב את עשרת הדיברות - העם למרגלות ההר, בראשותו של אהרן הכהן, מבצעים את פולחן העגל. עשרת הדיברות הם מערכת חוקים שתפקידה להסדיר את הארגון החברתי, כלומר, היא יוצרת את ההיסטוריה החברתית.

פולחן העגל הוא, כאמור, תגובה של התנגדות לשינוי. עם הופעתו של השינוי, ואפילו הוא דבר שהעם שואף אליו, נוצר קונפליקט בין הרצון לשינוי והרצון להתמדה במצב הקודם. סיפור יציאת מצרים כולו הוא סיפורם של הקונפליקטים החוזרים ונשנים עם כל שינוי חדש. הרצון להתמדה במצב הקודם מאוים בגלל הופעתו של השינוי. על כן הרצון להתמדה שואף לחזק את עצמו. הוא שואב אנרגיה מתוך היצר. הרצון להתמדה במצב הקודם, גורם לעם לחזור לפולחנים עתיקים, עתירי אנרגיה, כדי לחסום את איומו של המצב החדש. הרמוניה חברתית ואישית תושג ברגע שהאדם ימצא את היכולת למתן ביטוי מאוזן לשתי התופעות שהם לכאורה סותרות, אבל למעשה הביטוי הכפול הוא הערובה לאיזון פסיכו-פיזי.

מדוע נאמר על מעמד הר סיני, שהוא מעמד מתן התורה ולא מעמד קבלת התורה? ידוע לנו שהתורה ניתנה שם. ראינו את האותות והמופתים, את לוחות הברית נשברים, ואת החדשים הנכתבים במקומם. לא ראינו אם וכיצד נתקבלה התורה על ידי כל אדם לעצמו, שהיה נוכח במעמד זה. ידוע לנו על הרצון לקבלת התורה, על האימה והיראה השוטפים את העם בטקס מתן התורה. שמענו את העם אומרים: נעשה ונשמע. לא ראינו ולא יכולנו לראות קבלה, שהיא עניין אישי ופנימי. על כן העם אומרים: נעשה ונשמע! ולא: נאמין, נקבל ונעשה! מעשיו של העם קובעים. לא אמונתו ולא הסכמתו לקבל. אפילו אם אין הוא מסכים אבל מקיים את מצוות התורה, ואפילו אם אין הוא מקבל, אבל מקיים - מעשיו קובעים.

בהמשך הדברים נראה שהעם אכן עושה את מצוות התורה, אבל גם סר מעליהן, מקבל ודוחה, מאמין ומטיל ספק. כי זו טבעה של הקבלה והאמונה. היא רגישה לכל רוח מצויה. היא בת-חלוף ושברירית, כרגש אנושי בן-חלוף וכשבריריותה של הנפש האנושית. המעשה התורני מחייב את היהודי החי בקהילתו ומזדהה עם אורח החיים שלה. הקבלה והאמונה הם עניינו האישי, בתחום החוויה האישית הפנימית שלו, שהיא תחום אוטונומי לו.

כך גם היוצר. הוא כאלוהים, נותן את יצירתו לקהל, שהוא העם שלו. הוא נותן שלא אל מנת שתובטח לו הקבלה מצד הקהל. הוא נותן כי הנתינה היא זכות וגם הכרח. הוא נותן כי ייעודו לתת. הוא נותן כי מעשה הנתינה היא הכרח ומעשה הקבלה הוא זכות. הוא נותן מתוך הידיעה שהקבלה היא בתחום החוויה האישית של הפרט. הקהל עשוי לקבל ולמחוא לו כפיים בהזדהות. הקהל עלול לדחות אותו בבוז. כך או כך, ייעודו לתת.

מעשה העגל הוא ביטוי לפולחן עברי עתיק, המבוסס על עבודת אלילים. הוא היה נהוג לפני שהופיעו עשרת הדיברות ונחשב בתודעת העם להיסטוריה קואליציונית. במעמד הר סיני משה מביא אל העם תפיסה חדשה, מופשטת, של האל, שגרעינה מוסרי, וזו נתפסת תחילה כתופעה אופוזיציונית.

השערות כלליות בעניין התפתחות המונותיאיזם:

1. פוליטית: כיבוש הארץ על ידי שבט אחד שמשליט את אלוהיו על פני האלוהים האחרים. הפולחן האלטרנטיבי ממשיך להתקיים ובפי כותבי התנ"ך זהו הרע בעיני אדוני.

2. כלכלית: התפשטות שליטה כלכלית בפולחן הדתי המונו' פירושה הגדלת הרווח הכלכלי לכוהני יהוה.

3. אמונית: האל המונו' מוצג כאל לא פרסונאלי אלא כהתגלמות המוסריות שבאדם. האל הוא שופט מוסרי.

בהשוואה לאל העברי:

1) הקארמה - בכל דתות הודו, הוא המעשה, הפעולה, ומגלם עיקרון מוסרי של אחריות האדם למעשיו ולגורלו.

2) אנאנקֶה - הגורל היווני. שם האלים אינם בהכרח מוסריים, והם נשלטים על ידי גורל עליון עיוור.

נוסח שני לעשרת הדיברות נמצא בפרשת ואתחנן, דברים ה' 6-21.

(קטע מתוך רומן האמור לצאת לאור בקרוב.

סיפור שעניינו הלם קרב. הרומן מבוסס על מקרה מהחיים.

קטע 4 מתוך 4)

בלילה חלמה שהיא נמצאת במקום סגור, ספק מבנה, ספק קופסא, ללא דלת, ללא חלון, וכל גופה שותת דם. התעוררה בבהלה. כאב עז הלם בראשה. 

"נמרוד סובל מקלאוסטרופוביה," אמר הרופא בבי"ח "אברבנאל", כשהבחין בנמרוד המסתובב כארי בסוגר, מתבונן כל העת לעבר הדלת הסגורה בעיניים קמות. "את מבינה, פחד ממקומות סגורים, משהו באישיות שלו..."

"איזה אישיות, דוקטור? אם זה באישיות, איך ייתכן שעד לפציעה, נמרוד מעולם לא התאונן, אף פעם לא הראה סימני חרדה ממקומות סגורים. נמרוד היה האדם השליו ביותר שהכרתי, אפילו במידה מוגזמת, החובות הכניסו אותו ללחץ, זה נכון, אבל לפני כן?!"

"גברת בר נתן, זה לא מאפיין רק את נמרוד, הלומי קרב רבים מפתחים קלאוסטרופוביה במקומות סגורים. פוחדים ממחנק, פוחדים מהגבלת תנועה...  כפי שבעצמך סיפרת לי.  את רואה שהוא מקבל לא פעם התקף חרדה שהסימפטומים שלו דומים מאוד להתקף לב, ואז באה אצלו גם תחושת החנק, והפחד הנורא ממנו, כי הוא בטוח שהוא הולך למות, ולכן הוא נמנע מלהיכנס למקומות שעלולים להוות עבורו איום..."

"...הם באו מן השמש, לא הבחנו בהם." אמר נמרוד כמצטדק. "זה היה יום מוזר, נחשולים אדירים של חול ואבק התערבלו סביבנו, בקושי יכולנו לראות, ואז פרצה פתאום השמש כמו אש ענקית בשמיים. האובך נעלם, נשארו רק השמש... והסנוורים. הטנק עליו פיקדתי נפגע מפגז ישיר. הסוחוי ירד עלינו כל-כך נמוך, שאני רואה עדיין את עיני הטייס... עפתי מן ההדף... הקסדה נמעכה ופגעה לי בראש."

נמרוד השתתק. ניכר היה כי קשה עליו הדיבור.

"כששבה אליו ההכרה," אמר רונאל, "נמרוד קם, התרוצץ בשטח כמו משוגע, אסף את חלקי הגופות... עשרים דקות הוא התרוצץ בשטח עד שהתמוטט."

נמרוד האזין לדבריו וקפא. הבחינה ברעד העובר בו. כמעט שיכלה לשמוע את הלמות ליבו.

"אני חייב לצאת סליחה..."

ועוד לפני שהיה סיפק בידי מישהו להגיב, זינק החוצה.

כשמצאה אותו, דקות אחדות אחר כך, על ספסל בשדרה, התנודד כילד במצוקה, או כמתפלל בטרנס.

"תנשום, תנשום עמוק נמרוד..."

קם והחל לפסוע הלוך ושוב, והמחשבות – כהבזקים מפיסטופאליים – מטיחות בו תמונה אחר תמונה.

"נמרוד..."

"די ריקי, דדדדדי..."

טרטור הטייפ, המשווע לקולות מלחמה מזה, הבלוק הפעור מזה, ומעליהם, הצלם ועוזרו – יורים הבזקי אור. סוף-סוף ניאותה השמשייה להתייצב על רגלה הדקיקה. הבזק אור פתאומי ישיר, חתך את עיניהם. נמרוד שיחרר את ידו והגן על פניו.

"קח את הזמן שלך, שום דבר לא בוער." אמרה טלילה, כשנוכחה שסערת רוחו אינה שוככת.

"קוששתי אותם. קוששתי אותם כמו שאברהם קושש עצים..." קולו נדם.

"הולכת בינינו, הלומי-הקרב, בדיחה, שמאז המלחמה, צריך לגרד אותנו ואת המשפחות שלנו עם שפכטל מהקרשים, אלא שלא נמצא עדיין שפכטל מספיק גדול."

חלפו ימים אחדים, וכשנדמה היה שהמפלצת עשתה טיים אאוט, שבה זו ותקפה.

"תפסיקי כבר עם הגירודים האלה שלך ריקי, זה משגע אותי. תראי את עצמך, תראי מה את עושה..."

הביטה בזרועה השמאלית. אודם עז כיסה אותה. מה את עושה פוסטמה? שמעת מה הרופא אמר... תת המודע שלו רואה בך את השתקפות האני שלו...

"נמרוד קום, תתגלח, תתקלח, תרגיש יותר טוב."

"לא מסוגל, די!"

"כבר למעלה משבוע לא התגלחת, תראה איך אתה נראה."

"לא צריך למצוא חן בעיני אף אחד."

"בשביל עצמך נמרוד, בשביל הילדים..."

"יקבלו אותי גם ככה!"

בתחילה עוד נדד מצב רוחו בין התפרצויות לשביעות רצון. "כל זמן שאני מצליח לנצח את אורי בשש-בש אני בסדר." אמר.

"בוא נראה אותך ממלא תשבץ."

"אל תגזימי, הזמן הזה עבר. אני וריכוז כבר לא חברים. ריכוז הלך לחפש מישהו יותר נחמד. שש-בש זה משהו אחר, צריך יותר מזל."

"ומה עם אוכל?"

"לא רעב."

"תראה איך אתה נראה."

"לא נורא. בסך הכול ברחו להם כמה קילו."

"אם חמישה עשר קילו בחודשיים, הם רק כמה קילו, נראה מה תגיד על שלושים, כי לשם תגיע מהר מאוד, בקצב הזה."

*

נמרוד, גיבור כל דמויות הילדות של רוויתי, שנאלץ להמציא את עצמו בכל פעם מחדש, ולהתאים עצמו לגיבורים שהוצאו מן הסיפורים ומן השירים, הובא פתאום הביתה. ללא הודעה. ללא התראה. ולא היה זה עוד נמרוד, ולא האיש, ולא האב שהכירו. ונותרו שתיהן עם אפס תאוותן בידן, ועם ריקנות כמותה יכול לחוש רק אדם שהיקר לו אבד... או גרוע מזה – ישנו ואיננו!

כשהוחזר – כלא עצמו בין חומות השתיקה שהלכו וגבהו מסביבו, והגיטרה, תקוותה היחידה, בת לווייתו לאבל, פיעמה אקורד אחד, נוגה, שהצטלצל שוב ושוב בין כתלי הבית כרקוויאם בלתי גמור.

את מי הוא מבכה, את חבריו, או שמא בוכה האקורד האחד על נפשו שלו המרוסקת?, תהתה ריקי, זו הכלואה באיש האהוב שראתה לראשונה כאליל יווני ניצב בכיכר המצבה, מול התותח המפאר את הכניסה לעיר ומבטו קבוע בשמיים, לכיוון הים. מבעד לרקוויאם האצור בצליל האחד, ניסתה לקחתו משם אל זיכרון השמש האדומה שהייתה תלויה על גגות הבתים הלבנים, כאדונית העולם, והחלה לשקוע, צוללת לתוך בארות עיניו הכחולות, ומשהו חזק, בלתי נשלט, עצר את נשימתה וליבה עלץ כמשוגע. מטוס חג בשמיים והותיר אחריו שובל לבן, אחריו הותיר שובל אדום, בזווית עיניה הבחינה כי גם הוא היפנה מבטו כלפי מעלה, כאילו יש בכוחו של השובל ליצור איזה קשר ביניהם.

האפלה ירדה מוקדם משציפו.

כשהסכים, חודשים רבים אחרי הפציעה, לעבור לחדר השינה, התמלאו קירותיו קרעי בכי ויללות רודפים ונרדפים במקום אהבה מבקשת אחר פתח תקומה או תשועה. והסוסים בוטשים בשולי בטנה, מטפסים ועולים אל חלל גרונה, קורעים בה קריעה, מציפים את פניה ושורטים כשבר החרס, עד יללה נשמעה מתוכה. ומשהתרוקנה מאפשרות של פדות, טבעה איתו לתוך חלומותיו, ולתוך מנוסתו, ולתוך התאיינותו מחייהם. כשהתעוררה, מצאה עצמה בתוך ים של שתן עכור, שלה? שלו? הוי אביונה ארורה! ועוד טרם התאוששה מן ההלם, מצאה אותו ישוב שוב על כיסאו בחדר המגורים, כמי שנוצק באבן, מבטו קבוע בקיר הלבן שקלט ריבוא ימי צער, והזעקה עומדת בגרון, והעשן, והאש, שחרכה את ידיו, שאחזו בשרידי חייליו, ובשרידי הטנק השרוף, שהפך ביתו, ובעיקר – כלאו.

בלילה הביט בה, וככלב-נחייה הוליך את אצבעותיו על פני גופה. שמעה את סוסי הלילה שועטים לעברה, הפכה בשר מבשרו, וידעה תשוקתו. וביניהם, הנאחזים זה בזו כעגורני ישועה, עמדו ניחוחות האתמול. הם חשו נימוחים, ומתקשים, מתפיחים ומתרוקנים, מתקרבים ונסוגים, צוחקים ומתייפחים – והיו גוף אחד ונשמה.

וכשהחושך החל לפנות מקומו לאור שחרית, והחדר מלא היה עדיין אדי חמדה וניחוחיה, פרצה שוב הצעקה והבליעה כל פחד, והצליל המהדהד ממילת אהבתו, כמנעד הים בקונכייה, היו לה, למלאותה הֶמְיָה מתחדשת.

כשהתעורר היו פניו טובים וכל חזותו שלווה.

כפרוכת בהיכל קדושה היה הבוקר, כשפניו מילאו את קורי היקיצה שבה.

(מלכה נתנזון, משוררת וסופרת)

הַשִּׁירִים שֶׁל פַּעַם כְּמוֹ הָעוּגָה שֶׁל אִמָּא

טַעֲמָם

עֶצֶב מָתוֹק

אֶצְבָּעוֹת רַכּוֹת תּוֹפְפוֹת עַל מַפְתֵּחַ הַלֵּב

בְּאַמְבַּט קֶצֶף

הַנֶּפֶשׁ שָׁרָה

הַגּוּף – גִּיטָרָה

הָרַגְלַיִם רַגְלֵי גִ'ין קֵלִי מְרַקְּדוֹת

בַּגֶּשֶׁם תַּחַת מִטְרִיָּה

בַּרְבּוּרִים מְכֻשָּׁפִים בָּאֲגַם, סִירוֹת נְיָר

בָּתִּים גַּמָּדִים

רַכֶּבֶת מְפַלֶּסֶת דַּרְכָּהּ בִּשְׂדֵה שִׁבּוֹלִים

הַשֶּׁמֶשׁ תִּינוקֶת שֶׁהֵחֵלָּה לְחַיֵּךְ.

(בתיה מיכלביץ', מתוך ספר השירים "עִדָּן שֶׁל כּוֹכָבִים קָשִׁים", היוצא לאור בהוצאת צבעונים)

א.

השליח שהביא לי היום את הסלים היה רזה, שחום והיה לו שיער ארוך. אמרתי לו שיעזור לאישה מבוגרת לקחת אותם למטבח והוא חייך אלי חיוך יפה, ונשא והניח אותם על הדלפק. הצעתי לו אז מיץ אננס וביקשתי שיחכה בזמן שאני בודקת אם כל מה שביקשתי הגיע, כי לפעמים הם אומרים לעצמם: עוד אישה זקנה ו"שוכחים" להביא לי כל-מיני דברים.

"טוב", אמר "אבל רק לרגע, כי יש לי עוד הרבה שליחויות".

"כמובן", אמרתי בזמן שהגשתי לו את השתייה, "אני לא אעכב אותך, רק שכדאי שתשב פה בפינת האוכל כי לא נעים לי לראות אותך עומד".

הבחור התיישב ואז ניגשתי לסלים. וככה בזמן שהוצאתי מהם בזה אחר זה, קרטון ביצים, גבינה 2%, שקית חלב רזה וחבילת חמאה, שאלתי אותו לשמו. "שחר", הוא ענה.

שם יפה: שחר, מודרני כזה, אבל גם עדין. לרגע הצצתי מהצד וראיתי את עיניו. היו אילו עיני שקד פועמות, אבל אך נתקל במבטי וכבר השפיל אותן מבושה.

נו, טוב. חזרתי לסל המצרכים, ואז אני מביטה שוב על חבילת החמאה ושואלת את עצמי: האם באמת הזמנתי אותה? אני שכבר שנים מקפידה להישמר מכולסטרול? האם יתכן שככה מתוך הרגל רשמתי אותה? או שהאוּבּר-חוּכמים האלו מהסופרמרקט שמו לי אותה, כי אני אישה זקנה שלא מבינה?

אז מה החטא שלי? שיש לי ניסיון חיים? שאני לא כמו הצעירות שעושות שטויות? כמו יעלי. לו רק הייתה שומעת לי ולא עושה את הטעות עם א-גרויסע אדווקט שלה. אז מה החטא שלי? שאני אישה לא צעירה? אבל אני אישה. בכל-כולי אני אישה. והבחור? הבחור הנחמד הזה שנראה כמו פרח? מציפה אותי פתאום מן תחושה ישנה אבל קרובה, כל-כך קרובה וחסרת גיל, שאני נמצאת בגן של השכנים בזמן שמשהו נפתח והעיניים שלי, ככה למולו, כמו מעצמן, התחייכו.  ושוב הוא משפיל אותן, הפרח הביישן הזה שלי.

נו שוין, חזרתי לסל. "נראה אם הפעם לא שכחתם משהו", אמרתי בזמן שהוצאתי צנצנת קוטג', חבילת אורז, קמח תופח בשביל השטרודל שהבטחתי לבר החמודה, הבת של יעלי. הממ, לו רק הייתה שומעת לי. "אתם הצעירים", הקשיתי, "כל-כך אוהבים למהר ואז...". עצרתי את עצמי בזמן שמיששתי דפנות של חפיסה, שהסתירה חטא קטן שאני מרשה לעצמי.

"ואז מה?", שאל הבחור.

"ואז", עצרתי, "אתם שוכחים שגם זקנים רוצים להמתיק לעצמם את החיים עם דברים קטנים"

"איזה דברים?" נבהל

"למשל", חלף בי מין צמרור דקיק, "שוקולד שוויצרי במילוי אגוזים".  

"מה?", הוא קרא, "שכחו לשים?"

"לא חשוב", עניתי בעודי ממששת את החפיסה האסורה, "אני לא רוצה שתטרח בשביל אישה מבוגרת וכל-כך לא חשובה כמוני".

"לא! מה פתאום, מה פתאום", ניתר הבחור מהכסא, "אל תגידי, אל תגידי ככה!", היה נסער, "אני מצטער גברת פלדמן, רק אני מסיים כמה שליחויות", פסע לכוון הדלת, "ואני מביא לך שוקולד שוויצרי במילוי אגוזים", קרא בזמן שכבר הלך לרחוב.

ואז סגרתי את הדלת.

צַדיק כַּתָמָר יפרַח

ובידִי מנוֹרה כחולה

ואֵש מְציתה את הנהר

דַרכִּי אבוֹד אָבְדָה

(ואני המֵת החַי)

והקיר מנֶגֶד לַמִיטה

מקוּשט עלעֲלֵי תִלתָן

נחָשׁים זוחלים

לִמראשותַיי

אֶרֶס אָדוֹם יוֹצֵא

מפִיהם

צַדיק כַּתָמָר יִפְרַח

כְּאֶרֶז בַּלְבָנוֹן יִשְׂגֶה.

(בילי לרנר, משוררת)

לוטה אהבה ילדים וחתולים.

לילה לילה הייתה אוספת אותם סביבה ומספרת להם איך אימא שלה הייתה חולה והלכה להביא לה חלות מתוקות ואת פרח לב הזהב, ואחר כך באו הגרמנים, העמידו את כולם בשורה, ורק היא, לוטה, הצליחה לברוח.

מאז לוטה ידעה שצריכים להיות חזקים, והייתה דוחפת לכל ילד צלחת עם תרד וכף עם שמן דגים, ואחרי זה שולחת אותם למיטות ונעמדת בקצה המסדרון ושרה להם בשקט:

"שלף, שלף, מיין הולדר קנבה".

בקיץ הייתה מוציאה את המיטות לחצר, פורשת מעליהן כילות לבנות ואומרת לילדים להיות בשקט בשקט, כי לא רחוק משם אפשר היה לשמוע את מקס הסנדלר, מאזין בפעם האלף לאריה של מלכת הלילה מתוך "חליל הקסם".

כל הילדים שמעו את הנשים צוחקות בפעם האלף ושואלות בלחישה:

מתי הוא כבר ימצא לו אישה, המקס הזה, ויפסיק לשמוע את האריות שלו. מישהי אפילו סיפרה שהשומר ראה אותו עומד בלילה ומקשיב למוסיקה עם "הדבר הזה שלו בתוך היד", ומישהי אחרת אמרה:

"כל אחד מוצא לו איזה דרך להתפרק"...

(המשך)
(אודי בן סעדיה. קטע מספרו "חג שמח אדון נחמיאס", שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד)

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

הוידוי האחרון של אדולף היטלר

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

מוצ"ש, 23.2.2013, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

הדיבוק בחדר

טרגי-קומדיה אפלה

מחזה, בימוי ועיצוב: אמיר אוריין.

בהשתתפות: דורית אבנט, אבי גיבסון בראל, אמיר אוריין

"יצירת מופת!"

(סמדר יערון, מנהלת אמנותית, פסטיבל עכו)

"הדיבוק בחדר" - טוטלי וסוחף! - תיאטרון מכושף!

(צבי גורן, אתר הבמה)

"רוחניות אותנטית"

(פרופ' שמעון לוי, ישראל היום)

"חוויה מסעירה!"

(איתן בר יוסף, עכבר העיר)

"חזיונות תיאטרליים מהפנטים!"

(מרט פרחומובסקי, טיים אאוט)

"דוגמה מאלפת לעבודת עומק יהודית, כמעט כמו דיון תלמודי"

(זלאטע זרצקי, ירחון "נקודה")

מוצ"ש, 9.2.2013, בשעה 20:30, בחדר

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
לקבלת התוכניה   

--------------

העלמה והמוות

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו של הדיקטאטור הרצחני של פינושה בצ'ילה. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. זהו רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה ואנס אותה.

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, מוטי רוזנצוויג, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה"

בניהול האמנותי של ינון צפריר

יום ג', 12.2.2013, בשעה 20:30

יום ה', 21.2.1013, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 8.2.2013, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

אורתו-דה: אבנים, מונקי ביזנס

- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאי שותף: דניאל זעפרני. ייעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

18.2.2013, כל הכרטיסים אזלו

"מונקי ביזנס"

26.2.2013, פסטיבל "קליפה אדומה" בשעות 19:00, 21.00

תודה לתיאטרון החדר!

להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

מחיר כרטיס: 120 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 60 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".

הגיבור העייף

סאגה מרהיבת עין על תקומתו ונפילתו של החייל האוניברסאלי והמקומי.
מחזה: אלדר גלאור. בימוי: אבי גיבסון בר-אל.

בהשתתפות: דור אלוני, עידו יונה ימין, אדוה לוי גושן, תחיה סולימן, מוטי תמם.

14.2.2013 , בשעה 20:00
במרכז לתיאטרון עכו, רחוב ויצמן 1, ת.ד. 1113, עכו. טל': 04-9913834 / 04-9919634

תיק פוריות

IV כן או IV לא!
היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

בתיאטרון החדר, תל אביב, 20.2.2013, בשעה 21:00 

60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ₪.

כתבה ב-ynet. טלפון להזמנות, ירון: 050-657-7027

אורטל חייבת למות

מותחן פסיכולוגי. אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.

בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

2.3.2013, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, תל-אביב. עלות כרטיס: 40 ש"ח.

052-528-4234, 054-533-5135, 03-5171818

אחותך
מופע מוסיקלי גרוטסקי. רבי מאיר בעל הטקסט, בוצינא זצוק"ל מתגלה לאלוהימה האדמו"ר ואחותך ירושלמי בשירי התחדשות היהדות ותיקון המידות בשפת העברים. מבוא לחירות, ישראלייך ואמת משחררת במסורת המטריקס. מדרש השש וקדוש - בננות - יהודי טוב - כפתור - שניצלים וברווזים.

האדמו"ר גיטרות: עופר גולני.

אחותך ירושלמי: סיוון בן-ישעיה. אלוהימה: פנינה רינצלר.

מוצ"ש, 2.2.2013, בשעה 20:30, תיאטרון החדר, רחוב הרב קוק 8, תל אביב. 40 ש"ח.

טל': 054-422-3996

יומן היריון

הילה גלסר - שחקנית יוצרת. רינה לביא - מעבדת למחזה ובמאית

ואמיר אוריין המורה והיועץ האומנותי

יומן היריון - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. בין צחוק לבכי, לונה פארק של רגשות, עד לרגעי השיא של הלידה.

18.2.2013, 19.2.2013, בשעה 21:00, תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה.

וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704

ראיון עם הילה - כאן: "לחיות טוב"

פסטיבל צו קריאה

פסטיבל קריאה של מחזות ישראליים בבכורה שיועלו בו השנה

שישה מחזות בתאריכים 14-16 בפברואר (צוותא 2)

מחיר כרטיס עבורכם לפסטיבל 30 שח. יש לציין קוד קופה 2013 לקבלת ההנחה בקופות צוותא 03-6950156

צפייה בחזרות הפתוחות לקבוצות מאורגנות ללא תשלום. 

שחקנים: רן בן עזרא, איתמר נצר, שרון שלומי, ערן בן צבי, חליל יצחק, אמיר ירושלמי, עודד מנסטר, יובל סטוניס, נועם שנהב, אלון אורבך, ברנטמן אלדר, יואב יפת,  רוי קלדרון, ניר רווח, גיא רוזן,משה אבגי, אלון דאהן, נורמן עיסא, הילה פלדמן

במאים : מיכל ורד, שמעון מימרן,  עמיחי אלהרר , דניס שמע, אפרת שטינלאוף

'היומיומולדת' / איתמר נצר

יום חמישי, 14/2 בשעה 20:00, צוותא 2

איתמר נצר,

שחקן, מחזאי ועורך דין. בוגר החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בוגר קורס דו-שנתי למשחק ובימוי אצל אמיר אוריין. בין עבודותיו: "ערב פנוי" – כתיבה קבוצתית ומשחק; "אינטרביו" – כתיבה קבוצתית ומשחק; "גץ בערפל" (הצגת יחיד) – כתיבה ומשחק; "אורטל חייבת למות" – שותפות בכתיבה ומשחק. כמו כן כתב אין ספור מסמכים משפטיים.

ההפקה מועלית על ידי בוגרי תיאטרון החדר. בימוי: מיכל ורד. משחק: רן בן-עזרא, שרון שלומי, איתמר נצר.

כמו כן, יוצגו המחזות הבאים:  

'הוראות הפעלה'/ שירלי בייתל-נתיב
יום ה', 14/2 בשעה 21:30, צוותא 2

'חלקת האדם / שי אזנקוט
יום ו', 15/2 בשעה 13:00, צוותא 2

'אחים'/ שי שבתאי
יום ו', 15/2  בשעה 14:30, צוותא 2
'הלילה האחרון ברפת' / נועה כורם
יום שבת, 16/2, בשעה 19:00, צוותא 2

'מקום בלב'/ מיכל אהרוני
יום שבת 16/2 בשעה 20:30, צוותא 2

יום שבת 16/2, 22:00 – טקס סיום

מקווה לראות אתכם איתנו, ענת נוי, שיווק צוותא

ההצגה של יוספה(שם זמני)

אנסמבל המזוודה. עבודה בתהליך.

בבית דירות בין חומות עתיקות יומין, אפופי ריחות טחב ותבשילים, קולות מואזין ופעמוני כנסיה, מחפשים השחקנים, תשובות לשאלות, המלוות אותם בשלב זה של חייהם, הנוגעות בהוריהם, בילדיהם ובעצמם. 

כתיבה ובימוי: יוספה בת גד. שחקנים יוצרים: גלי כהן, מאיר שקד, מירי קפלן, חגית שורש. מוסיקה: מיה דנון. תודה לאמיר אוריין ולמרכז לתיאטרון עכו.

21.2.2013, בשעה 19:00. טל': 050-748-1748.

טלטלה מאושרת

ארבעה מערכונים על עינויים. ביים שמעון לוי.

"אחת לדרך" מאת הרולד פינטר, תרגם שמעון לוי,

"סדר עולם חדש" מאת הרולד פינטר, תרגם שמעון לוי,

"שי, חוקר שב"כ" מאת מוטי לרנר,

"השופט העליון מדמה עינויים", מאת גלעד עברון,

עם: מיכל גיל, שירלי שטייר, אמיר אוריין וגד קינר.

אחת מתכונותיו הפחות-נעימות של תיאטרון פוליטי היא המרחק הקטן מדי בין סרחון המציאות לניחוח הבדיון. בתיאטרון קריאה פוליטי אפשר לפחות לנגב את הדמעות בנייר שממנו קוראים. הפעם בדקנו את יכולת ההזדהות של הקהל עם עינויים שעוברים אחרים, אולי בקרוב אצלנו, אבל ורק בינתיים, לא אנחנו. ארבע היצירות שנבחרו בודקות איזונים לא נוחים בין מוסר לדמיון.

קפה תיאטרון הקאמרי, 8.2.2013, 8.3.2013, בשעה 12:00.  03-6060960

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

משוררים, לימין שור!
(הדוא"ל הבא נכנס לתיבה שלנו. האות יוד במילה "מיפקד" היא במקור)

שלום רב,
בפניך זימון אישי למיפקד המשוררים ושוחרי השירה – הפרויקט הגדול מסוגו עד כה
ניתן להיכנס לקישור הבא, ולמלא את הפרטים
http://shirim.org/mif.html
בברכת השירה,
מיפקד המשוררים

-------------- -------------- --------------

דיווח

הפעלנו נוהל האזנה. הפרעות זמניות בקליטה בגלל עידן זיהום האוויר שהפלנטה הזאת עדיין שרויה בו. להלן רישום ממוספר של שידורים בתחנות הרדיו במרחב הזה. מתורגם:

1. שיר אהבה לארצם המוגדרת אצלם כ"יפה". 2. שיר על חייל שאוהב את אהובתו שנשארה בבית. 3. שיר הודיה לאלוהים שלהם. 4. עוד שיר הודיה לאלוהים שלהם. 5. שיר על פרחים בקנה של תותח (כלי נשק פרימיטיבי. עדיין בשימוש במרחב הזה). 7. שיר אהבה לבחורה והודיה לאלוהים שלהם. 8. שיר על אהבה נכזבת ובקשת הצלה מהאלוהים שלהם. 9. שיר על האלוהים שלהם שמציל אותם מאויביהם. 10. שיר אהבה לנופי הארץ שלהם.

מספר שתיים בדק במילון המושגים המקומי. ההגדרה המתאימה ביותר למרחב זה: "מדינה פשיסטית". מסקנה: אין עניין מיוחד. יש להניח ליצורים הפרימיטיביים הללו להתמודד בעצמם עם הקשיים שלהם. בחזרה לנמל הבית.

(וינסטון סמית)

-------------- -------------- --------------

נשבר לי

שני קליפים שמסכמים את מערכת הבחירות. מי מהם מצחיק אותך?

1. התמונה של הימין (הקואליציוני).

2. התמונה של השמאל (האופוזיציוני)

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, "הוידוי האחרון של אדולף היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה, "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)