הצטרפו לאיגרת השבועית

אתה מדבר על העולם, ואני מהרהר לעצמי: מעניין מאד. אתה מדבר על עצמך, ואני מתרגש: עכשיו אני מבין אותך.


א.

השליח שהביא לי היום את הסלים היה רזה, שחום והיה לו שיער ארוך. אמרתי לו שיעזור לאישה מבוגרת לקחת אותם למטבח והוא חייך אלי חיוך יפה, ונשא והניח אותם על הדלפק. הצעתי לו אז מיץ אננס וביקשתי שיחכה בזמן שאני בודקת אם כל מה שביקשתי הגיע, כי לפעמים הם אומרים לעצמם: עוד אישה זקנה ו"שוכחים" להביא לי כל-מיני דברים.

 

"טוב", אמר "אבל רק לרגע, כי יש לי עוד הרבה שליחויות".

"כמובן", אמרתי בזמן שהגשתי לו את השתייה, "אני לא אעכב אותך, רק שכדאי שתשב פה בפינת האוכל כי לא נעים לי לראות אותך עומד".

הבחור התיישב ואז ניגשתי לסלים. וככה בזמן שהוצאתי מהם בזה אחר זה, קרטון ביצים, גבינה 2%, שקית חלב רזה וחבילת חמאה, שאלתי אותו לשמו. "שחר", הוא ענה.

 

שם יפה: שחר, מודרני כזה, אבל גם עדין. לרגע הצצתי מהצד וראיתי את עיניו. היו אילו עיני שקד פועמות, אבל אך נתקל במבטי וכבר השפיל אותן מבושה.

נו, טוב. חזרתי לסל המצרכים, ואז אני מביטה שוב על חבילת החמאה ושואלת את עצמי: האם באמת הזמנתי אותה? אני שכבר שנים מקפידה להישמר מכולסטרול? האם יתכן שככה מתוך הרגל רשמתי אותה? או שהאוּבּר-חוּכמים האלו מהסופרמרקט שמו לי אותה, כי אני אישה זקנה שלא מבינה?

 

אז מה החטא שלי? שיש לי ניסיון חיים? שאני לא כמו הצעירות שעושות שטויות? כמו יעלי. לו רק הייתה שומעת לי ולא עושה את הטעות עם א-גרויסע אדווקט שלה. אז מה החטא שלי? שאני אישה לא צעירה? אבל אני אישה. בכל-כולי אני אישה. והבחור? הבחור הנחמד הזה שנראה כמו פרח? מציפה אותי פתאום מן תחושה ישנה אבל קרובה, כל-כך קרובה וחסרת גיל, שאני נמצאת בגן של השכנים בזמן שמשהו נפתח והעיניים שלי, ככה למולו, כמו מעצמן, התחייכו.  ושוב הוא משפיל אותן, הפרח הביישן הזה שלי.

 

נו שוין, חזרתי לסל. "נראה אם הפעם לא שכחתם משהו", אמרתי בזמן שהוצאתי צנצנת קוטג', חבילת אורז, קמח תופח בשביל השטרודל שהבטחתי לבר החמודה, הבת של יעלי. הממ, לו רק הייתה שומעת לי. "אתם הצעירים", הקשיתי, "כל-כך אוהבים למהר ואז...". עצרתי את עצמי בזמן שמיששתי דפנות של חפיסה, שהסתירה חטא קטן שאני מרשה לעצמי.

"ואז מה?", שאל הבחור.

"ואז", עצרתי, "אתם שוכחים שגם זקנים רוצים להמתיק לעצמם את החיים עם דברים קטנים"

"איזה דברים?" נבהל

"למשל", חלף בי מין צמרור דקיק, "שוקולד שוויצרי במילוי אגוזים".  

"מה?", הוא קרא, "שכחו לשים?"

"לא חשוב", עניתי בעודי ממששת את החפיסה האסורה, "אני לא רוצה שתטרח בשביל אישה מבוגרת וכל-כך לא חשובה כמוני".

"לא! מה פתאום, מה פתאום", ניתר הבחור מהכסא, "אל תגידי, אל תגידי ככה!", היה נסער, "אני מצטער גברת פלדמן, רק אני מסיים כמה שליחויות", פסע לכוון הדלת, "ואני מביא לך שוקולד שוויצרי במילוי אגוזים", קרא בזמן שכבר הלך לרחוב.

ואז סגרתי את הדלת.

לאיגרת השבועית של 2013 . 1 . 31