1. ואן גוך אלייב - קליפ ירידי. תהייה

33 מסכי ענק. 900 ציורים. 1100 רישומים. בסך הכול 4000 פריטים, מערכת שמע דיגיטלית היקפית. הפריטים מתחלפים על המסכים בתוך שניות אחדות. בתוך שעה אחת בערך יכול צופה נאיבי לטעון שהוא "מכיר" את ואן גוך. מה עוד אפשר לדרוש? תערוכת ואן גוך אלייב במקסידום, מרכז הירידים בגני התערוכה בתל אביב, היא חוויה שנאפתה ע"י חברת היי-טק אוסטרלית. מה שנאמר כאן מבוסס על מה שאפשר היה למצוא במרשתת בלבד ברגע זה ואין בכך כדי להעיד על התערוכה עצמה. בכל אופן, כל הנתונים הללו עשויים לעורר רושם של תופעה מרשימה ומפתה, וכנראה שאכן היא כזאת. אבל לפחות באופן תיאורטי, מגולמת בה תהייה אחת: האם אין הצפייה בתערוכה זו דומה לטיסה קבוצתית אל "אירופה הקלאסית", שבוע ימים כולל קניות? למה הדבר דומה? לשיר במחשב, מאויר ומלווה במוסיקה שנבחרה על ידי בונה המצגת. זו כבר אינה יצירתו של המשורר, אלא של בוני המצגת.

אם כך הדבר הרי שהתערוכה מפקיעה את היוצר מבית הגידול המקורי שלו, מאישיותו הייחודית, מעולם האסוציאציות האמנותיות שלו, במרקם הצורה והצבע, ומשעבדת את היצירה לטעם קולקטיבי אחד של צוות מהנדסי תוכנה. חוויה כזאת מבטלת את האוטונומיה של הצופה ואת האינטימיות הראשונית בין יוצר ליצירה, במוזיאון, או בכל מקום אחר בדומה לו. ואן גוך, כקלסיקונים ומודרניים אחרים, יצר עבור צופה אוטונומי, המשוחח אישית עם יצירה אחת בכל פעם, קובע בעצמו את מהותה של החוויה הממשית, את משך זמן הצפייה ביצירה, את המוסיקה של הצורה והתוכן, חוויה אינטימית, טעונה באופן אישי ומתקיימת באופן אוטונומי.

מה לי כי אלין על ראשוניות ואוטונומיה. הרי הפוסט-מודרניים כבר טחנו עד לזרא את עיקרון הסימולקרה, כלומר, את העובדה המוכחת שנדיר למצוא בהישג יד יצירה ממשית-מקורית וראשונית. אין מדובר כאן במעבר מוסכם מהמציאות של היוצר אל היצירה, אלא למה שעוללו ליצירה עצמה במהלך הדורות. כמעט כל תופעות הצריכה סביב לנו הן רפרודוקציה, בנייה מחדש, העתק מכני או מצולם של מקור בלתי ניתן להשגה. בכל זאת, אפשר לומר שהתערוכה אינה יצירתו של ואן גוך, אלא יצירתם של בוני המצגת, כמו הציור של רנה מגריט "זו אינה מקטרת".

תקווה אחת בכל זאת קיימת אם הילדים שנחשפו למסע הדיגיטלי הזה יהיו סקרנים לחוות את היצירות הללו באינטימיות עם רפרודוקציה בגודל טבעי או אולי ילכו למקומות שבהן תלויה היצירה המקורית. אינטימיות כזאת היא חיונית, לא רק כחוויה מאזנת לרעש התודעתי שיוצרת התערוכה הקליפית התעשייתית, אלא גם כחוויה ייחודית לכל אדם כישות אוטונומית.

(אמיר)

--------------

2. הספק והאמון (28)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס.28

יוצר וכהן

...מתוך קוצר השגתו של האדם את האל המקורי - האב והאם המקוריים, בורא האדם את האל בתבנית הצרכים שלו, ומרגע הבריאה, מקבל עליו האל שנברא את התפקיד של בורא האדם, וכן כל מה שנגזר מכך. האל הנברא בצלם האדם איננו אלא תחליף אב ואם, אבל תחליף זה מקבל על עצמו את תפקיד האל המקורי. מדובר באמת אמונית עמוקה, המערבת את כל מרכיבי החוויה האישית הכוללת של האדם. לכן גם כל מה שעושה היוצר בתחום האירוע האמנותי, כמו גם כהן הדת בתחום האירוע הדתי, הם אמת מותנית באמון. השהיית הספק באמת זו, ויצירת האמון בה, מקורם באדם.

דמות האל נוצרה מתוך המגע המספק עם ספק הצרכים הקדום, מגע שיצר חוויה מושלמת של אושר רגעי. כאמור, בעבר היה הגורם לסיפוק זה ההורה או המטפל. הסיפוק התקיים במרכיב התחושה שבחוויה האישית, ובשלב מאוחר יותר גם במרכיבי המחשבה והרגש. כל תגובה תבונית הקשורה במהות האל ובתפקודיו - מקורה באותן תחושות קדומות. לכן גם כל צורה של חסר - פיזיולוגי או נפשי - באה לידי ביטוי תחילה כתחושה, ורק לאחר מכן נעזר האדם בתבונתו כדי לתת לה תוקף שכלי. כדי לחזור אל הסיפוקים הראשוניים, שעוצמתם מילאה את כל ישותו של התינוק בעבר, יש לשחזר גם את עקרון הישות הכול יכולה - האל. הסיפוק הראשוני יצר אמון בישות זו. אמון זה יהיה הבסיס לאמונה העתידית, שתכניה תלויים באופני יצירת האמון בעבר. ברגע שניתן לזהות - בתחושה, בתמונה, במחשבה או ברגש - גורם שהוא מספק ויוצר אמון, ניתן ליצור את מושג האלוהות.

תכונות אלו, של יצירת הספק, השהייתו, יצירת אמון חדש או מחודש וכן הלאה, הן גם הערובה לכך שנוכל לשנות את דעותינו ואמונותינו, על פי מה שמתחייב מתוך מערכת היחסים שבין אדם לעולם. שאם לא כן, אם היינו שרויים בתוך חווית אמון נצחית, שהיא חווית חיבור נצחית, היינו נדונים לקיבעון אנושי, שאין בו שינוי והתפתחות, והיא חווית איון עצמי, חווית מוות. על כן מגולמת בתכונת הספק החוויה החשובה לאדם יותר מכל: התקווה.

("המעגל הפתוח", עמ' 123-124. המשך יבוא)