הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר למדתי שאתה שחקן, גם אם אתה נמצא בעבודה אחרת, כי במהות שלך אתה שחקן" (רננה רז, אמנית יוצרת, בוגרת תיאטרון החדר)


האיגרת השבועית

יום ה', 2013 . 2 . 7

-------

הוידוי האחרון של אדולף היטלר
מוצ"ש, 23.2.2013, בשעה 20:30

-------

הדיבוק בחדר חוזר

מוצ"ש, 9.2.2013, בשעה 20:30

-------

העלמה והמוות

יום ג', 12.2.2013, בשעה 20:30

יום ה', 21.2.1013, בשעה 20:30

-------

הזמנות לכל ההצגות:
טל': 03-5171818, 0508-497715

-------

פגישות הכרות

לקורסים השנתיים המרוכזים
במשחק ובבימוי
טל', 03-5171818,

המידע כאן, לפרטים בדוא"ל

-------

ייעוץ אישי  
טל': 052-340-1478. מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לכם קטע? שלחו אותו אלינו לאיגרת

-------
לתגובות

-------
אירועים בתיאטרון החדר
-------
סרטוני החדר ביוטיוב

-------

לאיגרות קודמות
-------


באיגרת זו:

•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: 1. ואן גוך אלייב - קליפ ירידי. תהייה. 2. הספק והאמון (28)
•   היטלר, הוידוי האחרון - ההצגה: ציטוט
•   פרשת השבוע: 18. משפטים: שמות כ"א - כ"ד
•   יואב איתמר: לִמּוּדֵי הַצִּיּוּר שֶׁלִּי
•   מלכה נתנזון: ללב יש היגיון משלו (5)
•   בתיה מיכלביץ': בּוקֶר חָרְפִּי
•   בקי פריישטדט: הסוד מפראג (10)
•   נורית צדרבוים: דְּמוּת מסכה
•   קליפ: Paperman
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח

1. ואן גוך אלייב - קליפ ירידי. תהייה


33 מסכי ענק. 900 ציורים. 1100 רישומים. בסך הכול 4000 פריטים, מערכת שמע דיגיטלית היקפית. הפריטים מתחלפים על המסכים בתוך שניות אחדות. בתוך שעה אחת בערך יכול צופה נאיבי לטעון שהוא "מכיר" את ואן גוך. מה עוד אפשר לדרוש? תערוכת ואן גוך אלייב במקסידום, מרכז הירידים בגני התערוכה בתל אביב, היא חוויה שנאפתה ע"י חברת היי-טק אוסטרלית. מה שנאמר כאן מבוסס על מה שאפשר היה למצוא במרשתת בלבד ברגע זה ואין בכך כדי להעיד על התערוכה עצמה. בכל אופן, כל הנתונים הללו עשויים לעורר רושם של תופעה מרשימה ומפתה, וכנראה שאכן היא כזאת. אבל לפחות באופן תיאורטי, מגולמת בה תהייה אחת: האם אין הצפייה בתערוכה זו דומה לטיסה קבוצתית אל "אירופה הקלאסית", שבוע ימים כולל קניות? למה הדבר דומה? לשיר במחשב, מאויר ומלווה במוסיקה שנבחרה על ידי בונה המצגת. זו כבר אינה יצירתו של המשורר, אלא של בוני המצגת.

 

אם כך הדבר הרי שהתערוכה מפקיעה את היוצר מבית הגידול המקורי שלו, מאישיותו הייחודית, מעולם האסוציאציות האמנותיות שלו, במרקם הצורה והצבע, ומשעבדת את היצירה לטעם קולקטיבי אחד של צוות מהנדסי תוכנה. חוויה כזאת מבטלת את האוטונומיה של הצופה ואת האינטימיות הראשונית בין יוצר ליצירה, במוזיאון, או בכל מקום אחר בדומה לו. ואן גוך, כקלסיקונים ומודרניים אחרים, יצר עבור צופה אוטונומי, המשוחח אישית עם יצירה אחת בכל פעם, קובע בעצמו את מהותה של החוויה הממשית, את משך זמן הצפייה ביצירה, את המוסיקה של הצורה והתוכן, חוויה אינטימית, טעונה באופן אישי ומתקיימת באופן אוטונומי.

 

מה לי כי אלין על ראשוניות ואוטונומיה. הרי הפוסט-מודרניים כבר טחנו עד לזרא את עיקרון הסימולקרה, כלומר, את העובדה המוכחת שנדיר למצוא בהישג יד יצירה ממשית-מקורית וראשונית. אין מדובר כאן במעבר מוסכם מהמציאות של היוצר אל היצירה, אלא למה שעוללו ליצירה עצמה במהלך הדורות. כמעט כל תופעות הצריכה סביב לנו הן רפרודוקציה, בנייה מחדש, העתק מכני או מצולם של מקור בלתי ניתן להשגה. בכל זאת, אפשר לומר שהתערוכה אינה יצירתו של ואן גוך, אלא יצירתם של בוני המצגת, כמו הציור של רנה מגריט "זו אינה מקטרת".

 

תקווה אחת בכל זאת קיימת אם הילדים שנחשפו למסע הדיגיטלי הזה יהיו סקרנים לחוות את היצירות הללו באינטימיות עם רפרודוקציה בגודל טבעי או אולי ילכו למקומות שבהן תלויה היצירה המקורית. אינטימיות כזאת היא חיונית, לא רק כחוויה מאזנת לרעש התודעתי שיוצרת התערוכה הקליפית התעשייתית, אלא גם כחוויה ייחודית לכל אדם כישות אוטונומית.

(אמיר)

--------------

 

2. הספק והאמון (28)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס.28

 

יוצר וכהן

 

...מתוך קוצר השגתו של האדם את האל המקורי - האב והאם המקוריים, בורא האדם את האל בתבנית הצרכים שלו, ומרגע הבריאה, מקבל עליו האל שנברא את התפקיד של בורא האדם, וכן כל מה שנגזר מכך. האל הנברא בצלם האדם איננו אלא תחליף אב ואם, אבל תחליף זה מקבל על עצמו את תפקיד האל המקורי. מדובר באמת אמונית עמוקה, המערבת את כל מרכיבי החוויה האישית הכוללת של האדם. לכן גם כל מה שעושה היוצר בתחום האירוע האמנותי, כמו גם כהן הדת בתחום האירוע הדתי, הם אמת מותנית באמון. השהיית הספק באמת זו, ויצירת האמון בה, מקורם באדם.

 

דמות האל נוצרה מתוך המגע המספק עם ספק הצרכים הקדום, מגע שיצר חוויה מושלמת של אושר רגעי. כאמור, בעבר היה הגורם לסיפוק זה ההורה או המטפל. הסיפוק התקיים במרכיב התחושה שבחוויה האישית, ובשלב מאוחר יותר גם במרכיבי המחשבה והרגש. כל תגובה תבונית הקשורה במהות האל ובתפקודיו - מקורה באותן תחושות קדומות. לכן גם כל צורה של חסר - פיזיולוגי או נפשי - באה לידי ביטוי תחילה כתחושה, ורק לאחר מכן נעזר האדם בתבונתו כדי לתת לה תוקף שכלי. כדי לחזור אל הסיפוקים הראשוניים, שעוצמתם מילאה את כל ישותו של התינוק בעבר, יש לשחזר גם את עקרון הישות הכול יכולה - האל. הסיפוק הראשוני יצר אמון בישות זו. אמון זה יהיה הבסיס לאמונה העתידית, שתכניה תלויים באופני יצירת האמון בעבר. ברגע שניתן לזהות - בתחושה, בתמונה, במחשבה או ברגש - גורם שהוא מספק ויוצר אמון, ניתן ליצור את מושג האלוהות.

 

תכונות אלו, של יצירת הספק, השהייתו, יצירת אמון חדש או מחודש וכן הלאה, הן גם הערובה לכך שנוכל לשנות את דעותינו ואמונותינו, על פי מה שמתחייב מתוך מערכת היחסים שבין אדם לעולם. שאם לא כן, אם היינו שרויים בתוך חווית אמון נצחית, שהיא חווית חיבור נצחית, היינו נדונים לקיבעון אנושי, שאין בו שינוי והתפתחות, והיא חווית איון עצמי, חווית מוות. על כן מגולמת בתכונת הספק החוויה החשובה לאדם יותר מכל: התקווה.

("המעגל הפתוח", עמ' 123-124. המשך יבוא)

קישור קבוע

חם...  פעם הייתי מָזיע רבות,

זה היה בֶּשְׂכְּבַר הימים, אך האדם לעולם אינו מתרגל לזיעתו, 

כן... גם בימים ההם, כאשר הייתי מחליף צווארון שלוש פעמים בְּיום, וקראוזה, כן, קראוזה היה מביט בי ונשבע כי הנני האיש הנקי ביותר בעולם...  כן. שלוש פעמים בְּיום...

(מתוך המחזה)

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

18. משפטים: שמות כ"א - כ"ד

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כ"א 1).

 

"לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן-תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה. מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה וירשת את הארץ" (שמות כ"ג 29-30).

פסוקים אלו מובאים בהקשר לירושת הארץ. לכאורה, מדובר בתחבולה מעשית פשוטה. אין לכבוש את כל הארץ בתנופה אחת. יש לעשות זאת שעל אחר שעל, דונם אחר דונם. בתחילת המאה העשרים, עם התפוררותה של האימפריה העותומאנית, היה נהוג הביטוי: "להרוג תורכי ולנוח!" הנימוק המוצג לשיטת כיבוש זו הוא טובת הארץ והאדם: "פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה". אפשר לטעון שזהו נימוק אקולוגי. אבל הכוונה היא שלאחר שכובשים עם אחד, או אזור אחד, יש לנוח. אחר כך יש ליישב את המקום, לאגור כוח, ולהמשיך בכיבוש. התורה מקבלת כמובנת מאליה את ההנחה שקיים צורך בכיבוש שטחים להתיישבות, נא לשים לב שתרבות הכיבוש מתגבשת עם תחילת השימוש במחצבים שהותכו לכלים ובראשונה לכלי מלחמה. אבל למונח כיבוש יש הקשר לא רק של ניצחון אלא גם של החזקה ואיפוק וכו'.

 

אבל לבד מהנימוק הביטחוני-מעשי, ניתן כאן רמז היסטורי, לא רק לתהליך ההשתלטות של העם העברי על ארץ כנען, אלא גם לתהליך השתלטותו של האל העברי על הארץ והרחבת השפעתו של המונותיאיזם העברי. העיקרון הדתי של אל יחיד התפשט בתהליך היסטורי ארוך. לפני הכיבוש ישבו בארץ כנען שבטים נפרדים ואוטונומיים, גם האלים שלהם היו אוטונומיים, מסמנים את רוחו ותפיסת עולמו של השבט, ולא היה אל אחד גדול מחברו. כיבוש הארץ בידי העברים, פירושו למעשה, לאו דווקא, או לא רק, כיבוש שטחים פיזי, אלא כיבוש תרבותי, כלומר, דחיקת רגליהם של האלים האחרים. הכובש העברי אינו מניח לנכבש להמשיך בפולחן האל שלו, כפי שהיה לפנים וכפי שיהיה לאחר מכן.

 

האימפריה הרומית ששלטה בעולם העתיק עד אמצע המאה הרביעית לסה"נ, השליטה בכל רחבי האימפריה את רעיון "השלום הרומאי". פירושו של שלום זה היה, בין השאר, שכל עם הנתון לשליטה רומית מקיים עם רומא זיקה כלכלית-תרבותית, כמובן לטובתה של רומא, אבל גם מחזיק בידו את חופש הפולחן התרבותי המקומי שלו, כל עוד זה אינו פוגע באינטרסים החיוניים של רומא. כך גם ארה"ב בשלהי המאה העשרים, וגם בתחילת המאה העשרים ואחת, עדיין נתפסת כמעצמה מרכזית, שתרבותה מתפרשת על פני העולם המערבי ועל חלקים נכבדים במזרח. היא מקיימת מערכת יחסים כלכלית-חברתית עם גרורותיה, אולם בדרך כלל, היא אינה פועלת לדיכוי התרבויות המקומיות, כל עוד אלו אינן מסכנות את ההגמוניה הכלכלית שלה.

 

קביעה זו יש לקבל בהסתייגות אחת לפחות. הזיקה הכלכלית-תרבותית פירושה לא רק קיום יחסי מסחר וכלכלה בין האימפריה לגרורותיה, אלא גם פלישה תרבותית של האימפריה לחיי היום-יום של הגרורה. לדוגמא: יחד עם עסקאות הנשק, המזון, התרופות וכל כיוצא באלה, מחדירה האימפריה לגרורתה גם מוצרי תרבות כגון אופנת לבוש, מוצרי צריכה, סדרות טלוויזיה, וכל כיוצא באלה. אלו יוצרים יחסים חד-סטריים עם התרבות הקיימת של הגרורה, לעיתים עד למצבי קונפליקט. עם פלישתה של התרבות האימפריאלית האמריקאית לישראל היא התקבלה כדבר מובן מאליו. רוב האוכלוסייה הישראלית אמצה את גינוני התרבות האמריקאית. לרוב זה היה אימוץ של תרבות חומר חיצונית. רק מיעוט באוכלוסיה, בעיקר משמרי תרבות מקומית, הציגו את הפלישה התרבותית כסכנה לערכי העם המסורתיים. הקונפליקט המהותי נוצר בעיקר בתקופות של שפל כלכלי ואז מתגבשת נטייה לחזרה אל ערכי תרבות מסורתית. ככל שהפלישה מתגברת ויוצרת מצבי לחץ ודיכוי, עלול לפרוץ מאבק בין שתי הישויות התרבותיות הללו. במצבים קיצוניים, כאשר המאבק התרבותי מסכן את האינטרסים הכלכליים של האימפריה, עלול הדבר להגיע להתנגשות אלימה. דוגמא לכך אלו המלחמות המקומיות בתקופת בית ראשון ושני בארץ כנען, כמו גם המלחמות המקומיות, האמריקאיות והרוסיות, במאה העשרים. על כן, מבקשות האימפריות לדורותיהן לשמר איזון עדין בין פלישה כלכלית-תרבותית לבין חופש תרבותי מסוים.

 

המונותיאיזם העברי נולד על רקע תרבותי שונה. כאמור, לשבטי העברים יצא שם של עם נוודים, תוקפן וקנאי (ע' בראשית ל"ד. פרשת שכם ודינה). קנאות זו באה לידי ביטוי בשאיפה להשליט תרבות מרכזית אחת ופולחן אחד, שבמרכזו האל העברי. תרבות זו אינה סובלנית לתרבויות אחרות או לאלים אחרים. אפשר לטעון שאחרי שיבת ציון, בימי עזרא ונחמיה, נפסק המאבק להשלטת המונותיאיזם העברי בקרב עמים אחרים, ומושם דגש על מאבק לאחידות הפולחן בתוך העם העברי. בשלהי המאה העשרים בישראל, מייצגת היהדות האורתודוכסית את אותה קנאות קלאסית, לפחות ביחסיה עם היהדות הקונסרבטיבית והרפורמית.

 

מכאן נגזר במונותיאיזם העברי גם החיבור שבין ארץ לדת, חיבור שאינו קיים במערכת האלילית הקודמת ליהדות. חיבור זה הוא חלק מהשילוש המקודש של ארץ, עם ותורה: ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, המונחים ביסוד הפעולה של "גוש אמונים" מאמצע המאה העשרים ושל תנועת ההתנחלות בשטחי שומרון, יהודה וחבל עזה, לאחר מכן.

קישור קבוע

(מוקדש לפאול צאלן)

 

יוֹם שֶׁמֶשׁ חָרְפִּי.

יָפְיֵךְ בַּצְּלָלִים, בַּמְּחִיקוֹת.

אֲנִי מַבִּיט בְּפָנַיִךְ,

בַּמַּאֲבָק בֵּין יְלָדוֹת לְבַגְרוּת.

 

אֲנִי מְצַיֵּר אֶת שְׂפָתַיִךְ הַפְּשׂוּקוֹת.

מִן הַכְּחוֹל שֶׁבְּעֵינַיִךְ

אֲנִי שׁוֹתֶה רִאשׁוֹן.

 

(ברכות ליואב איתמר עם צאתו לאור של ספר השירים "חוד הלב", בהוצאת קשב)

קישור קבוע

(קטע מתוך רומן האמור לצאת לאור בקרוב.

הנושא: הלם קרב. מבוסס על מקרה מהחיים.

קטע 5)

 

הפגישה הבאה עם העיתונאית הועתקה לביתם. כאן חש נינוח יותר.

"...כן, בטח, השׁוֹק שקיבלתי כשגיליתי שהלבנתי כולי במלחמה. אחרי שהורידו לי את התחבושות, הסתכלתי בפעם הראשונה בראי, וגיליתי שכל השיער שלי לבן. עד אז לא בכיתי. לא יודע למה דווקא זה היה הקש ששבר את גב הגמל...לא יודע... ובנימה אופטימית זו, מה את רוצה לשמוע היום?"

 

"אני חושבת שאפנה קודם לרונאל".

"איך היה נמרוד לפני הפציעה? אני חושב שריקי צריכה לענות, אבל אם את רוצה דווקא את נקודת המבט שלי, יש לי הרבה מה לומר, ודבר ראשון שקופץ לי לראש הוא כושר המנהיגות שלו. אני הכרתי אותו בגיל חמש-עשרה. כבר אז ראיתי שהוא מנהיג מלידה. אולי אפילו לא ידע שהוא כזה... בלעדיו לא נעשה דבר. הייתה לו כריזמה. אז לא הכרנו בכלל את המושג, אבל בהחלט הייתה לו כריזמה. אי אפשר היה לעמוד בפניו, בטח לא הבנות. או הו, איזה מלחמות הלכו עליו. דבר נוסף הוא חוש ההומור. כל ויכוח היה מסתיים בצחוק מתגלגל עם כמה בדיחות שנשלפו אצלו בשרשרת, בלי פסיקים ובלי נקודות. החבר'ה היו פורצים בצחוק והוא היה מצטרף אליהם. כאילו שמע את הבדיחה בפעם הראשונה. לפעמים צחקנו מהתגובה שלו יותר מאשר מהבדיחה. אבל היו פעמים שהיה נשאר רציני כמו קרש. משהו כמו מתי כספי. כמעט כל מצב טראגי היה הופך אצלו אוטומטית לקומי. לא פעם באופן מוגזם. היום, אני חושב, שזו הייתה הדרך שלו להתגבר על מבוכה. אני זוכר ויכוח שהתעורר בעקבות ביקור ניחומים שערכנו בביתו של שמוליק, שאיבד את אביו בתאונה. גם שם הוא לא התאפק".

"אבל הם צחקו". אמר נמרוד.

"ועוד איך צחקו", השיב רונאל ופרץ בצחוק.

 

נמרוד היה רציני ומהורהר. לבסוף, כדובר אל עצמו, אמר: "ר' מנחם מנדל מקוצק אמר: אדם המסוגל לצחוק לעצמו יכול, בצדק, לצחוק לעולם כולו. גם על עצמי אני צוחק, אז מותר לי לצחוק על אחרים".

"ארלקינו קראנו לו". נזכר רונאל. "לפני שנתיים הזמינה חוה'לה את החבר'ה לפגישת מחזור, אחרי שלושים שנה שלא נפגשנו. איך שנמרוד הגיע, ישר פתחו הבנות בשיר: ארלקינו ארלקינו, מי היה מאמין. אפילו בטירונות לא הפסיק להריץ בדיחות. האמת? שם זה עזר להפיג את המתח".

"גם אתה", אמר נמרוד.

"כן, גם אני. אבל כרגע אנחנו מדברים עליך. כשהפך למפקד, קראו לו החניכים 'הזונה המחייכת'. היה קורע אותם, ומחייך. עמד איתם על כל קוצו של יוד. לא ויתר עד שביצעו את הכול בדיוק כפי שהוא רצה. אבל אף פעם לא משהו שהוא בעצמו לא ביצע. ואז היה שולף כמה בדיחות שרשרת ומוריד את מפלס הכעס. אני זוכר שהגיעו אלינו שמועות שהטירונים שלו החליטו לעשות לו 'שמיכה', בסוף ויתרו.

"העקשנות והפרפקציוניזם שיגעו גם אותנו, והביאו לאין ספור ויכוחים. היה ננעל על משהו ולא זז. איכשהו הוא הצליח לשכנע בסופו של דבר גם את המתנגדים לדעותיו. היום, במבט לאחור, אני לא מבין איך הוא עשה את זה. אתן לך דוגמה.

"היינו לפני גיוס, מישהו העלה הצעה לנסוע לכינרת. אחרים רצו לנגב, איתמר הציע לירושלים. נמרוד החליט ראש הנקרה. 'מה יש לנו לעשות בראש הנקרה?' שאלו כולם. 'את הדרום אנחנו מכירים', הוא אמר, 'אני חושב שכדאי לנו, כחיילים לעתיד, לבחון את ישראל מהנקודה הצפונית והגבוהה ביותר. נראה מה יש לנו להפסיד אם חלילה נאבד אותה'. בואי לא נשכח שמדובר בשנת 1962, שום רוחות מלחמה לא נשבו, שום דבר לא הסתמן באופק. 'אתה עם הנבואות השחורות שלך', אמר איתמר. יומיים התווכחנו. בסוף כמובן נכנענו. לא הצטערנו.

"לצד הפרפקציוניזם והעקשנות, הייתה לו אובססיה להישגיות. תמיד להיות ראשון. ואולי זה צִדָּו השני של המטבע. היה אלוף בריצה ובסטנגה, אף אחד לא הצליח לנצח אותו. בדיעבד אני יכול לומר, שזה תרם לנו הרבה כקבוצה. כמעט בכל ענפי הספורט היינו ראשונים. כדורגל, מחניים, כדור עף... אפילו בצבא... "

"ובבניית משחתות", אמר נמרוד.

"כן. גם בבניית משחתות. היה חולה על משחתות וצוללות. מצייר משחתות, בונה משחתות, כל הראש שלו היה בהן".

 

"שכחתי, באיזו צוללת עברת את ההכשרה המקדמית לפני חתימת ההורים, נמרוד?"

"לא זוכר את השם".

"בסוף אימא שלו אמרה שיצלול באמבטיה, כי היא לצוללות לא תיתן לו ללכת. בזה תם עידן הצוללות".

"לפחות טעמתי את הטעם", אמר נמרוד. "אחר-כך התאהבתי בכלים הכבדים".

"ועוד איך התאהבת. נעשית פריק של תותחים".

 

(מלכה נתנזון, משוררת וסופרת)

קישור קבוע

דַּיְסַת הַבּוקֶר הַמַּרְטִיטָה

פְּתִיתֵי שִׁבּוֶלת שׁוּעָל מְבַעְבְּעִים

עוֹלִים עַל גְּדוֹתֵיהֶם

בְּלובֶן קִצְפּם

יוֹצְאִים מִגִּדְרָם: הָבִי לָנוּ

דְּבַשׁ וְקִנָּמוֹן

כְּמוֹ אַהֲבָה.

 

כְּשֶׁהַחורֶף חוֹרֵק בָּעֲצָמוֹת

אֲנִי מַקִּיפָה אֶת צַוָּארִי

בְּמַחְרוזֶת צִפִּיּוֹת.

זֶה יָבוֹא

כְּמוֹ גֶּשֶׁם.

 

(בתיה מיכלביץ', מתוך ספר השירים "עִדָּן שֶׁל כּוֹכָבִים קָשִׁים", היוצא לאור בהוצאת צבעונים)

קישור קבוע

(קטע נוסף מתוך רומן אוטוביוגרפי העומד לצאת לאור.

השחקנית בקי סוזין-פריישטדט היא אלמנתו של במאי הסרטים פיטר פריישטדט ז"ל.

בשנת 1965 הגיע פיטר, במאי יהודי-צ'כי, לישראל לביים הצגה בתיאטרון "האוהל". שם פגש פיטר בבקי, אז שחקנית בתיאטרון. סיפור אהבתם של השניים היה הגורם המרכזי לכך שפיטר ערק מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית וביקש מקלט בישראל. פנטזיה אוטוביוגראפית המשלבת בין ההזוי למציאותי)

 

בורחת מהבית

 

הייתי בת 12 כשעלה במוחי הרעיון לברוח מבית הוריי. התחלתי לתכנן את המבצע בקפידה ובדייקנות. נכנסתי לבית והלכתי בשקט למטבח. זכרתי את סלי הרשת הירוקים  בהם הייתה אימא אוספת הרבה בקבוקי חלב ריקים. ספרתי אותם: 30. היו לי כל מיני שאלות: כמה ייתן לי אדון פלדמן בשביל הבקבוקים? וכמה יעלו שני כרטיסים? ואיפה תחנת האוטובוס שייקח אותנו לטבריה? ואיך לצאת מהבית עם הבקבוקים כך שאבא לא יראה אותי?

המתנתי בדריכות שאבא יצא מן הבית, ואז שמתי את ילקוט בית הספר על כתפיי. בשתי ידיי החזקתי שני סלים, מלוא חופניים בקבוקי חלב. הרמתי את הסלים והנחתי אותם ליד הקופה במכולת של אדון פלדמן.

"אדון פלדמן, אימא חולה, אבא צריך כסף בשביל הרופא". 

"איין, צוואי, דריי, פיר, פינף..." הוא המשיך לספור, "למה אוספים כל-כך הרבה בקבוקים?"

"אדון פלדמן, המצב קשה. כמה  כסף תיתן לי?" כל מטבע שהניח על השולחן נראתה בעיני כאוצר. עכשיו הייתה בידי שקית ניילון מלאה במטבעות. 

"רק בריאות לאימא, אישה טובה", אמר אדון פלדמן.

בפעם הראשונה בחיי היה לי כסף משלי. חזרתי הביתה והכנסתי בזהירות את השקית מתחת למזרון מיטתי בסלון. בבוקר חיכיתי שאבי ואחי ילכו מהבית.

את שקית הכסף החבאתי בתוך ילקוט בית הספר. בתחנה המרכזית שאלתי את הקופאי

איך מגיעים ליבנאל.

"יש אוטובוס לטבריה ומשם יש אוטובוס מיוחד ליבנאל".

אני בדרך אליך סבתא רבקה. חלקת גן עדן. כך אני זוכרת את הצריף של סבתא רבקה, גיבורת הילדות שלי. סבתא ישבה על שרפרף בכניסה לביתה כשסינר קשור מעל שמלתה הפרחונית וקילפה ירקות. "סבתא רבקה!" רצתי לקראתה. לעולם אזכור את מבע עיניה היוקדות ואת החיבוק החם בתוך גופה הגדול. 

"צ'יקיטיקה, קירידה, איפה אבא? איפה אימא?"

"הם יגיעו מחר".

"מה זה? ילדה לבד באוטובוס? לא טוב. אנשים רעים".

עד היום אני חשה על לשוני את טעם האורז הלבן עם הפסוליה, זו השעועית הלבנה, ואת הבמיה הנפלאה והקוסה-מחשי והמלפוף, והסופריטו שהיה המאכל של יום שישי.

סבתא הייתה התופרת של המושבה יבנאל.

 

כשהיינו צועדות בשבילי המושבה היו הבחורים  עוצרים כדי לברך אותה לשלום וכשהמשכנו בדרכנו היו עומדים על מקומם ומוסיפים לעקוב אחריה במבטם. "זאת הסבתא שלי" קראתי לעברם בגאווה. זאביק מהצרכנייה סיפר לי שהבחורים ביבנאל מסתודדים ביניהם מי יהיה הראשון לגעת בשדיים היפים של סבתא. "תגיד להם שאני לא מרשה להם...כן? ככה תגיד להם, שמי שייגע בשדיים של סבתא יקבל עונש מאלוהים".

 

לאחר ארוחת הערב הייתי שוכבת על השטיח ומתבוננת בה כשהייתה תופרת במכונת התפירה "זינגר". ברקע בקעו סלסולי קולה של אום כול-תום ששרה את "אינתה עומרי".

למחרת עם ערב באו השכנות אחת אחת. כולן היו להוטות להקשיב לסיפורי אלף לילה ולילה של סבתא. ברקע נשמע השיר "בסה מֶה, בסה ממוצ'ו". זה היה השיר שאימא נהגה לשיר לי לפני השינה. השמחה להיות בביתה של סבתא הייתה מהולה בעצב. הגעגועים לאימא לא הרפו ממני. הזיכרונות טרדו את מנוחתי. אימא שוכבת בבית החולים ואנשים שמאיימים לכבות סיגריות על גופה ומקללים אותה בערבית, זכרתי אותה שוכבת על הרצפה כשאבא מכה אותה.

יצאתי לחצר, ישבתי על הארץ, נשענתי על עץ הזית.

כשסבתא החלה לספר השתרר בחדר שקט.

"אני חיה בארמון של המלך עבדאללה. אני התופרת של המלכה אום טלאל והיא אוהבת שמלות חדשות הרבה. כל יום אחה"צ אני הולכת בשוק. אנשים עושים לי דרך כבוד. מה אני יגיד לכם? אני הולכת, ומה אני רואה? בא אלי גבר. מה זה גבר? סודני. אולי יש לו שני מטר. מסתכל לי בעיניים חזק. על הגוף שלו לובש גלבייה צבע תכלת ולמטה הרבה זהב. הוא צוחק. שיניים לבנות והפנים שחור. הלב שלי כמו פטיש, עושה לי בום, בום. פתאום מתחיל הסודני לזיז הגוף שלו והידיים לצד מכאן ולצד מכאן. אני עוצרת על יד עבייד משחיז הסכינים וסולימן מרקיד הנחשים. מחכה את הסודני הולך. והסודני הולך אלי וצוחק יש על הפנים שלו. אני זזה הצידה. השמש הולכת למטה ואני יש לי פחד בלב. הוא דוחף אותי ועושה בגוף שלו דיגידן דיגידן, כאן וכאן. אדיו סנטו, אדיו סנטו, מתחת לגלבייה פתאום אני רואה יוצא משהו גדול. גדול נורא. מומקן נוס מיטר" (אולי חצי מטר).

"סבתא, מה זה נוס מיטר?" אחת השכנות מסמנת לי שאשתוק.

 

"והנוס מיטר זז מכאן וכאן. וככה הוא עושה עוד ועוד. דוחף אותי לרחוב ככה קטן. הכול סגור. קירות פה ופה. ואני כל הגוף נפתח לי. אש היה לי בפנים. פתאום אני עושה לו פנים עם צחוק שהוא בא אלי. לקחתי כל הבדים שמתחת הידיים שלי, המשי והסטן האדום ויאללה, זרקתי אותם על הסודני ועל הארץ והשמש ירדה, ואני, אש יש לי בעיניים. אני מרימה את השמלה שלי למעלה, הרבה למעלה ועל הגוף שלי למטה אין כלום. ועכשיו אני עושה לסודני "דיגידן  דיגידן". וככה דוחפת אותו מהצד לצד. עושה לו סיבובים. בחוצה. ועוד דיגידן דיגידן. פתאום מים יש לו בעיניים. ומתחת לגלבייה החצי מטר שלו נהיה אחד סנטימטר. הוא רץ בשוק ואני רצה אחריו. התופרת של המלכה, הראש שלי למעלה ואני רואה כולם עושים כבוד לרבקה".

"גיבורה, יש לי סבתא גיבורה".

"לי לי לי לי לי לי לי", גלגלו השכנות את לשונן ומחאו כפים. כל אחת בתורה הייתה הולכת לסבתא ומנשקת אותה ואומרת "הגיבורה של הנשים".

 

מתחת לשמיכה, בתוך החיבוק הגדול של סבתא תכננתי שבבוקר נלך סבתא ואני לצרכנייה של זאביק ונקנה נוס מטר כמו של הסודני, נתלה אותו על הגדר ליד השום והפלפל החריף שסבתא הייתה מייבשת בחצר.

"סבתא, הנוס מטר של הסודני זה מבשר? לחשתי.

"תניימי, תניימי" (תשני תשני).

"אפשר לקנות אותו בצרכניה של זאביק?"

"לא, לא כשר".

"מחר בבוקר אני שמה על הגב שלך כורכום, שום ושמן זית, זה מוציא לך את כל המשיגעון מהראש".

 

סבתא נרדמת ואני מדברת אל אימא: "יום יום אני יושבת בשעה 4 בתחנת האוטובוס ומחכה לך. כשהאוטובוס מתרוקן אני עולה לבדוק את כל הספסלים. אולי בטעות נשארת שם לבד כי נרדמת? ואולי עלית לשמים ולא הספקתי להיפרד ממך?"

עוד יום עבר בציפייה.

 

תמונותיו של המלך עבדאללה גדשו את קירות ביתה של סבתא.

"סבתא, המלך כיבד אותך?"

"המלך אהב נשים יהודיות. הוא חיכה אותי כל יום שלישי. אהבה גדולה הייתה לי למלך. והוא לבש לכבוד שלי גלבייה לבנה עם הכול נוצצים. היה בא אלי סולימן ולוקח אותי דרך הקורידור עם הקירות קטיפה ואחר כך בדרך הגן. הייתי באה לחדר של המלך ועל הגוף שלי שבע צעיפים, כל אחד צבע אחר היה". עיניה יקדו כשדיברה עליו. "המלך, היה לו אור בפנים, היה יפה, הכול נשמה. היה מלטף השדיים שלי בנוצה של כסף".

"למה בנוצה, סבתא?"

"המלך היה מצייר נחשים בנוצות".

"על השדיים שלך? נחשים זה לא מפחיד?"

"לא, נחשים של מלך לא מפחיד".

"אולי כואב?"

"נחשים של מלך לא כואב".

 

למחרת בשעה ארבע אחר הצהריים חיכיתי ליד הצרכנייה של זאביק לאוטובוס. אולי אימא תגיע. ערב ערב לפני השינה הייתי מייחלת לרגע שתגיע. הייתי בודקת את הפנים של כל אחד מהיורדים. אבא ירד אחרון. הוא ניסה לחבק אותי. זזתי אחורה.

"למה באת? אימא חיה? אימא מתה? תענה לי. אימא תגיע? אימא לא תגיע? תענה, אבא רע".

הבעת פניו לא עוררה בי רחמים. כמה פעמים ראיתי אותו בוכה. לבכות זה המקצוע שלו.

"תחזרי הביתה. אימא צריכה אותך".

מישהו השאיר כמה בגדים ישנים על הגדר. כרכתי את כולם האחד בתוך השני  וזרקתי אותם עליו והתחלתי לרוץ. יודה שנהג בעגלה עמוסה ענבים עצר לידי.

"יודה, אני קופצת על העגלה".

בשדה הגפנים היה שקט, שקט עד שנדמה היה לי שאני שומעת את קול העינב מתבקע. לקחתי את אחד השתילים בידי וניסיתי למול אותו בין אצבעותיי. גם שרקתי לו אבל דמעות הגעגועים לאימא הפרו את רחש השריקה. הנחתי את גבי על האדמה והבטתי לשמים: "אלוהים, שמור על אימא".

 (בקי פריישטדט)

קישור קבוע

נִשְׁקֶפֶת מוּל מַרְאָה אֶל דְּמוּתִי – הַטְּמוּנָה

בִּתְמוֹלָה - בְּמֵי בְּאֵר זִכָּרוֹן, רִאשׁוֹן כָּאַחֲרוֹן.

רוֹאָה אוֹתִי. פֶּרְסוֹנָה. הוֹדֶפֶת מַגָּע, נוּגָה.

עוֹר חָשׂוּף. עוֹרֶגֶת לִצְעוֹף בְּלּוּט תַּחְרָה

אֶת עַצְמִי הָאַחֵרָה, הַקָּט, הַצָּף כְּבוּעָה עַל מַרְאַת

מֵי שָׁקוּף. רוֹאָה דְּמוּת כְּסוּת מְצֻפָּה בְּדוֹק הַיָּמִים.

אָז נִפְתַּח מָסָךְ אֶל עִמְקֵי מִלְגוֹתִּי, אָחַז בֵּין קְפָלָיו

אֶת אֲנִי וְאוֹתִי וּמָתַח עֲבָרִי אֶל מִפְתַּח עֲתִידִי.

אָז נוֹתַר עַצְמִי כְּחוֹתָם נֶעֱלָם, חֲתָךְ סִימָן

בִּבְשָׂרוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁדָּמַם. כָּלַא בְּחֶדֶר

צַר כַּתָא אֶת נַפְשִׁי כְּמָגֵן אַצָּר וּמָשַׁח לְפָנַי

מַעֲשֶׂה מַסֵּכָה כְּמוֹ 'לֹא תַּעֲשֶׂה לְךָ'.

 

(© ד"ר נורית צדרבוים)

קישור קבוע

מועמד לאוסקר בקטגוריית סרטי אנימציה קצרים. מבית פיקסאר. נכון לשבוע זה: כ-10 מיליון צפיות.

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

הוידוי האחרון של אדולף היטלר

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

 

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

 

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

 

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

 

מוצ"ש, 23.2.2013, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

הדיבוק בחדר

 טרגי-קומדיה אפלה

מחזה, בימוי ועיצוב: אמיר אוריין.

בהשתתפות: דורית אבנט, אבי גיבסון בראל, אמיר אוריין

 

"יצירת מופת!"

(סמדר יערון, מנהלת אמנותית, פסטיבל עכו)

"הדיבוק בחדר" - טוטלי וסוחף! - תיאטרון מכושף!

(צבי גורן, אתר הבמה)

"רוחניות אותנטית"

(פרופ' שמעון לוי, ישראל היום)

"חוויה מסעירה!"

(איתן בר יוסף, עכבר העיר)

"חזיונות תיאטרליים מהפנטים!"

(מרט פרחומובסקי, טיים אאוט)

"דוגמה מאלפת לעבודת עומק יהודית, כמעט כמו דיון תלמודי"

(זלאטע זרצקי, ירחון "נקודה")

 

מוצ"ש, 9.2.2013, בשעה 20:30, בחדר

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
לקבלת התוכניה   

--------------

העלמה והמוות

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

 

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו של הדיקטאטור הרצחני של פינושה בצ'ילה. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. זהו רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה ואנס אותה.

 

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, מוטי רוזנצוויג, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה"

בניהול האמנותי של ינון צפריר

יום ג', 12.2.2013, בשעה 20:30

יום ה', 21.2.1013, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 8.2.2013, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

 

אורתו-דה: אבנים, מונקי ביזנס

- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאי שותף: דניאל זעפרני. ייעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

18.2.2013, כל הכרטיסים אזלו

"מונקי ביזנס"

26.2.2013, פסטיבל "קליפה אדומה" בשעות 19:00, 21.00

תודה לתיאטרון החדר!

להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

מחיר כרטיס: 120 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 60 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".

 

הגיבור העייף

סאגה מרהיבת עין על תקומתו ונפילתו של החייל האוניברסאלי והמקומי.
מחזה: אלדר גלאור. בימוי: אבי גיבסון בר-אל.

בהשתתפות: דור אלוני, עידו יונה ימין, אדוה לוי גושן, תחיה סולימן, מוטי תמם.

14.2.2013, בשעה 20:00
במרכז לתיאטרון עכו, רחוב ויצמן 1, ת.ד. 1113, עכו. טל': 04-9913834 / 04-9919634

 

תיק פוריות

IV כן או IV לא!

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

בתיאטרון החדר, תל אביב, 20.2.2013, בשעה 21:00

60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ₪.

12.2.2013, 19:30, במתחם התחנה בקרון.

16.2.2013, 20:30, בתיאטרון החדר.

כתבה ב-ynet. להזמנות, ירון: 050-657-7027

 

אורטל חייבת למות

מותחן פסיכולוגי. אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי.
אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.

בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

2.3.2013, מוצ"ש, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, תל-אביב. עלות כרטיס: 40 ש"ח.

052-528-4234, 054-533-5135, 03-5171818

 

יומן היריון

הילה גלסר - שחקנית יוצרת. רינה לביא - מעבדת למחזה ובמאית

ואמיר אוריין המורה והיועץ האומנותי

יומן היריון - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. בין צחוק לבכי, לונה פארק של רגשות, עד לרגעי השיא של הלידה.

18.2.2013, 19.2.2013, בשעה 21:00, תיאטרון הסמטה.

הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704

ראיון עם הילה - כאן: "לחיות טוב"

 

פסטיבל צו קריאה

פסטיבל קריאה של מחזות ישראליים בבכורה שיועלו בו השנה

שישה מחזות בתאריכים 14-16 בפברואר (צוותא 2)

מחיר כרטיס עבורכם לפסטיבל 30 שח. יש לציין קוד קופה 2013 לקבלת ההנחה בקופות צוותא 03-6950156

צפייה בחזרות הפתוחות לקבוצות מאורגנות ללא תשלום. 

שחקנים: רן בן עזרא, איתמר נצר, שרון שלומי, ערן בן צבי, חליל יצחק, אמיר ירושלמי, עודד מנסטר, יובל סטוניס, נועם שנהב, אלון אורבך, ברנטמן אלדר, יואב יפת,  רוי קלדרון, ניר רווח, גיא רוזן,משה אבגי, אלון דאהן, נורמן עיסא, הילה פלדמן

במאים : מיכל ורד, שמעון מימרן,  עמיחי אלהרר , דניס שמע, אפרת שטינלאוף

'היומיומולדת' / איתמר נצר

יום חמישי, 14/2 בשעה 20:00, צוותא 2

איתמר נצר,

שחקן, מחזאי ועורך דין. בוגר החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בוגר קורס דו-שנתי למשחק ובימוי אצל אמיר אוריין. בין עבודותיו: "ערב פנוי" – כתיבה קבוצתית ומשחק; "אינטרביו" – כתיבה קבוצתית ומשחק; "גץ בערפל" (הצגת יחיד) – כתיבה ומשחק; "אורטל חייבת למות" – שותפות בכתיבה ומשחק. כמו כן כתב אין ספור מסמכים משפטיים.

ההפקה מועלית על ידי בוגרי תיאטרון החדר. בימוי: מיכל ורד. משחק: רן בן-עזרא, שרון שלומי, איתמר נצר.

כמו כן, יוצגו המחזות הבאים:  

'הוראות הפעלה'/ שירלי בייתל-נתיב
יום ה', 14/2 בשעה 21:30, צוותא 2

'חלקת האדם / שי אזנקוט
יום ו', 15/2 בשעה 13:00, צוותא 2

'אחים'/ שי שבתאי
יום ו', 15/2  בשעה 14:30, צוותא 2
'הלילה האחרון ברפת' / נועה כורם
יום שבת, 16/2, בשעה 19:00, צוותא 2

'מקום בלב'/ מיכל אהרוני
יום שבת 16/2 בשעה 20:30, צוותא 2

יום שבת 16/222:00 – טקס סיום

מקווה לראות אתכם איתנו, ענת נוי, שיווק צוותא

 

ההצגה של יוספה(שם זמני)

אנסמבל המזוודה. עבודה בתהליך.

בבית דירות בין חומות עתיקות יומין, אפופי ריחות טחב ותבשילים, קולות מואזין ופעמוני כנסיה, מחפשים השחקנים, תשובות לשאלות, המלוות אותם בשלב זה של חייהם, הנוגעות בהוריהם, בילדיהם ובעצמם. 

כתיבה ובימוי: יוספה בת גד. שחקנים יוצרים: גלי כהן, מאיר שקד, מירי קפלן, חגית שורש. מוסיקה: מיה דנון. תודה לאמיר אוריין ולמרכז לתיאטרון עכו.

21.2.2013, בשעה 19:00. טל': 050-748-1748.

 

טלטלה מאושרת

ארבעה מערכונים על עינויים. ביים שמעון לוי.

"אחת לדרך" מאת הרולד פינטר, תרגם שמעון לוי,

"סדר עולם חדש" מאת הרולד פינטר, תרגם שמעון לוי,

"שי, חוקר שב"כ" מאת מוטי לרנר,

"השופט העליון מדמה עינויים", מאת גלעד עברון,

עם: מיכל גיל, שירלי שטייר, אמיר אוריין וגד קינר.

אחת מתכונותיו הפחות-נעימות של תיאטרון פוליטי היא המרחק הקטן מדי בין סרחון המציאות לניחוח הבדיון. בתיאטרון קריאה פוליטי אפשר לפחות לנגב את הדמעות בנייר שממנו קוראים. הפעם בדקנו את יכולת ההזדהות של הקהל עם עינויים שעוברים אחרים, אולי בקרוב אצלנו, אבל ורק בינתיים, לא אנחנו. ארבע היצירות שנבחרו בודקות איזונים לא נוחים בין מוסר לדמיון.

קפה תיאטרון הקאמרי, 8.2.2013, 8.3.2013, בשעה 12:00.  03-6060960

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il