הצטרפו לאיגרת השבועית

בתחום האירוע האמנותי - שהוא תחום סופי, מוגדר במקום ובזמן נתונים מראש - מספר אפשרויות היצירה שואף לאין סוף!


(קטע מתוך רומן האמור לצאת לאור בקרוב.

הנושא: הלם קרב. מבוסס על מקרה מהחיים.

קטע 5)

 

הפגישה הבאה עם העיתונאית הועתקה לביתם. כאן חש נינוח יותר.

"...כן, בטח, השׁוֹק שקיבלתי כשגיליתי שהלבנתי כולי במלחמה. אחרי שהורידו לי את התחבושות, הסתכלתי בפעם הראשונה בראי, וגיליתי שכל השיער שלי לבן. עד אז לא בכיתי. לא יודע למה דווקא זה היה הקש ששבר את גב הגמל...לא יודע... ובנימה אופטימית זו, מה את רוצה לשמוע היום?"

 

"אני חושבת שאפנה קודם לרונאל".

"איך היה נמרוד לפני הפציעה? אני חושב שריקי צריכה לענות, אבל אם את רוצה דווקא את נקודת המבט שלי, יש לי הרבה מה לומר, ודבר ראשון שקופץ לי לראש הוא כושר המנהיגות שלו. אני הכרתי אותו בגיל חמש-עשרה. כבר אז ראיתי שהוא מנהיג מלידה. אולי אפילו לא ידע שהוא כזה... בלעדיו לא נעשה דבר. הייתה לו כריזמה. אז לא הכרנו בכלל את המושג, אבל בהחלט הייתה לו כריזמה. אי אפשר היה לעמוד בפניו, בטח לא הבנות. או הו, איזה מלחמות הלכו עליו. דבר נוסף הוא חוש ההומור. כל ויכוח היה מסתיים בצחוק מתגלגל עם כמה בדיחות שנשלפו אצלו בשרשרת, בלי פסיקים ובלי נקודות. החבר'ה היו פורצים בצחוק והוא היה מצטרף אליהם. כאילו שמע את הבדיחה בפעם הראשונה. לפעמים צחקנו מהתגובה שלו יותר מאשר מהבדיחה. אבל היו פעמים שהיה נשאר רציני כמו קרש. משהו כמו מתי כספי. כמעט כל מצב טראגי היה הופך אצלו אוטומטית לקומי. לא פעם באופן מוגזם. היום, אני חושב, שזו הייתה הדרך שלו להתגבר על מבוכה. אני זוכר ויכוח שהתעורר בעקבות ביקור ניחומים שערכנו בביתו של שמוליק, שאיבד את אביו בתאונה. גם שם הוא לא התאפק".

"אבל הם צחקו". אמר נמרוד.

"ועוד איך צחקו", השיב רונאל ופרץ בצחוק.

 

נמרוד היה רציני ומהורהר. לבסוף, כדובר אל עצמו, אמר: "ר' מנחם מנדל מקוצק אמר: אדם המסוגל לצחוק לעצמו יכול, בצדק, לצחוק לעולם כולו. גם על עצמי אני צוחק, אז מותר לי לצחוק על אחרים".

"ארלקינו קראנו לו". נזכר רונאל. "לפני שנתיים הזמינה חוה'לה את החבר'ה לפגישת מחזור, אחרי שלושים שנה שלא נפגשנו. איך שנמרוד הגיע, ישר פתחו הבנות בשיר: ארלקינו ארלקינו, מי היה מאמין. אפילו בטירונות לא הפסיק להריץ בדיחות. האמת? שם זה עזר להפיג את המתח".

"גם אתה", אמר נמרוד.

"כן, גם אני. אבל כרגע אנחנו מדברים עליך. כשהפך למפקד, קראו לו החניכים 'הזונה המחייכת'. היה קורע אותם, ומחייך. עמד איתם על כל קוצו של יוד. לא ויתר עד שביצעו את הכול בדיוק כפי שהוא רצה. אבל אף פעם לא משהו שהוא בעצמו לא ביצע. ואז היה שולף כמה בדיחות שרשרת ומוריד את מפלס הכעס. אני זוכר שהגיעו אלינו שמועות שהטירונים שלו החליטו לעשות לו 'שמיכה', בסוף ויתרו.

"העקשנות והפרפקציוניזם שיגעו גם אותנו, והביאו לאין ספור ויכוחים. היה ננעל על משהו ולא זז. איכשהו הוא הצליח לשכנע בסופו של דבר גם את המתנגדים לדעותיו. היום, במבט לאחור, אני לא מבין איך הוא עשה את זה. אתן לך דוגמה.

"היינו לפני גיוס, מישהו העלה הצעה לנסוע לכינרת. אחרים רצו לנגב, איתמר הציע לירושלים. נמרוד החליט ראש הנקרה. 'מה יש לנו לעשות בראש הנקרה?' שאלו כולם. 'את הדרום אנחנו מכירים', הוא אמר, 'אני חושב שכדאי לנו, כחיילים לעתיד, לבחון את ישראל מהנקודה הצפונית והגבוהה ביותר. נראה מה יש לנו להפסיד אם חלילה נאבד אותה'. בואי לא נשכח שמדובר בשנת 1962, שום רוחות מלחמה לא נשבו, שום דבר לא הסתמן באופק. 'אתה עם הנבואות השחורות שלך', אמר איתמר. יומיים התווכחנו. בסוף כמובן נכנענו. לא הצטערנו.

"לצד הפרפקציוניזם והעקשנות, הייתה לו אובססיה להישגיות. תמיד להיות ראשון. ואולי זה צִדָּו השני של המטבע. היה אלוף בריצה ובסטנגה, אף אחד לא הצליח לנצח אותו. בדיעבד אני יכול לומר, שזה תרם לנו הרבה כקבוצה. כמעט בכל ענפי הספורט היינו ראשונים. כדורגל, מחניים, כדור עף... אפילו בצבא... "

"ובבניית משחתות", אמר נמרוד.

"כן. גם בבניית משחתות. היה חולה על משחתות וצוללות. מצייר משחתות, בונה משחתות, כל הראש שלו היה בהן".

 

"שכחתי, באיזו צוללת עברת את ההכשרה המקדמית לפני חתימת ההורים, נמרוד?"

"לא זוכר את השם".

"בסוף אימא שלו אמרה שיצלול באמבטיה, כי היא לצוללות לא תיתן לו ללכת. בזה תם עידן הצוללות".

"לפחות טעמתי את הטעם", אמר נמרוד. "אחר-כך התאהבתי בכלים הכבדים".

"ועוד איך התאהבת. נעשית פריק של תותחים".

 

(מלכה נתנזון, משוררת וסופרת)

לאיגרת השבועית של 2013 . 2 . 7