(קטע מתוך רומן האמור לצאת לאור בקרוב.
הנושא: הלם קרב. מבוסס על מקרה מהחיים.
קטע 6)
"אני חושבת שרונאל די מיצה את הדברים", אמרה ריקי, "פרט לדבר אחד, הרגישות של נמרוד. רגישות שגיליתי כבר בראשית היכרותנו, בסרט 'חלף עם הרוח', כשנדלקו האורות והבחנתי בדמעות בעיניו. ראיתי בכך את השתקפות רגישותו של אבי, האיש שאהבתי יותר מכול. באותו רגע ידעתי שהוא יהיה בעלי, מה שלא עלה בקנה אחד עם תפיסת עולמה של אימי, בתחילה, אבל זה כבר סיפור אחר. אני רק יכולה לומר, שאחרי שלמדה להכיר אותו היא, שהייתה כדברי גיתה 'עצובת רוח ועצובת נשמה', השתנתה בזכותו. נמרוד הצליח להפשיר אצלה, גם אם לזמן קצר בכל פעם, את גוש העצב, שהיה תקוע לה כפקעת מאיימת, מה שאף אחד לא הצליח לפניו. היום, בדיעבד, אני חושבת שאף אחד גם לא ניסה. לא חשבנו שאפשר אחרת. בזכות נמרוד, לראשונה בחיי, ראיתי את אימא שלי צוחקת. ממש צוחקת. זה היה נס בעיני כולנו. תשומת הלב שהרעיף עליה הייתה למעלה מכל מה שהורגלה לו. כאילו הפעיל עליה מפתח סול סמוי, שלנו לא הייתה גישה אליו. 'כשהם צוחקים, אפילו הקירות צוחקים איתם', היה אבא שלי אומר ומתמוגג.
כשאבי נפטר, עברה אימי להתגורר בביתנו. כבר עשרים וחמש שנים היא איתנו. כשהחלה להתקשות בתפקוד הידיים, נמרוד הוא זה שלקח על עצמו להכין לה את ארוחות הבוקר. נמרוד הוא זה שלוקח אותה לקופת חולים או לבית-חולים. כשיש צורך, הוא העזר כנגדה, ולא אף אחד מילדיה".
מה סוד הדבק שחיבר אותו אליה מן ההתחלה, למרות שהתנגדה לו? תהתה ריקי לא פעם. מה היה לבחוּר צעיר, תוסס, לדבוק באישה שברירית, גולה מן החיים, שקולות מועקתה זועקים כאלף עדים, מדביקים את כל הניצב לידה, אפילו את אירית, חברתה המרוקאית, שבעקבות אחד הביקורים בביתם, ושיחתה עם אימה, החליפה את שירי האהבה שכתבה, בשירים בנושא השואה, עד שפקדוה סיוטים ונאלצה לחזור לשיריה הישנים.
נזכרה איך אִמָּהּ, ברגע של תושייה, לא שעתה לעצת ראש היודנראט להציל עצמה, לאחר שחילץ אותה מידי הקלגסים, שהוציאו עליה את שבט זעמם, על שהעזה לברוח מבור המוות. "לכו, הכינו עצמכם למסיבה", אמר, "אני כבר אביא אותה לנקודת האיסוף". כל חיסול גטו באזור, לווה במסיבה.
"...שרוליק והילדים", לחשה אך בקושי, ופרץ דם פרץ מפיה.
"אף אחד לא נשאר. כולם הוצאו ממקומות המסתור ונורו. הגטו שורץ רק רוצחים".
"פייגה..."
"לא תצליחי להגיע אל פייגה... כדי להגיע לגוי, את צריכה לחצות את העיירה. הצילי את עצמך, ואם תשרדי את היער, תחזרי לקחת אותה".
אולם אך פנה לדרכו, החלה היא לזחול לכיוון הגטו.
ערימות גופות ודם מילאו את המבואות ואת כתלי הבתים. רק למשפחתה אין זכר. לימים יסתבר, כי נחשפו ונורו יממה אחת בלבד לאחר שעברה במקום. מה שהוליד בה, מאוחר יותר, את הקינה היומית "מי יודע איזה חיות רעות טרפו את העצמות של הילדים שלי". עד שריקי תיסע, חמישים שנה אחרי, אל עמק הבכא, מקום שם נתגלו עצמות אחיה ובני משפחתה, בחצרו של גוי, שביתו גובל עם מקום המסתור, ותביא אותם לקבורה ביער.
"תראי אימא, הנה הילדים שלך", תאמר בשובה, תראי איזו הלוויה מכובדת ערכנו להם".
עשרת הארונות, מכוסים בדגלי ישראל, נישאו על גבי שלושה קומנדקרים. קבוצת ניצולים מהארץ, מאמריקה ומקנדה, בדגלי ישראל, מלווה אותם בדרך בה הלכו ההולכים אל מותם. שלושה קילומטרים של מוות ידוע מראש, בעוד בני העיירה האוקראינים, על טפם וזקניהם, עומדים משני עברי הכביש, מתבוננים בהם בהשתאות.
"כל הכבוד לכם איך שאתם מכבדים את המתים שלכם אחרי חמישים שנה", אמרה אוקראינית קשישה, "אנחנו אחרי שנה כבר לא זוכרים".
ורווח לאם, והונח לריקי,
ימים אחדים.
אבל נמרוד, יותר מכולם, הרגיש שלמרות עיצבונה וחותם הבכי שנשאה דרך קבע על פניה, חבוי בה רובד נוסף, וכשנחשף לחוש ההומור הדק מן הדק, הפעיל עליה את מכבש ההומור שלו.
"נמרוד היה מלווה אותי מדי פעם לבית היתומים בו עבדתי בהתנדבות. כבר מן הביקור הראשון נדבקו אליו הקטנים. זכורים לי בעיקר שני ילדים, אוריתי בת השנתיים, שהלכה אחריו כמו צל: 'נמנודי', 'נמנודי', ורוני, בן החמש, שהתחלנו בהליכי האימוץ שלו לפני המלחמה, אבל בגלל פציעתו של נמרוד נפסק הכול. היה מטפס עליו כמו קופיף, ולא מוכן לרדת.
"והיחס שגילה כלפי הפועלים הערבים. למרות שעדיין שמר על דעות ימניות, אשר עם השנים הלכו ונטו כלפי המרכז, הרגישות שלו כלפי הפועלים שעבדו בבניין שנבנה מול ביתנו, הייתה לפלא בעיניי. נמרוד דאג להם באופן קבוע למים קרים, ולא פעם גם לאוכל ולבגדים. 'ליחס שלנו אל הפועלים הערבים, יכול להיות משקל רציני במהות היחסים בין שני העמים'. היה אומר. 'הם השגרירים האמתיים'. ידעתי שלא רק השיקול הקר קובע אצלו את הדברים".
"נמרוד היה כמו גבעול דשא שקולט את אור השמש והופך אותו לאנרגיה", אמרה ריקי, "כך היה החיבור שלו לרון הסטודנט, בתחנת האוטובוס. רון תלה מודעה בנוגע לשיעורים פרטיים במתמטיקה. נמרוד קלט את הפוטנציאל הטמון בפגישה זו והציע לרון להקים ביחד קבוצת מתנדבים מקרב חבריו הסטודנטים. בעצמו התחייב לקחת חלק בלימוד. 'באזורי רווחה נגבה מחיר גבוה', אמר, 'אלה יכולים לשלם. באזורי מצוקה ניתן שיעורי חינם', הפרויקט פעל שנים אחדות. דבר נוסף היא קבוצת הכדורגל השכונתית שהקים.
"כמו כל הצעירים, החברים תפסו מקום מרכזי בחיים שלנו. פעם בשבוע היינו נפגשים לערבי מוסיקה, בכל פעם בבית אחר, כשנמרוד על המיתרים, דוב'לה על הקלידים, וזאב על הכינור. שילוב מרתק של ג'ז עם קלאסי, ישן עם חדש". אם רק לא היה נעלב מכל שטות, הייתה המוסיקה עדיין רוחפת בין החדרים והחברים..."
(מלכה נתנזון, משוררת וסופרת)
