הצטרפו לאיגרת השבועית

"ספר המעגל הפתוח - מרתק ומאתגר!" (פרופ' שמעון לוי, החוג לתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב)


האיגרת השבועית

יום ה', 2013 . 2 . 14

-------

הוידוי האחרון של אדולף היטלר
מוצ"ש, 23.2.2013, בשעה 20:30

-------

הדיבוק בחדר חוזר

מועדי הצגות יפורסמו בקרוב

-------

העלמה והמוות

יום ג', 12.2.2013, בשעה 20:30

יום ה', 21.2.1013, בשעה 20:30

-------

הזמנות לכל ההצגות:

טל': 03-5171818, 0508-497715
-------

-------

פגישות הכרות

לקורסים השנתיים המרוכזים
במשחק ובבימוי
טל', 03-5171818,

המידע כאן, לפרטים בדוא"ל

-------

ייעוץ אישי  
טל': 052-340-1478. מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לכם קטע? שלחו אותו אלינו לאיגרת

-------
לתגובות

-------
אירועים בתיאטרון החדר
-------
סרטוני החדר ביוטיוב

-------

לאיגרות קודמות
-------


באיגרת זו:

•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: 1. אהבה וחיבוק. 2. הספק והאמון (29)
•   פרשת השבוע: 19. תרומה: שמות כ"ה - כ"ז 19
•   היטלר, הוידוי האחרון - ההצגה: ציטוט
•   יואב איתמר: פִיקַסְטִיב
•   אילן תורן: איילת אהבים, יעלת ח"ן
•   בתיה מיכלביץ': מִלִּים שֶׁנָּתַתִּי לְעַצְמִי
•   מלכה נתנזון: ללב יש היגיון משלו (6)
•   מיכאל פבזנר: השליח
•   רגע של עברית: אופורטוניזם
•   קליפ: בקיצור, ניסיתי ללמוד למבחן
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח

1. אהבה, מחיאות כפיים, חיבוק, וגם על צחוק

- "אני בגילי המופלג, כבר הייתי בסדנאות מכל סוג. למדתי. לימדתי. איבדתי. מצאתי. התלבטתי והגעתי לתובנות מופלאות. עכשיו, בתיאטרון החדר, אני יודעת שכל מה שצריך הבן אדם זה אהבה, מחיאות כפיים וחיבוק, ואת זה אני מקבלת כאן". כך דבורה מקבוצת המשחק.

 

- "הוא עומד לפנינו ומעשיו מצחיקים אותנו. תחילה עלינו לשאול את עצמנו, האם הוא התכוון להצחיק או שפעולתו משום מה מצחיקה, אבל הוא עצמו נבוך, מבויש, או סובל באותו רגע. ישנן תגובות שמקורן בסבל אישי והן מעוררות צחוק ספונטני, כמו למראה מי שמתחלק על קליפת בננה ורק לאחר מכן מתברר ששבר את רגלו. כשאנו מגיבים בצחוק עלינו לדעת לא רק את הצחוק שלנו אלא גם מה הוא גורם לזולת. כן, הכוונה גם לאותה אמירה עתיקה: צחק איתו אבל לא עליו".

(א.)

--------------

 

2. הספק והאמון (29)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס.29

 

הלכות מעוררות ספק ואמון

 

תורה כתובה

דברים רבים בתנ"ך, בברית החדשה ובקוראן, אינם יכולים להתקבל על הדעת - אם נשפוט אותם על בסיס הניסיון המיידי של הפרט בחיי היום-יום שלו, או על פי אמות מידה מדעיות - ובכל זאת אנשים מאמינים בהם. יתרה מזאת: יתכן כי דווקא היות הדברים האלה בלתי ניתנים להסבר פשוט ומיידי, מחזקת את האמונה הדתית. אם תופעות אלו היו ריאליסטיות, או מוסברות בטיעונים מדעיים, לא היה הדבר בהכרח מחזק את האמונה. אמונה איננה זקוקה להוכחות מדעיות. היא זקוקה למחקר מדעי על מהותה של האמונה, אבל זהו עניין אחר.

 

כשמשה במדבר מכה בסלע להוציא ממנו מים לבני ישראל הצמאים במדבר, מוגדר הדבר כנס, ויש אומרים שנסים הם תופעת טבע ולא תופעה על-טבעית. אם יבוא המדען ויוכיח שהוצאת המים מהסלע קשורה בתופעה טבעית אחת מסוימת, המאפיינת את הגיאולוגיה של המדבר, לא ישנה הגילוי הזה את מידת האמונה במשה ובכתבים המקודשים.

 

לפעמים נזקק האדם המאמין לתיאור התופעות כעל-אנושיות, כדבר שהוא בניגוד למהלכי הטבע הידועים לו. לא מדובר בחיזוק האמונה או בהחלשתה, אלא בשחזור חווית התלות האינפנטילית בכוחות עליונים חיצוניים, ברצון לחוות שוב את חווית האמון הקדומה, המאחדת והמספקת.

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

19. תרומה: שמות כ"ה - כ"ז 19

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה 8).

"בתוכם" זה בנפשם, ולאו דווקא במקדש הפיזי החיצוני. במילים אחרות: אם הם יעשו לי מקדש, מקום מיוחד, בתודעה שלהם - אבוא לשכון בתוכם, ברוחם. כאן האל משתמש בגוף שלישי רבים. מדוע "הם"? כי כל עוד האדם מנוכר למקדש היצירה שברוחו, הוא מרוחק ממנו מרחק של "אני" מ"הוא", מרחק של סובייקט מאובייקט. ברגע שבו בוחר האדם, להכיר במקדש היצירה, הוא יכול לנהל "בתוכו" דיאלוג פנימי בינו לבין פוטנציאל היצירה שבו. ואז האני הכולל, שהוא סובייקט לעצמו, ומגולם בחוויה האישית הכוללת שלו, יכול להגדיר את ה"אני היוצר" כאובייקט, ולדבר עם אובייקט זה "בתוכו". אז יכולים להתקיים בתוך נפשו של האדם דיאלוגים חדשים, ותפקידי הסובייקט והאובייקט מתחלפים בתנועה מתמדת בין המרכיבים.

 

המקדש הפנימי הוא תנאי הכרחי ליצירה. וזוהי אך תופעה אנושית שהוא מבקש להגשים את עצמו גם בעולם החיצוני, כדי לממש את הקשר שבין האדם-היוצר לבין העולם. אז מקים האדם את המקדש החיצוני. מקדש זה דורש עשייה בחומר – באבן, בעץ, בבד, וכיוצא באלה חומרים שבהם יוצר לו האדם את התחומים הפיזיים שלו. בתחומים אלו יכולים להתקיים התנאים ליצירת קשר בין בני האדם לבין עצמם והעולם. לכאורה התחום הפיזי הופך לתנאי הכרחי ליצירת פעולה תרבותית ולתחושת הרוחניות המפעמת בקהיליית בני האדם. כך נוצר המתח הנמשך שבין חומר לרוח. חומר ורוח תלויים זה בזה, ואינם יכולים להתקיים האחד בלי השני. מכאן מגיעים למסקנה המתקדמת, בלשונו של רבי אלעזר בן עזריה, ש"אם אין קמח – אין תורה" (משנה, מסכת אבות, פרק ג', משנה י"ז). אם אין הכנה פיזית – אין התפעמות רוחנית. אדם אינו יכול להתכנס אל תוך הרוחניות בלבד. לרוחניות חייב להיות בסיס פיזי. הרוחניות הדתית פירושה הכנה פיזית ומוכנות נפשית. "ומבשרי אחזה אלוה" אומר איוב (איוב י"ט 26). מתוך הבשר, מתוך הגוף, מתוך החומר, אני יוצר לי את חזון האל. אחר כך אני יכול להפיץ את החזון הזה בקרב בני האדם.


אבל "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אינו אלא פן אחד של יחסי היוצר ויצירה. אילו אכן היה זה הפן היחיד, היצירה לא הייתה יכולה לבוא לעולם. ועל כן נאמר: "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו' 3). האם קודם "בתוכם" ואחר-כך "כל הארץ", או להפך? זהו דבר הנתון לבחירתו של כל אדם "בתוכו".

קישור קבוע

ברצוני לומר לכם...  בעם היהודי יש עוצמה היסטורית!

העם היהודי חדל זה מכבר מהיות גזע נחות!

העם היהודי הֱחֲדשׁ, או בלשונכם, האומה היהודית, הוא אכן עם מיוחד במינו,... עם סגולה,... או אם תרצו, גזע עליון,... עם אדונים,... אצטרה, אצטרה...

אני איש זקן,...

(מתוך המחזה)

קישור קבוע

גַּם לוֹ יָכולְתִּי

לְרַסֵּס אֶת חַיַּי בְּפִיקַסְטִיב

לא הָיִיתִי עוֹשֶׂה זאת.

 

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁהַחַיִּים יַעֲשׂוּ בִּי

אֶת הַקִימְטוּטִים וְהַמְּרִיחוֹת

יְטַשְׁטְשׁוּ אוֹתִי,

יִסְפְּגוּ אוֹתִי,

וְשֶׁאוּכַל לְהַשְׁאִיר כֶּתֶם קָטָן,

עַל הַצִּיּוּר הַבָּא בַּתּוֹר.

 

(ברכות ליואב איתמר עם צאתו לאור של ספר השירים "חוד הלב", בהוצאת קשב)

קישור קבוע

(לארי אלון)

 

אמר רש"בן בשם ר' יונתן: למה נמשלו דברי תורה לאיילה?

לומר לך, מה איילה זו (ש)רחמה צר

וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה –

אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה

כשעה ראשונה.

(תלמוד בבלי מסכת עירובין)

 

מן הראוי היה לתת את הדעת על כך: מדוע המוזה או ההשראה נדמות בתרבותנו כדמויות נשיות?

 

הרי הדעת הייתה סובלת גם את המחשבה שההשראה לאמנים תינתן על ידי מלאך כל שהוא מן המלאכים הטובים כמו מיכאל למשל או אפולון, שאפילו הוא נזקק לשרותן של המוזות. והנה דווקא למוזה דמות נשית  מובהקת. בהרבה יצירות אמנות מצוירות המוזות כנשים מאד מושכות והצד הארוטי של נשיותם מובלט. תאליה, טרפסיכורה ואוראניה ולא רק הן, מופיעות בציורים כשהן חשופות חזה אם כי ללא נימת זימה או הדגש פורנוגרפי. הן מעודנות, נאות, ויש בהן תמימות או פשטות ואין בהן פיתוי או התגרות מינית. לדבר זה כשלעצמו אין חשיבות מרובה, מכיוון שהמוזות אינן מתגלות לאמנים. ולכן לציירים לא נותר אלא לציירן כיד הדמיון הטובה עליהם.

 

המוזות לא רק שאינן מתגלות לאמנים, אלא טיבה המהותי של שליחותן – להיות השראה לאמן – מחייב אותן להיות בלתי נתפסות בחושים. שכן אלה משרתים אותנו בתפיסת המציאות ואילו הן נתפסות אך ורק באמצעים על-חושיים. אחרת משמעות הדבר שהן חלק מן העולם הפיזי הנתון לתפישת החושים ואז כל אחד יכול לראותן וזו הרי סתירה ופירכה. כעובדה, איש לא ראה אותן וזאת למרות דיווחים רבים על קיומם ע"י האמנים בתחומיהם המגוונים.

 

השראה היא ניסיון מילולי לתאר משהו בלתי נתפס המתרחש והופך את האין ליש. את הבלתי נראה לנראה, את הבלתי חושי לחושי. חשמל, למשל, יכול להיווצר, כביכול, יש מאין ע"י סיבובים בסליל מגנטי. קוראים לתופעה השראה אלקטרומגנטית. השימוש במילה השראה נובע מכך שסליל המתכת לא הראה שום סימני חשמל לפני הסיבובים ואילו אחריהם, כבאורח פלא יש חשמל.

 

אך הבה נניח לקוריוז ונתקרב אל נושא ההשראה במקומה הטבעי, כמחוללת אמנות.

הקבלה, בנסותה למנוע את הבנת הבריאה כמעשה שנוצר בשל חסר כלשהו בשלמות האל, ואת עצם המעשה כעשייה במובנה האנושי, מתארת את היווצרות היקום כתוצאה של השראה שמקורה במלאות האל. מלאות העולה,כביכול, על גדותיה ולא מתוך איזה צורך למימושו של רצון המעיד על אי שלמות. אם כן, ההשראה מחברת בין על-חושי לבין החושי. בין עולמות הרוח לבין עולם החומר. בין עולם האידיאות  לבין האדם היוצר, האמן. הוא זה הנותן לאידיאות, באמצעות ההשראה, מימוש בעולם החומר כדי לתת הזדמנות לאנושות כולה ללמוד ולהתפתח אל המעל ומעבר. להתבונן ולהקשיב אל מעבר לקיום ההישרדותי, אל הקשריה הרבים של משמעות הקיום האנושי. מקורה של ההשראה ב"אין" והיא חודרת אל ה"יש" בעולמנו בחוברה אל האמנים-היוצרים. בנבכיו של תהליך היצירה יש משהו מסוד ומיסוד הבריאה - בממד האנוש. האמנות "מחברת" את האלי, העילי, אל מציאות האנושי, "התתי". הדברים האלה ניתן לומר עליהם – אפשר שכן ואפשר שלא. מה שמאלץ אותנו להתייחס ברצינות לכך, הן העדויות של האמנים עצמם. ואין טוב יותר מאשר להקשיב לנפלאים שבהם שטרחו לכתוב ולשתף אותנו, בדרכם שלהם, בחוויית החיים המכוננת שלהם כאמנים, ההכרות עם המוזה. אני חוזר אל ביאליק ואל מגילת האש.

 

איזה מופע מרשים בעצמתו ובכמותו, לאיילת השחר במגילה! ותפקיד מכריע בעלילה המרכזית – קורותיו של העלם בהיר העיניים! שתי דמויות נשיות חזקות מאד במגילה: האחת היא עלמה זכת בשר ונוגת עיניים והיא מתגלה לעיני העלם כשהשנייה - איילת השחר, ממש על ראשה. האחת, עלמה בשר ודם והשנייה ישות לא מוגדרת - איילת השחר. גם אם מדובר בכוכב השחר, הרי שלא מדובר במסה הענקית שלו אלא בקרני ההשראה שלו. אך היות ואיילת השחר משתתפת פעילה בעלילת הפואמה, אין מנוס מן המחשבה שהיא "ישות" כלשהי. ישות של אור, של זוהר! ויש לה קשר ייחודי עם העלם. אין היא גוף שמימי אדיש, אלא עניין רב לה בעלם, והיא מעורבת לגמרי בעלילת חייו.

 

העלמה, תואמת העלם, נעלמת בסופו של מפגש הוידוי אל תוך מימי המצולה אך דמותה נשקפת אליו במים עם כוכב השחר. ואילו מעליו נשקפת עין זהב גדולה, מזהירה ומשגחת, הלא היא עין איילת השחר. הוא, כמו האיל במעשה העקדה, "ונפשו בין קרניה נאחזה". או כמו אבשלום במחלפותיו. הקשר ביניהם הוא גורלי, לחיים ולמוות.

 

לקשר הזה היבט ארוטי במובן זה שהמשיכה אל איילת השחר כמוה כמשיכה המינית העזה, המתוארת בפתיח התלמודי של דברי. איילת השחר – איילת אהבים. אמנים גברים עיצבו את דמות החלום של המוזה כדמות נשית. כזו המושכת את נפשם כבחבלי קסם, ממש כמו הימשכותם אל האישה הראשונה שאהבו. אין תמה איפה שהיא מופיעה כדמות נשית. את מראיה אין לדעת אך את המשיכה אליה ואת ידיעתה ניתן לחוש בממש כמו בפעם הראשונה וכל מפגש עמה כמוהו כבפעם הראשונה!

 

אידיליה של דרך גבר בעלמה אין כאן. היא בחרה בו לא למימוש גחמה של אהובים. היא מטילה עליו שליחות וגוזרת עליו גלות! מכוותה קשה, בדומה למכווה בבשר הבהמה כסימן לקניין. ואין מזור למכוות האש. היא קנתה אותו. קנתה שבתה בו לעד. הוא יהפוך לאיש מוזר, איש חידות. כל העולם נכרי לו. אך האש שהותירה בלבבו מאלצת אותו להצית להבות בלב אחיו בני האדם. הוא זועק את זעקתם הוא דובר את מכאובם, שואג את ענותם. עיניו גלויות וישרות. היא לימדה אותו להביט נכחו לא להשפיל מבט ומבטו חדר ללבבם. הוא נושא בגאון או לדיראון את קללת המשוררים – גלות מצד אחד וכמיהה לגאולה מצד שני. בלשונו של ח"ן – "שמים, אבדון, את...". איזה משולש איום. ובהמשך משולש נוסף, מדורה משולשת בוערת בנפשו, "אש האלוהים ואש השטן, והעזה משתיהן – אש האהבה".

 

"ויהי נוגה הצפירה חותם נפשו ודמדומי השחר שירת חייו". איחוד נצחי בין אמן לבין השראתו – המוזה שלו. אם יש לדמות את קשר האהבה שבין המשורר לבין זו שמלבה בליבו את אש השירה, הרי זה אך ורק לאהבה שבין גבר לאישה, על כל מכאובה, סבלה ואושרה. או לחילופין לדבקות תלמיד חכם באש התורה ולימודה.

 

מבקריו וכן אוהביו של ח"ן לא זיהו משום מה את ההיבט הארס פואטי של המגילה. אגדות החורבן, ההיסטריה וההיסטוריה של גלות העם היהודי, ואתוס הגאולה הציונית בהתהוותו, מנעו מהם לראות את הלירי האישי, הייחודי, החושפני עד עמקי הנפש, של היצירה הזאת. וכך גם הנחילוה לנו. צריך היה לבוא מי שיפזר את האבק והאפר שכיסה את פני השכינה שהתכנסה לתוך מגילת האש, ללמוד להניח לאש שמלפני אלפיים שנה כדי להיכוות מן האש הבוערת עד היום הזה בדפיה של המגילה הזאת שח"ן הרשה לנו להיחשף אליה.

 

מגילת האש נכתבה למשוררים ולכן יש לקרוא בה כמשוררים. בה מצוירת המוזה כפי שלא צוירה או תוארה קודם לכן. אכן איילת אהבים ויעלת חן.

 

(אילן תורן, במאי, שחקן, פובליציסט)

קישור קבוע

אֵין-סְפוֹר מִלִּים שֶׁנָּתַתִּי לְעַצְמִי

לְהֵטִיב אֶת דַּרְכִּי

הִתְפּוֹגְגוּ כְּבוּעוֹת סַבּוֹן.

אַחַת בְּאֶגְרוֹף נִתְקְעָה בִּגְרוֹנִי

תָּבְעָה אוֹתִי לַדִּין.

כַּעֲדַת עוֹרְבִים, הַשּׁוֹפְטִים,

בִּגְלִימוֹתֵיהֶם הַשְּׁחורוֹת

חָרְצוּ אֶת דִּינִי לְקוּלָא:

כֵּיוָן שֶׁמִּלָּה זוֹ וְאַחְיוֹתֶיהָ

לא מֵאַהֲבַת הָעַצְמִי בָּאוּ

אַתְּ מְשֻׁחְרֶרֶת

לְסִדְרַת חִנּוּךְ מֵחָדָשׁ.

 

(בתיה מיכלביץ', מתוך ספר השירים "עִדָּן שֶׁל כּוֹכָבִים קָשִׁים", היוצא לאור בהוצאת צבעונים)

קישור קבוע

(קטע מתוך רומן האמור לצאת לאור בקרוב.

הנושא: הלם קרב. מבוסס על מקרה מהחיים.

קטע 6)

 

"אני חושבת שרונאל די מיצה את הדברים", אמרה ריקי, "פרט לדבר אחד, הרגישות של נמרוד. רגישות שגיליתי כבר בראשית היכרותנו, בסרט 'חלף עם הרוח', כשנדלקו האורות והבחנתי בדמעות בעיניו. ראיתי בכך את השתקפות רגישותו של אבי, האיש שאהבתי יותר מכול.  באותו רגע ידעתי שהוא יהיה בעלי, מה שלא עלה בקנה אחד עם תפיסת עולמה של אימי, בתחילה, אבל זה כבר סיפור אחר. אני רק יכולה לומר, שאחרי שלמדה להכיר אותו היא, שהייתה כדברי גיתה 'עצובת רוח ועצובת נשמה', השתנתה בזכותו. נמרוד הצליח להפשיר אצלה, גם אם לזמן קצר בכל פעם, את גוש העצב, שהיה תקוע לה כפקעת מאיימת, מה שאף אחד לא הצליח לפניו. היום, בדיעבד, אני חושבת שאף אחד גם לא ניסה. לא חשבנו שאפשר אחרת. בזכות נמרוד, לראשונה בחיי, ראיתי את אימא שלי צוחקת. ממש צוחקת. זה היה נס בעיני כולנו. תשומת הלב שהרעיף עליה הייתה למעלה מכל מה שהורגלה לו. כאילו הפעיל עליה מפתח סול סמוי, שלנו לא הייתה גישה אליו. 'כשהם צוחקים, אפילו הקירות צוחקים איתם', היה אבא שלי אומר ומתמוגג.

כשאבי נפטר, עברה אימי להתגורר בביתנו. כבר עשרים וחמש שנים היא איתנו. כשהחלה להתקשות בתפקוד הידיים, נמרוד הוא זה שלקח על עצמו להכין לה את ארוחות הבוקר. נמרוד הוא זה שלוקח אותה לקופת חולים או לבית-חולים. כשיש צורך, הוא העזר כנגדה, ולא אף אחד מילדיה".

 

מה סוד הדבק שחיבר אותו אליה מן ההתחלה, למרות שהתנגדה לו? תהתה ריקי לא פעם. מה היה לבחוּר צעיר, תוסס, לדבוק באישה שברירית, גולה מן החיים, שקולות מועקתה זועקים כאלף עדים, מדביקים את כל הניצב לידה, אפילו את אירית, חברתה המרוקאית, שבעקבות אחד הביקורים בביתם, ושיחתה עם אימה, החליפה את שירי האהבה שכתבה, בשירים בנושא השואה, עד שפקדוה סיוטים ונאלצה לחזור לשיריה הישנים.

 

נזכרה איך אִמָּהּ, ברגע של תושייה, לא שעתה לעצת ראש היודנראט להציל עצמה, לאחר שחילץ אותה מידי הקלגסים, שהוציאו עליה את שבט זעמם, על שהעזה לברוח מבור המוות. "לכו,  הכינו עצמכם למסיבה", אמר, "אני כבר אביא אותה לנקודת האיסוף". כל חיסול גטו באזור, לווה במסיבה.

 

"...שרוליק והילדים", לחשה אך בקושי, ופרץ דם פרץ מפיה.   

"אף אחד לא נשאר. כולם הוצאו ממקומות המסתור ונורו. הגטו שורץ רק רוצחים".

"פייגה..."

"לא תצליחי להגיע אל פייגה... כדי להגיע לגוי, את צריכה לחצות את העיירה. הצילי את עצמך, ואם תשרדי את היער, תחזרי לקחת אותה".

אולם אך פנה לדרכו, החלה היא לזחול לכיוון הגטו.  

ערימות גופות ודם מילאו את המבואות ואת כתלי הבתים. רק למשפחתה אין זכר. לימים יסתבר,  כי נחשפו ונורו יממה אחת בלבד לאחר שעברה במקום. מה שהוליד בה, מאוחר יותר, את הקינה היומית "מי יודע איזה חיות רעות טרפו את העצמות של הילדים שלי". עד שריקי תיסע, חמישים שנה אחרי, אל עמק הבכא, מקום שם נתגלו עצמות אחיה ובני משפחתה, בחצרו של גוי, שביתו גובל עם מקום המסתור, ותביא  אותם לקבורה ביער.

 

"תראי אימא, הנה הילדים שלך", תאמר בשובה, תראי איזו הלוויה מכובדת ערכנו להם".

עשרת הארונות, מכוסים בדגלי ישראל, נישאו על גבי שלושה קומנדקרים. קבוצת ניצולים מהארץ, מאמריקה ומקנדה, בדגלי ישראל, מלווה אותם בדרך בה הלכו ההולכים אל מותם. שלושה קילומטרים של מוות ידוע מראש, בעוד בני העיירה האוקראינים, על טפם וזקניהם, עומדים משני עברי הכביש, מתבוננים  בהם בהשתאות.

"כל הכבוד לכם איך שאתם מכבדים את המתים שלכם אחרי חמישים שנה", אמרה אוקראינית קשישה, "אנחנו אחרי שנה כבר לא זוכרים".

ורווח לאם, והונח לריקי,

ימים אחדים.

אבל נמרוד, יותר מכולם, הרגיש שלמרות עיצבונה וחותם הבכי שנשאה דרך קבע על פניה, חבוי בה רובד נוסף, וכשנחשף לחוש ההומור הדק מן הדק, הפעיל עליה את מכבש ההומור שלו.

 

"נמרוד היה מלווה אותי מדי פעם לבית היתומים בו עבדתי בהתנדבות. כבר מן הביקור הראשון נדבקו אליו הקטנים. זכורים לי בעיקר שני ילדים, אוריתי בת השנתיים, שהלכה אחריו כמו צל: 'נמנודי', 'נמנודי', ורוני, בן החמש, שהתחלנו בהליכי האימוץ שלו לפני המלחמה, אבל בגלל פציעתו של נמרוד נפסק הכול. היה מטפס עליו כמו קופיף, ולא מוכן לרדת.

 

"והיחס שגילה כלפי הפועלים הערבים. למרות שעדיין שמר על דעות ימניות, אשר עם השנים הלכו ונטו כלפי המרכז, הרגישות שלו כלפי הפועלים שעבדו בבניין שנבנה מול ביתנו, הייתה לפלא בעיניי. נמרוד דאג להם באופן קבוע למים קרים, ולא פעם גם לאוכל ולבגדים. 'ליחס שלנו אל הפועלים הערבים, יכול להיות משקל רציני במהות היחסים בין שני העמים'. היה אומר. 'הם השגרירים האמתיים'. ידעתי שלא רק השיקול הקר קובע אצלו את הדברים".

 

"נמרוד היה כמו גבעול דשא שקולט את אור השמש והופך אותו לאנרגיה", אמרה ריקי, "כך היה החיבור שלו לרון הסטודנט, בתחנת האוטובוס. רון תלה מודעה בנוגע לשיעורים פרטיים במתמטיקה. נמרוד קלט את הפוטנציאל הטמון בפגישה זו והציע לרון להקים ביחד קבוצת מתנדבים מקרב חבריו הסטודנטים. בעצמו התחייב לקחת חלק בלימוד. 'באזורי רווחה נגבה מחיר גבוה', אמר, 'אלה יכולים לשלם. באזורי מצוקה ניתן שיעורי חינם', הפרויקט פעל שנים אחדות. דבר נוסף היא קבוצת הכדורגל השכונתית שהקים.

"כמו כל הצעירים, החברים תפסו מקום מרכזי בחיים שלנו. פעם בשבוע היינו נפגשים לערבי מוסיקה, בכל פעם בבית אחר, כשנמרוד על המיתרים, דוב'לה על הקלידים, וזאב על הכינור. שילוב מרתק של ג'ז עם קלאסי, ישן עם חדש".  אם רק לא היה נעלב מכל שטות, הייתה המוסיקה עדיין רוחפת בין החדרים והחברים..."

 

(מלכה נתנזון, משוררת וסופרת)

קישור קבוע

ב.

הצעירים של היום, הכול הם יודעים. והסופרמרקטים שלהם? שורות שורות, וכל שורה ארוכה ארוכה, ומלמעלה אור חיוור וקר, כמו שפעם הלכתי לאיבוד בין המצבות, בזמן שחיפשתי את המקום של ג'ורי. ג'ורי אהב כל-כך גומבוץ אבל אני לא הרשיתי לו, כי היה בזה המון חמאה.  חמישים שנה היינו ביחד. זה התחיל בזמן שהלכתי עם שני סלים ברחוב, כשפתאום אני שומעת: "אפשר לעזור לגברת?" הסתובבתי, והנה, ככה, למולי, גבר נאה שלבש חליפה בצבע בז'. כבר אז לא הייתי ילדה, אבל זה היה כל-כך שונה מהצברים שהיו באים עם חולצות פתוחות ואומרים ככה ישר: "אפשר לעזור לך?" אפילו כשכל מה שהיה לי זה רק ארנק צד קטן.

 

בחו"ל היינו משפחה מאוד אריסטוקרטית. גרנו בעיר, בדירה של שישה חדרים. היה לנו פסנתר גדול ועל הקירות היו תמונות עם מסגרות מוזהבות, תמונות של מוזיאונים, תמונות מאוד יקרות. אבא היה פקיד בכיר ואמא הייתה אישה מאוד משכילה שאירגנה בבית ערבים ספרותיים. כל האנשים הכי חשובים בעיר היו באים אלינו, עד שהפשיסטים באו ופיטרו את אבא. ג'ורי עלה לארץ עוד לפני המלחמה, אבל עדיין הוא נשאר כל-כך אירופאי, ג'נטלמן אמיתי. אף פעם הוא לא אמר לי "לא!"  הייתי אומרת: "ג'ורי צריך פריג'ידר" והוא היה אומר: "כן מיידי", "ג'ורי צריך להחליף את כל המטבח" והוא היה אומר: "כן, מיידי", "ג'ורי צריך להחליף את כל הבית". רק בסוף הוא התעקש שהוא צריך גומבוץ.

 

טוב, אז הלכתי למכולת של רוזנקרנץ שלפעמים חבילות הסוכר הקרועות נדבקו אצלו למדפים והלחמניות? בושה! וככה בזמן שהייתי עוברת עליהם ורואה קופסת פפריקה קטנה, סבון שהריח טוב, או כמו היום: חפיסת שוקולד עם אגוזים. אז כמו בימים הקשים, היה עובר בי אותו צמרור, ושוין, רוזנקרנץ גם הוא לא היה צדיק גדול. עכשיו כבר אין לי כח לסחוב, וגם כל המחסומים, כמו אצל הפשיסטים. בגלל זה הם מביאים לי הכל. נו, לא תמיד הכול. אז מותר גם לי להיות פעם אובר-חכמה, לא? וככה כמו שהם אוהבים לעשות כל הזמן "מבצעים", גם אני מארגנת לי מבצע קטן של שני שוקולדים שוויצריים במחיר של אחד. אני מעקמת עין בזמן שאני מסתכלת על החפיסה עם הציור של השוקולד עם האגוזים, ומניחה אותה עמוק בפריג'ידר. כן, והבחור? הבחור הנחמד שהבטיח שיחזור תוך שעה, מרעיד הגן הישן אך הכול-כך קרוב הזה שבתוכי - פרח!

 

עכשיו אני צריכה לסדר קצת את הבית. כי יעלי תבוא מחר ואם היא תראה את הלכלוך ואת כל השקיות האלו שנמצאות כאן על המזווה, היא תגיד שאני צריכה עזרה, ואולי, וזה דבר שאני לא רוצה לחשוב עליו בכלל, שאני צריכה כבר ללכת למקום איום שבו זקנים שהריח שלהם לא טוב, אוכלים על שולחנות שמצופים במין דבק כזה של שומן של מרק של עוף.

 

נו, טוב, אני אישה לא צעירה, אבל אני הרבה יותר חזקה מבלהה גולדשטיין שבקושי כבר זזה עם הליכון. אז נכון שגם לי יש מקל, אבל אני משתמשת בו רק לפעמים, מתי שאני הולכת בחוץ, כי אני מפחדת ליפול. כמו מרטה, השכנה מהצד השני, שנפלה יום אחד, ובא אמבולנס ויצאו ממנו פאראמדיקים בסינורים לבנים ושמו ונשאו אותה על אלונקה, ואז, פתחו לה דלת אחורית, ועם מן מנוף כזה, קיפלו אותה לבפנים, סגרו עליה את הדלת, ואז, במהירות, נכנסו למקום שממנו יצאו, והתחילו לנסוע עם סירנה שנבלעה בסוף ברעש של המכוניות.

 

כן, גם הברגרים היו אנשים תרבותיים. היינו הולכים איתם לקונצרטים. תמיד מרטה הייתה מתלבשת עם בגדים אלטע-מודיש שאת הגזרות שלהם הייתה מוציאה מעיתונים מלפני המלחמה, אבל אני לא אמרתי כלום, רק שאחר-כך הייתי מתבדחת על זה קצת עם בלהה גולדשטיין, אבל זה לא חשוב, כי הם באמת היו אנשים תרבותיים. רק שהבן שלהם, גידי, יצא מופרע. הוא היה מסנוור אותי עם מראות בזמן שעבדתי במטבח, וגם פעם הוא הצניח שני חתולים לחדר השינה שלנו. עכשיו הוא גר שם לבד. לפעמים אני ניגשת לשם ואומרת לו שייקח את עצמו בידיים, אבל הצעירים לא אוהבים לשמוע.

 

פעם גם הצעתי לו שניסע ביחד לאירופה, שנראה מוזיאונים, שנבקר ביחד בכל מיני ארמונות ישנים. למה לא? הרי גם לו כבר יש שיער לבן, ככה שאם הוא היה מתלבש קצת יותר יפה, אז היינו יכולים להיראות כמו זוג אריסטוקראטי כזה. אבל הוא רק חייך חיוך של מטומטם.  ובאמת אני אפילו כבר לא מתרגשת בזמן שאני קוטפת לימונים מהגינה של הברגרים זכרונם לברכה.

 

רגע, חולף לי משהו בראש בזמן שאני תוחבת את השקיות לארון, כי חבל לזרוק אותם סתם, כי אפשר להשתמש בהם לא רק בשביל להביא מצרכים, אלא גם בשביל להוציא את כל הלכלוך שהם משאירים בסוף. רגע, נו, אני דופקת על המצח, מה עבר לי בראש? זה היה לפני רגע וכבר שכחתי. אני שדוקא לא שוכחת הרבה ושלפני כמה ימים, כשיעלי הייתה פה, אפילו זכרתי להזכיר לה שתיקח את המכתב ששלח האדווקט של האדווקט שלה, זכרונו... נו, טוב, לא כל-כך משנה. צריך הרי, לחשוב בצורה פוזיטיבית.

 

אז מה היה הדבר הזה שעבר לי בראש? אני זוכרת שזה עבר לי ככה, כמו לחש שעובר בגינה, ואולי זה קשור לבחור שצריך לחזור? חולפת בי צמרמורת. כן, באמת, משהו זר הסתנן לקול שלו בזמן שאמר לי את שמו: שחר, ככה הוא אמר שקוראים לו. אבל אולי השם היפה הזה הוא כמו שמיכה רקומה שמכסה על משהו אחר? מן דבר שהוא שחור באמת? כן, באמת, מן משהו לוחש היה לו בעיניים. ואולי, חולף בי זעזוע, הוא ערבי? כזה שמתחת לנחמדות שלו מסתתר פרא? לא, לא כמו צבר רגיל כזה, בלי תרבות, אלא פרא אמיתי! כזה שבלילה רוכב על גמל ושמהחגורה האדומה שלו משתלשלת מין חרב ארוכה ארוכה.

 

אני בגן פרא, פרא שלי, אז, אוי! המכה, המכה הקטנה והמוכרת. אני מתיישרת לאט, כי אם אתיישר מהר, אז כל השבוע זה יכאב אש, וכשיעלי תבוא, תחשוב שאני קרענק וישר תיקח אותי למקום האיום ההוא שאני לא רוצה לחשוב עליו בכלל.

 

אוי, פרא, פרא שלי. ג'ורי היה איש טוב, איש טוב, באמת. אבל הוא אף פעם לא חטף אותי ככה בלי לבקש, ואז, ככה, בבת-אחת, הניף אותי על גב של גמל. אז נניח שרק בתיאוריה, כמו שאומרים הפרופסורים, אותו צל, צל שלי שבגינת השכן, היה בא, לא, לא בשביל הלימונים, אלא בשבילי! קטוף, קטוף אותי נסיך ערבי שלי, מהפסנתר ומהתמונות של המוזיאונים, חטוף אותי מקירות ביתי, הלבנים. אני רוצה להפליג איתך אל מעבר לחולות הכחולים, אני רוצה לשמים! לכוכבים שאותם קיצצת בשבילי עם חרב הירח שלך!

עכשיו אני אלך לחדר האמבטיה ואסדר את עצמי מעט לפני שהבחור הנחמד חוזר.

קישור קבוע

האקדמיה ללשון העברית מחפשת חלופה עברית לאופורטוניזם ומבקשת את עזרתכם (כאן).

קישור קבוע

הקליפ שרץ עכשיו ברשת ונכנס גם ל"צינור לילה". בהשתתפות נעמה יעקובוביץ’, חברה בקבוצת השחקנים של תיאטרון החדר. יוצרים: עילי וידאומן ונועם טורנברג.
עוד משתתפים: גיא הוכמן, עמית פרידמן, מיכל ארמוני ואמיר ויינרב:

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

הוידוי האחרון של אדולף היטלר

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

 

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

 

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

 

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

 

מוצ"ש, 23.2.2013, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

הדיבוק בחדר

 

טרגי-קומדיה אפלה

מחזה, בימוי ועיצוב: אמיר אוריין.

בהשתתפות: דורית אבנט, אבי גיבסון בראל, אמיר אוריין

 

"יצירת מופת!"

(סמדר יערון, מנהלת אמנותית, פסטיבל עכו)

"הדיבוק בחדר" - טוטלי וסוחף! - תיאטרון מכושף!

(צבי גורן, אתר הבמה)

"רוחניות אותנטית"

(פרופ' שמעון לוי, ישראל היום)

"חוויה מסעירה!"

(איתן בר יוסף, עכבר העיר)

"חזיונות תיאטרליים מהפנטים!"

(מרט פרחומובסקי, טיים אאוט)

"דוגמה מאלפת לעבודת עומק יהודית, כמעט כמו דיון תלמודי"

(זלאטע זרצקי, ירחון "נקודה")

 

אפשר להזמין. מועדים יפורסמו בקרוב

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
לקבלת התוכניה   

--------------

העלמה והמוות


"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

 

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו של הדיקטאטור הרצחני של פינושה בצ'ילה. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. זהו רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה ואנס אותה.

 

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, מוטי רוזנצוויג, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה"

בניהול האמנותי של ינון צפריר

יום ה', 21.2.1013, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 22.2.2013, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

 

אורתו-דה: אבנים, מאנקי ביזנס

- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאי שותף: דניאל זעפרני. ייעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

18.2.2013, כל הכרטיסים אזלו

"מאנקי ביזנס"

במסע אל עתיד שכבר עבר, נפגשים חבורה של קופים עם נפלאות הקדמה, גן העדן האבוד, אלוהים ואהבה, כדי לספר לנו על מה זה להיות אדם. מופע מלא צחוק ובלי אף מילה

שנוגע בשאלות הכי קטנות והכי גדולות של הקיום האנושי.

משתתפים: מוטי סבג, נמרוד רוט, נועה פרומרמן, ינון צפריר.

26.2.2013, פסטיבל "קליפה אדומה" בשעות 19:00, 21.00

תודה לתיאטרון החדר.

להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

מחיר כרטיס: 120 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 60 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".

 

הגיבור העייף

סאגה מרהיבת עין על תקומתו ונפילתו של החייל האוניברסאלי והמקומי.
מחזה: אלדר גלאור. בימוי: אבי גיבסון בר-אל.

בהשתתפות: דור אלוני, עידו יונה ימין, אדוה לוי גושן, תחיה סולימן, מוטי תמם.

14.2.2013, בשעה 20:00
במרכז לתיאטרון עכו, רחוב ויצמן 1, ת.ד. 1113, עכו. טל': 04-9913834 / 04-9919634

 

תיק פוריות

IV כן או IV לא!
היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ₪.

16.2.2013, 20:30, בתיאטרון החדר.

כתבה ב-ynet. להזמנות, ירון: 050-657-7027

 

אורטל חייבת למות

מותחן פסיכולוגי. אחד מסופרי המתח המצליחים פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.

בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

2.3.2013, מוצ"ש, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, תל-אביב. עלות כרטיס: 40 ש"ח.

052-528-4234, 054-533-5135, 03-5171818

 

יומן היריון

הילה גלסר - שחקנית יוצרת. רינה לביא - מעבדת למחזה ובמאית

ואמיר אוריין המורה והיועץ האומנותי

יומן היריון - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. בין צחוק לבכי, לונה פארק של רגשות, עד לרגעי השיא של הלידה.

18.2.2013, 19.2.2013, בשעה 21:00, תיאטרון הסמטה.

הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704

ראיון עם הילה - כאן: "לחיות טוב"

 

פסטיבל צו קריאה

פסטיבל קריאה של מחזות ישראליים בבכורה שיועלו בו השנה

שישה מחזות בתאריכים 14-16 בפברואר (צוותא 2)

מחיר כרטיס עבורכם לפסטיבל 30 שח. יש לציין קוד קופה 2013 לקבלת ההנחה בקופות צוותא 03-6950156

צפייה בחזרות הפתוחות לקבוצות מאורגנות ללא תשלום. 

שחקנים: רן בן עזרא, איתמר נצר, שרון שלומי, ערן בן צבי, חליל יצחק, אמיר ירושלמי, עודד מנסטר, יובל סטוניס, נועם שנהב, אלון אורבך, ברנטמן אלדר, יואב יפת,  רוי קלדרון, ניר רווח, גיא רוזן,משה אבגי, אלון דאהן, נורמן עיסא, הילה פלדמן

במאים : מיכל ורד, שמעון מימרן,  עמיחי אלהרר , דניס שמע, אפרת שטינלאוף

'היומיומולדת' / איתמר נצר

יום חמישי, 14/2 בשעה 20:00, צוותא 2

איתמר נצר,

שחקן, מחזאי ועורך דין. בוגר החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בוגר קורס דו-שנתי למשחק ובימוי אצל אמיר אוריין. בין עבודותיו: "ערב פנוי" – כתיבה קבוצתית ומשחק; "אינטרביו" – כתיבה קבוצתית ומשחק; "גץ בערפל" (הצגת יחיד) – כתיבה ומשחק; "אורטל חייבת למות" – שותפות בכתיבה ומשחק. כמו כן כתב אין ספור מסמכים משפטיים.

ההפקה מועלית על ידי בוגרי תיאטרון החדר. בימוי: מיכל ורד. משחק: רן בן-עזרא, שרון שלומי, איתמר נצר.

כמו כן, יוצגו המחזות הבאים:  

'הוראות הפעלה'/ שירלי בייתל-נתיב
יום ה', 14/2 בשעה 21:30, צוותא 2

'חלקת האדם / שי אזנקוט
יום ו', 15/2 בשעה 13:00, צוותא 2

'אחים'/ שי שבתאי
יום ו', 15/2  בשעה 14:30, צוותא 2
'הלילה האחרון ברפת' / נועה כורם
יום שבת, 16/2, בשעה 19:00, צוותא 2

'מקום בלב'/ מיכל אהרוני
יום שבת 16/2 בשעה 20:30, צוותא 2

יום שבת 16/222:00 – טקס סיום

מקווה לראות אתכם איתנו, ענת נוי, שיווק צוותא

 

ההצגה של יוספה(שם זמני)

אנסמבל המזוודה. עבודה בתהליך.

בבית דירות בין חומות עתיקות יומין, אפופי ריחות טחב ותבשילים, קולות מואזין ופעמוני כנסיה, מחפשים השחקנים, תשובות לשאלות, המלוות אותם בשלב זה של חייהם, הנוגעות בהוריהם, בילדיהם ובעצמם. 

כתיבה ובימוי: יוספה בת גד. שחקנים יוצרים: גלי כהן, מאיר שקד, מירי קפלן, חגית שורש. מוסיקה: מיה דנון. תודה לאמיר אוריין ולמרכז לתיאטרון עכו.

21.2.2013, בשעה 19:00. טל': 050-748-1748.

 

טלטלה מאושרת

ארבעה מערכונים על עינויים. ביים שמעון לוי.

"אחת לדרך" מאת הרולד פינטר, תרגם שמעון לוי,

"סדר עולם חדש" מאת הרולד פינטר, תרגם שמעון לוי,

"שי, חוקר שב"כ" מאת מוטי לרנר,

"השופט העליון מדמה עינויים", מאת גלעד עברון,

עם: מיכל גיל, שירלי שטייר, אמיר אוריין וגד קינר.

אחת מתכונותיו הפחות-נעימות של תיאטרון פוליטי היא המרחק הקטן מדי בין סרחון המציאות לניחוח הבדיון. בתיאטרון קריאה פוליטי אפשר לפחות לנגב את הדמעות בנייר שממנו קוראים. הפעם בדקנו את יכולת ההזדהות של הקהל עם עינויים שעוברים אחרים, אולי בקרוב אצלנו, אבל ורק בינתיים, לא אנחנו. ארבע היצירות שנבחרו בודקות איזונים לא נוחים בין מוסר לדמיון.

קפה תיאטרון הקאמרי, 8.3.2013, בשעה 12:00.  03-6060960

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il