ב.
הצעירים של היום, הכול הם יודעים. והסופרמרקטים שלהם? שורות שורות, וכל שורה ארוכה ארוכה, ומלמעלה אור חיוור וקר, כמו שפעם הלכתי לאיבוד בין המצבות, בזמן שחיפשתי את המקום של ג'ורי. ג'ורי אהב כל-כך גומבוץ אבל אני לא הרשיתי לו, כי היה בזה המון חמאה. חמישים שנה היינו ביחד. זה התחיל בזמן שהלכתי עם שני סלים ברחוב, כשפתאום אני שומעת: "אפשר לעזור לגברת?" הסתובבתי, והנה, ככה, למולי, גבר נאה שלבש חליפה בצבע בז'. כבר אז לא הייתי ילדה, אבל זה היה כל-כך שונה מהצברים שהיו באים עם חולצות פתוחות ואומרים ככה ישר: "אפשר לעזור לך?" אפילו כשכל מה שהיה לי זה רק ארנק צד קטן.
בחו"ל היינו משפחה מאוד אריסטוקרטית. גרנו בעיר, בדירה של שישה חדרים. היה לנו פסנתר גדול ועל הקירות היו תמונות עם מסגרות מוזהבות, תמונות של מוזיאונים, תמונות מאוד יקרות. אבא היה פקיד בכיר ואמא הייתה אישה מאוד משכילה שאירגנה בבית ערבים ספרותיים. כל האנשים הכי חשובים בעיר היו באים אלינו, עד שהפשיסטים באו ופיטרו את אבא. ג'ורי עלה לארץ עוד לפני המלחמה, אבל עדיין הוא נשאר כל-כך אירופאי, ג'נטלמן אמיתי. אף פעם הוא לא אמר לי "לא!" הייתי אומרת: "ג'ורי צריך פריג'ידר" והוא היה אומר: "כן מיידי", "ג'ורי צריך להחליף את כל המטבח" והוא היה אומר: "כן, מיידי", "ג'ורי צריך להחליף את כל הבית". רק בסוף הוא התעקש שהוא צריך גומבוץ.
טוב, אז הלכתי למכולת של רוזנקרנץ שלפעמים חבילות הסוכר הקרועות נדבקו אצלו למדפים והלחמניות? בושה! וככה בזמן שהייתי עוברת עליהם ורואה קופסת פפריקה קטנה, סבון שהריח טוב, או כמו היום: חפיסת שוקולד עם אגוזים. אז כמו בימים הקשים, היה עובר בי אותו צמרור, ושוין, רוזנקרנץ גם הוא לא היה צדיק גדול. עכשיו כבר אין לי כח לסחוב, וגם כל המחסומים, כמו אצל הפשיסטים. בגלל זה הם מביאים לי הכל. נו, לא תמיד הכול. אז מותר גם לי להיות פעם אובר-חכמה, לא? וככה כמו שהם אוהבים לעשות כל הזמן "מבצעים", גם אני מארגנת לי מבצע קטן של שני שוקולדים שוויצריים במחיר של אחד. אני מעקמת עין בזמן שאני מסתכלת על החפיסה עם הציור של השוקולד עם האגוזים, ומניחה אותה עמוק בפריג'ידר. כן, והבחור? הבחור הנחמד שהבטיח שיחזור תוך שעה, מרעיד הגן הישן אך הכול-כך קרוב הזה שבתוכי - פרח!
עכשיו אני צריכה לסדר קצת את הבית. כי יעלי תבוא מחר ואם היא תראה את הלכלוך ואת כל השקיות האלו שנמצאות כאן על המזווה, היא תגיד שאני צריכה עזרה, ואולי, וזה דבר שאני לא רוצה לחשוב עליו בכלל, שאני צריכה כבר ללכת למקום איום שבו זקנים שהריח שלהם לא טוב, אוכלים על שולחנות שמצופים במין דבק כזה של שומן של מרק של עוף.
נו, טוב, אני אישה לא צעירה, אבל אני הרבה יותר חזקה מבלהה גולדשטיין שבקושי כבר זזה עם הליכון. אז נכון שגם לי יש מקל, אבל אני משתמשת בו רק לפעמים, מתי שאני הולכת בחוץ, כי אני מפחדת ליפול. כמו מרטה, השכנה מהצד השני, שנפלה יום אחד, ובא אמבולנס ויצאו ממנו פאראמדיקים בסינורים לבנים ושמו ונשאו אותה על אלונקה, ואז, פתחו לה דלת אחורית, ועם מן מנוף כזה, קיפלו אותה לבפנים, סגרו עליה את הדלת, ואז, במהירות, נכנסו למקום שממנו יצאו, והתחילו לנסוע עם סירנה שנבלעה בסוף ברעש של המכוניות.
כן, גם הברגרים היו אנשים תרבותיים. היינו הולכים איתם לקונצרטים. תמיד מרטה הייתה מתלבשת עם בגדים אלטע-מודיש שאת הגזרות שלהם הייתה מוציאה מעיתונים מלפני המלחמה, אבל אני לא אמרתי כלום, רק שאחר-כך הייתי מתבדחת על זה קצת עם בלהה גולדשטיין, אבל זה לא חשוב, כי הם באמת היו אנשים תרבותיים. רק שהבן שלהם, גידי, יצא מופרע. הוא היה מסנוור אותי עם מראות בזמן שעבדתי במטבח, וגם פעם הוא הצניח שני חתולים לחדר השינה שלנו. עכשיו הוא גר שם לבד. לפעמים אני ניגשת לשם ואומרת לו שייקח את עצמו בידיים, אבל הצעירים לא אוהבים לשמוע.
פעם גם הצעתי לו שניסע ביחד לאירופה, שנראה מוזיאונים, שנבקר ביחד בכל מיני ארמונות ישנים. למה לא? הרי גם לו כבר יש שיער לבן, ככה שאם הוא היה מתלבש קצת יותר יפה, אז היינו יכולים להיראות כמו זוג אריסטוקראטי כזה. אבל הוא רק חייך חיוך של מטומטם. ובאמת אני אפילו כבר לא מתרגשת בזמן שאני קוטפת לימונים מהגינה של הברגרים זכרונם לברכה.
רגע, חולף לי משהו בראש בזמן שאני תוחבת את השקיות לארון, כי חבל לזרוק אותם סתם, כי אפשר להשתמש בהם לא רק בשביל להביא מצרכים, אלא גם בשביל להוציא את כל הלכלוך שהם משאירים בסוף. רגע, נו, אני דופקת על המצח, מה עבר לי בראש? זה היה לפני רגע וכבר שכחתי. אני שדוקא לא שוכחת הרבה ושלפני כמה ימים, כשיעלי הייתה פה, אפילו זכרתי להזכיר לה שתיקח את המכתב ששלח האדווקט של האדווקט שלה, זכרונו... נו, טוב, לא כל-כך משנה. צריך הרי, לחשוב בצורה פוזיטיבית.
אז מה היה הדבר הזה שעבר לי בראש? אני זוכרת שזה עבר לי ככה, כמו לחש שעובר בגינה, ואולי זה קשור לבחור שצריך לחזור? חולפת בי צמרמורת. כן, באמת, משהו זר הסתנן לקול שלו בזמן שאמר לי את שמו: שחר, ככה הוא אמר שקוראים לו. אבל אולי השם היפה הזה הוא כמו שמיכה רקומה שמכסה על משהו אחר? מן דבר שהוא שחור באמת? כן, באמת, מן משהו לוחש היה לו בעיניים. ואולי, חולף בי זעזוע, הוא ערבי? כזה שמתחת לנחמדות שלו מסתתר פרא? לא, לא כמו צבר רגיל כזה, בלי תרבות, אלא פרא אמיתי! כזה שבלילה רוכב על גמל ושמהחגורה האדומה שלו משתלשלת מין חרב ארוכה ארוכה.
אני בגן פרא, פרא שלי, אז, אוי! המכה, המכה הקטנה והמוכרת. אני מתיישרת לאט, כי אם אתיישר מהר, אז כל השבוע זה יכאב אש, וכשיעלי תבוא, תחשוב שאני קרענק וישר תיקח אותי למקום האיום ההוא שאני לא רוצה לחשוב עליו בכלל.
אוי, פרא, פרא שלי. ג'ורי היה איש טוב, איש טוב, באמת. אבל הוא אף פעם לא חטף אותי ככה בלי לבקש, ואז, ככה, בבת-אחת, הניף אותי על גב של גמל. אז נניח שרק בתיאוריה, כמו שאומרים הפרופסורים, אותו צל, צל שלי שבגינת השכן, היה בא, לא, לא בשביל הלימונים, אלא בשבילי! קטוף, קטוף אותי נסיך ערבי שלי, מהפסנתר ומהתמונות של המוזיאונים, חטוף אותי מקירות ביתי, הלבנים. אני רוצה להפליג איתך אל מעבר לחולות הכחולים, אני רוצה לשמים! לכוכבים שאותם קיצצת בשבילי עם חרב הירח שלך!
עכשיו אני אלך לחדר האמבטיה ואסדר את עצמי מעט לפני שהבחור הנחמד חוזר.
