מישהו אוהב את כיכר מסריק,

מישהו אוהב את פסל הברווז.

מישהו אוהב את העצים,

את חסרי הבית את המשוגעים

שמתקבצים שם. מישהו אוהב.

מישהו אוהב את בתי הבאוהאוס

מישהו אוהב את החייט שעובד קשה

... את התכשיטן שאת פניו לא ראיתי

את מוכר המנורות החשוך. מישהו אוהב.

מישהו אוהב את ורה

הרקדנית בת ה-90 שמטאטאת את הרחוב

מישהו אוהב את המלצרית המלאה,

שלא אוהבת את השירה שלי.

חלק מהאנשים אוהבים קפה אחד.

חלק מהאנשים אוהבים את הקפה השני.

זה כמו מפלגה פוליטית או קבוצת כדורגל

אבל מישהו אוהב אחד מהם ביותר.

מישהו אוהב את הכובסת

מישהו אוהב את הירקן הערבי

אפילו שהוא מוכר ביוקר.

מישהו אוהב.

מישהו חרט את דבר אהבתו על הקיר

מישהו כתב "שירה זה זבל".

מישהו יודע. מישהו מכיר.

את/יואב איתמר

את שוכבת לצידי במיטה,

בינינו חתול ותהום של אי הבנה.

אנו חיים את חיינו הנפרדים יחדיו

ולפעמים אנו חשים

שמה שמחבר בינינו הם

חלומות לא ממומשים.

את שוכבת לצידי במיטה,

כל דלת נטרקת, כל הדחת מים,

מעירה אותך בחבטה.

את בת ואחות והבית שלי

או לפחות קירות ותקרה.

את שוכבת לצידי במיטה

אני אסיר תודה,

אני חרד לשלומך,

פנייך כה יפים בשנתך

עד שלפעמים,

אני שוכח כמה קשים הם הימים.

(ברכות ליואב איתמר עם צאתו לאור של ספר השירים "חוד הלב", בהוצאת קשב)