מהרגע הראשון הבמאי אמר לי: "אתה קר, אני לא רואה רוך..." ואלף ואחד הוראות בימויי
סותרות בדקה! מאותו רגע משהו בי ננעל וזה רק הלך והחמיר. לא הצלחתי לשחק והתמלאתי בתסכול ובכאב כזה גדול, מחוץ לכל פרופורציה! והוא המשיך: "אני לא רואה אותך כואב... אני לא רואה רגש..." ממש סיוט! זה גורם לי למחשבות קיצוניות שאני רוצה לעזוב הכול, להפסיק לשחק וללכת לעבוד את האדמה.
אולי אני יכול לתפקד רק בסביבת עבודה של שיטת "המעגל הפתוח", או בתנאים שמשיקים לה. אני מקווה שאפרוץ את החומה שנוצרה אצלי כי יש לי עוד שלושה שבועות של צילומים...
--------------
הי,
נראה לי שהבמאי המסוים הזה סובל מחוסר בטחון עצמי. התנהגות כזאת כלפי שחקנים היא לא אתית ולא מוסרית. "אתה לא בסדר!!!"... והתגובה המיידית של השחקן היא שיתוק. תסכול. תחושת אפסות ועוד כיוצא באלה תגובות סירוס. כל אדם סביר עלול להגיב כמו שאתה הגבת. עד כאן הבעיה של הבמאי.
אבל... התגובות של הבמאי מעוררות בך קולות רבי עוצמה מן העבר.
מי הם הקולות הללו? בינך לבין עצמך, עליך להגדיר אותם (הורה, מורה, בוס מסוים? אחר?) ולדרוש מהם באיפוק ובעדינות ללכת לעזאזל. אפשר גם בלי איפוק ובלי עדינות.
שחקנים רבים היו חשופים לתגובות מסרסות משחר ילדותם, בבתי הספר למיניהם, באולם החזרות ועל הסט. הם למדו לחסום את רגשותיהם ולהקים חומת הפרדה נפשית, בבחינת "זה לא קורה לי!". חומה זו ממלאה את תפקידה בחסימה (חלקית!), של תגובות מסרסות מן החוץ ויחד עם זאת חוסמת ביטויים רגשיים אותנטיים מבפנים. בכל מקרה, איכות המשחק עלולה לרדת.
אתה יוצר בעל פוטנציאל גבוה לביטוי רגשי פתוח, וגם פתוח לתגובות הסביבה ומגיב להן באופן מיידי. "המעגל הפתוח" מסייע לך להגיע לעוצמות משחק מפליאות. את זה כבר חוויתי בעבר ועל כך כבר העדת בעצמך.
מה עושים?
בימים הקרובים, לפני כל מפגש עם הבמאי (ורצוי שזה יהיה בבית לפני היציאה לצילומים), עשה לך "תרגול הכנה לאודישן" ("המעגל הפתוח", הפרק: "כל הצגה היא אודישן", עמ' 245), ובקיצור: מונולוג מאולתר של "אני כישלון!..." ואחר כך מונולוג מאולתר של "אני הצלחה!..." כל מונולוג נמשך מספר דקות בלבד והוא בא לידי ביטוי בכוח פיזי רב.
על הסט עצמו, בכל פעם שהבמאי פולט תגובה מסרסת, סגור מיד את עולם הרגשות שלך, הפעל את תבונתך, כלומר, מנגנון חשיבה קר וממוקד. הקשב היטב למה שהבמאי אומר מעבר לביקורת ההרסנית. סמן לעצמך בקור רוח, במחשבה קרה, את הפעולה שעליך לבצע. עם הישמע ה"אקשן", התחל לשחק בקור רוח ובלי מעורבות רגשית: לשחק, לא להרגיש. האנרגיה העצורה בחוויית התסכול, שגרם הבמאי, יכולה לבוא לידי ביטוי רק בהמשך הסצנה המצולמת והיא מכוונת לביצוע התפקיד בלבד. התרגול נועד לאזן בין תגובות חיצוניות לבין רגישות אישית והוא יכול להימשך מספר ימים, או עד שאתה מגיע לנקודת רוויה.
האסטרולוגיה - התחום העוסק בקשר שבין התנהגותם של גרמי השמיים להתנהגות האדם - היא היום אחד מהעיסוקים הפופולאריים ביותר בקרב אוכלוסיות רבות. זהו תחום שמקורותיו עתיקים ומעוגנים בתפיסת עולם מדעית עתיקה, שכבר הופרכה על ידי המדע עצמו. אפשר להניח שהיא פופולארית בעיקר בקרב חברות במצב של מיתון תרבותי. בקרב חברות נאורות ומתקדמות היא נחשבת לכל היותר כצורה של בידור. אבל אצל רבים היא נתפסת עדיין כסוג של דת המחייב אורח חיים הנגזר ממנה.
יחסן של הדתות המונותיאיסטיות לאסטרולוגיה היה תמיד אמביוולנטי. אבות הכנסייה ניהלו ויכוח חריף עם האסטרולוגים, בעיקר מפני הסכנה שראו בה לתורת הבחירה החופשית. בתורה העברית לא נזכרת האסטרולוגיה בפירוש. בדרך כלל היחס לאסטרולוגים התבטא בפירוש המונח עכו"ם - ראשי תיבות של עובדי כוכבים ומזלות - במובן של עיסוק פסול מעיקרו. בספרים ויקרא ו-דברים מוזכרים המנחש והמעונן, והתלמוד הבבלי מפרש אותם כאסטרולוגים. הנביאים דוחים אותה ומלגלגים עליה. ספר חנוך, מהספרים החיצוניים לתנ"ך, שנתפס על ידי רבים כספר מיסטי, מונה את האסטרולוגיה ביחד עם המלחמה והפריצות, בין החטאים שהנפילים החטיאו בהם את בני האדם. רוב חכמי התלמוד מאמינים בהשפעת גרמי השמיים על גורל האדם. לשלמה המלך יוחסה בקיאות בתחום הזה. בספרות הקבלה המאוחרת היא מתקבלת לרוב כתופעה לגיטימית. הרמב"ם ביטל את האסטרולוגיה לגמרי וציין אותה כדמיון שווא והזיה תפלה.
מושגים מתחום האסטרולוגיה משמשים בחיי יום-יום, כמו הברכות "מזל טוב!", ו"בשעה טובה!" דמויות באמנות הרנסנס מושפעות מדמויות האלים באמנות הקלאסית - בהשפעת המורשת האיקונוגרפיה האסטרולוגית. האסטרולוגיה חשובה למחקר ההיסטורי של התרבות, אף שהיא מוגדרת על ידי רבים כתעתוע אנושי.
העובדה שלא כל תחזיותיהם של האסטרולוגים מתממשות מוסברת בטיעון השכיח והמקובל על האסטרולוגים, שאסטרולוג עלול לטעות אבל האסטרולוגיה ככלל צודקת. יש בכך אמת מסוימת. האסטרולוגיה שואפת להיות מערכת מורכבת, הכוללת בתוכה תשובות רבות ככל האפשר. מערכות מורכבות נוטות להיות צודקות - כל עוד מי שחיי על פיהם נותן אמון בהן.
האסטרולוגיה מוצאה בבבל, אבל היוונים היו אלו שהפכו אותה לתורה מסודרת. הם שנתנו לכוכבים שמות של אלים. הסטואים, החל מפוסאידוניוס, שהאמינו בהרמוניה הכוללת של היקום, וקיומו של גורל קבוע שאין לשנותו, סיפקו את הבסיס התיאורטי לאסטרולוגיה. באותו זמן נקבעים שמות ימי השבוע בשפה היוונית על פי שמות הכוכבים, שהם שמות אלים.
באופן כללי ניתן לומר שהגישות האסטרולוגיות המקובלות היום בעולם המערבי, מבוססות לכל המאוחר על השקפת העולם התלמאית מהמאה השנייה לספירה. ראוי לציין כי במקומות שונים נוצרו תורות שונות המתייחסות לגרמי השמיים והשפעתם על חיי האדם. התפיסה היוונית שונה במובהק מזו הסינית או מאלה של שבטי הילידים באמריקה. תלמי, איש אלכסנדריה, חיזק בתורתו את ההשקפה הגיאוצנטרית, כלומר, זו הגורסת כי כדור הארץ עומד במרכז היקום וכל גרמי השמיים סובבים אותו. השקפה זו נתבטלה במאה ה16-, בעיקר עם חיבורו של ניקולאוס קופרניקוס (1473-1543) "על סיבובי גלגלי השמים". הוא הוכיח כי כדור הארץ איננו יושב על מקומו במרכז היקום, אלא נמצא בתנועה מתמדת. גליליאו גלילאי (1564-1642), בנה את הטלסקופ שבאמצעותו ניתן היה לגלות מה שחכמי בבל לא היו יכולים לדעת: היקום מורכב הרבה יותר ממה שיכלו הם להשיג באמצעים הפשוטים שהיו בידיהם. אבל עדיין האסטרולוגים ממשיכים היום להשתמש באותן מפות עתיקות שתוקפן המדעי פג...
(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
הערה בעניין פורים
"עד דלא-ידע בין ברוך המן לארור מרדכי",
תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ז, עמוד ב: "אמר רבא: מחויבים אנשים להתבסם בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורבי זירא עשו סעודת פורים יחדיו ונתבסמו. קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת התעוררו רחמי שמים והשיבוהו לחיים. לאחר שנה אמר לו: בוא ונעשה שוב סעודת פורים יחדיו! אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס".
יש טוענים כי בפורים השמחה היא על כך שהיהודים יצאו ממצב של סבילות ועמדו על נפשם. זוהי תפיסה פסימית מעיקרה, ולו רק משום שאין אפשרות להגדיר את התנהגותם של היהודים בתפוצותיהם בפשטות כפסיבית או כאקטיבית. הם חיו על פי דתם, וכאשר מישהו קם עליהם לרודפם – הגיבו על פי דרכם באותו זמן – נמלטו על נפשם או עמדו להגן על עצמם.
מספרים על חוקר התנ"ך המנוח, איש "ברית שלום", פרופ' ארנסט סימון, שדגל בקירוב בין יהודים לערבים, שהיה נמנע מלהשתתף בטקס קריאת המגילה בפורים. הוא עצמו הכחיש את הדבר, אבל בעצם העלאת האפשרות של הימנעות מהשתתפות בטקס, נרמז הקושי ביחס לחג הפורים. בישיבות בירושלים היה נהוג לערוך השוואה לשונית בין יום הכיפורים לפורים: "כיפורים זה כמו-פורים". כביכול, שני הימים הם הפכים זה לזה, אבל בשניהם יש ממד של חשבון-נפש. ביום הכיפורים מוטל על שומר המצוות לצום, לרוקן את מערכת העיכול שלו, ולערוך חשבון נפש עם עצמו בתבונה ובנפש נקייה. בפורים, עם השתייה המופרזת של היין, הריקודים, וכל שאר פעולות השמחה "עד דלא-ידע בין ברוך המן לארור מרדכי", יכול להיווצר מצב של טראנס, המסיר את ההגנות של האדם, ומפיק וידויים, שהם בחזקת חשבון נפש. פורים הוא היום שבו ניתן היתר להסיר את העכבות מעל ליצר. כמו בחג השוטים האירופאי, גם כאן נהגו יהודים לבחור את שוטה הקהילה ולהמליכו כמלך ליום אחד. פורים הוא מקרה יחיד בלוח השנה היהודי, שבו ניתן היתר להפר את הסדר הטוב, ליצור אי-סדר מבוקר וזמני, שמטרתו פריקת מתחים שנצברו במהלך השנה כולה.
שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן נ: "בסיכום: המנהג שנתפשט באחרונה בחוגי הישיבות, שבחורי הישיבה בוחרים להם רב פורים, אשר כטוב לבו ביין משמיע ביקורת על ראשי הישיבה מוריה ומחנכיה, תוך כדי הטחת עלבונות אישיים בדברי שחוק והיתול, הוא מנהג רע, ויש לבטלו כליל, ומצווה למחות בידם עד שיבטלו מנהג רע זה, שלא הותרה בפורים אלא שמחה של מצווה, ולא שמחה של הוללות וסכלות. ואסור אף להשתתף במושב לצים זה. וכן אסור לנערים ללבוש בגדי נשים, וכן לנערות ללבוש בגדי גברים, אף לשמחת פורים, שלא הותר לעבור על איסור תורה בשביל שמחת פורים. והגדולים מצווים לשמור על הקטנים, שלא להלביש אפילו לילד קטן בגדי ילדה, וכן להיפך. ושומע לנו ישכון בטח".
תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף יח, עמוד ב: תנו רבנן: אין הולכין לטרטיאות ולקרקסיאות, מפני שמזבלין שם זיבול לעבודת כוכבים, דברי ר' מאיר; וחכמים אומרים: מקום שמזבלין אסור - מפני חשד עבודת כוכבים, ומקום שאין מזבלין שם אסור - מפני מושב לצים. מה ביניהם? אמר ר' חנינא מסורא: נשא ונתן יש הבדל ביניהם. דרש ר' שמעון בן פזי, מאי דכתיב: אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב? וכי מאחר שלא הלך, היכן עמד? ומאחר שלא עמד, היכן ישב? ומאחר שלא ישב, היכן לץ? [אלא] לומר לך, שאם הלך - סופו לעמוד, ואם עמד - סופו לישב, ואם ישב - סופו ללוץ, ואם לץ - עליו הכתוב אומר: (משלי ט) אם חכמְתָּ, חכמת לך, ואם לַצְתָּ לבדך תשא.
פורים הוא יום התיאטרון השנתי של היהודי השמרן. עד למאה התשע-עשרה היה הביטוי הראשון לתיאטרון יהודי, ולמעשה הביטוי היחידי לו בארצות אירופה, ה"פורים-שפיל". בדרך כלל היתה זו תהלוכה חגיגית שבראשה צעדה דמות גרוטסקית של איש צבא ה"מרשליק". אחריו צעד גיבור היום "השוטה", ואחריו על סוס או חמור, הופיע רכוב "מלך פורים". בהמשך צעדו דמויות מקראיות, מעוצבות במידה רבה או מעטה של הגזמה. בתלמוד מוזכר מנהג שנקרא "משוורתא דפוריא". במאה הרביעית לספירה היה נוהג בקרב יהודי סוריה להעלות באש דמות של המן הרשע, עד שאסר על כך המושל תיאודורוס השני בשנת 410. בשנות העשרים למאה העשרים, נתחדשו בתל-אביב תהלוכות ה"פורים-שפיל" בגרסה מודרנית, בשם "עדלידע", בהנהלתו האמנותית של הרקדן והכוריאוגרף ברוך אגדתי.
--------------
20. תצוה: שמות כ"ז 20 - ל' 10
"ואתה תצוה את בני-ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד"(שמות כ"ז 20).
"ואתה תצוה": שמו של משה לא נזכר בפרשה זו, אבל הציווי הוא אל משה, ואולי הציווי הוא אל מהותו של הנביא משה שמצויה בנפשו של כל אדם.
תחילת הפרשה בתיאור מפורט של בגדי הקודש לאהרן ובניו בבית המקדש. לאחר מכן מובאות הוראות האל לקידוש הכוהנים בטקס שבו דם הקורבנות ממלא תפקיד מרכזי.
"נר התמיד" עורר את השאלה, מהו "תמיד". יש גורסים שזהו נר הדולק כל העת. אחרים טוענים שהוא נר הדולק כל הלילה וכל הלילות אבל לא ביום.
מדוע ציווה הקב"ה על נרות המנורה שידלקו לפחות כל הלילה? מהמדרש (ויקרא רבה פרשה לא) משתמע שמצווה זו מסמלת את הברית שנכרתה בין הקב"ה לעם ישראל:
"בר קפרא פתח: 'כי אתה תאיר נרי' (תה' יח:כט). אמר הקב"ה לאדם: נרך בידי ונרי בידך. נרך בידי שנאמר: 'נר ה' נשמת אדם' (משלי כ:כז). נרי בידך 'להעלות נר תמיד'. אלא אמר הקב"ה: אם הארת נרי, הריני מאיר נרך". על בסיס התפיסה הזאת של זיקה ותלות שבין אדם לבין אלוהיו, מתקיים אורח החשיבה הקבלי.
במשך הדורות אף יוחס לנרות שבמקדש כוח על-טבעי, כשהתחילו להאמין שבכוחם להגן על עם ישראל. כך אפשר להבין את מאמצי שלטונות סוריה לבטל את הדלקת הנרות במקדש בימי אנטיוכוס ואת להיטות היהודים לחדש אותה מוקדם ככל האפשר:
"מצווה אחת יש להם, שאם לא יעשו אותה, יאבדו מן העולם, וזו הדלקת נר בבית המקדש, שנאמר 'להעלות נר תמיד'... כל מי שיש לו חלק בשבע נרות שהן מאירות תמיד בבית המקדש... אין ברייה יכולה להם, עמדו וטמאו כל השמנים שבבית המקדש, ולא נשתייר כי אם פך שמן שלא היו יודעים שהיה מונח תחת המזבח, ונעשה נס והדליקו מאותו פך קטן שמונה ימים"(י"ד אייזנשטיין, אוצר המדרשים, עמ' 192).
לרמב"ם פירוש רציונאלי. הוא טוען שמטרת מצווה זו היא שבני-אדם יתייחסו ביראת כבוד כלפי בית המקדש ועל ידי זה יגיעו גם ליראת שמים ולקיום המצוות המעשיות:
"הוצבה נכחו מנורה כדי לרומם ולכבד את הבית, כי הבית, שנרות דולקים בו תמיד והפרוכת שלו חוצצת בעדו, עושׂה רושם גדול על הנפש, והרי יודע אתה שהתורה מדגישה את האמונה ברוממות המקדש ויראתו, כדי שתושׂג לאדם היפעלות של שפלות-ברך ושל קלות-ערך-עצמו בשעה שהוא רואה אותו. הוא אמר: (את שבתותיי תשמורו) ומקדשי תיראו (ויק' יט, ל). הרמב"ם כרך פירוש זה בשמירת שבת כדי להדגיש את יראת המקדש" (מורה הנבוכים, מהדורת שוורץ, ג, מה).
ואולי לא בא אור הנר אלא להרחיק את תחום האפלה. משחר ימי האדם הוא חושש מן האופל, מן התכנים של עולם הרוחות החיצוני לו, או עולם היצר הפנימי של עצמו. שם שוכנים השדים ומרעין הבישין של חייו. כמו באותו שיר ילדים מיתולוגי שנוגע בקצות העצבים של החרדה: "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש. כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן. סורה חושך, הלאה שחור! סורה מפני האור!" (מילים: שרה לוי תנאי. לחן: עמנואל עמירן).
האור במובנו הפיזי והמטאפיזי, יחד עם ההתכנסות אל תוך הקהילה הם ערובה להשבת השקט הנפשי, ומכאן גם מובטחת למאמין הדרך להתעלות רוחנית.
עדי חג'בי וע.נ.: מערכת החינוך בין אוטומציה ליצירתיות, דיאלוג
ע.:
כיתות גדולות. מורה אחת. קבוצת ״שווים״. כאילו כולם אחים ואימא אחת ילדה את כולם. מיצבים, מבחנים ומיפויים. חייבים להראות תוצאות, במיוחד בשל העובדה שהן מתפרסמות בעיתוני העיר וזה מאוד חשוב ליוקרת ביה״ס. כולם חייבים להצליח, אין אפשרות אחרת. מערכת החינוך יודעת הכי טוב מה נכון לכל תלמיד ותלמיד. שפה אחידה במתמטיקה, בלשון, במדעים וכו׳. כולם צריכים להבין את השפה הזו. ואם תלמיד לא כל כך ״מבין״ את השפה הזאת, שולחים אותו לאבחון ומכריזים שהוא צריך ריטלין, כי לבטח הוא היפראקטיבי או בעל הפרעת קשב וחייב בטיפול. צריך שיהיה שקט בכיתה. המערכת לא רוצה להתמודד עם השונה, שהרי שהוא עלול להוריד את ממוצע הציונים. ומה על אותם תלמידים שאינם ״מבינים״ את השפה ולא באמת זקוקים לריטלין?
אלו לא ממש נחשבים כי צריך להתקדם בתכנית הלימודים ולא חשוב שיש מיעוט קטן שאינו מבין. העיקר שלא יפריע לממוצע. איש אינו נותן דעתו על כך שאפשר שתלמידים מבינים שפה אחרת, יצירתית ועשירה. אבל אלו לא מתאימים לשפה הבית-ספרית. מזל כפול יהיה אם הם יצטרכו ריטלין או/ו ישתייכו למיעוט הקטן ביותר. ילדים אלה הכי משועממים בכיתה. הם לא מוצאים את מקומם ורק זוכים לשמוע עד כמה שהם לא בסדר. מקבלים הערות משמעת באופן שגרתי. מנסים "לתקן" אותם. לא חושבים שאולי יש צורך לתקן דבר אחר ובמקרה הזה - זה לא את הילד.
ואם זה המצב אצל התלמיד, אצל המורה בוודאי שהמצב לא שונה. המורה מתוכנת, נשלט על ידי מערכת דיקטטורית שקובעת איך הוא אמור ללמד. הוא בסך הכול נתין של עריצות שלטת ועליו לעבוד על פי מערכת חוקים מאוד מוגדרת, ממוסגרת ומובנית.
מהות תפקידו של המורה היא סוגיה שנדונה במהלך שנים רבות. הוא נמדד על פי הישגי תלמידיו. בנוסף לזה, הוא חייב לתת מענה רגשי-טיפולי לתלמיד בעת הצורך, בתנאי שזה לא יגזול יותר מדי זמן, כי צריך להספיק את החומר. בית הספר הפך למפעל. התלמידים הם פס יצור, תוצר של מורים מתוכנתים. גם המורה, כמו התלמידים, חייב לדבר בשפה הבית-ספרית. עליו ללמד שפה כפי שמלמדים שאר המורים שפה וכו׳.
אין אפשרות לסטות למקוריות או ליצירתיות. אין אפשרות לדחוף למורה ריטלין, או לכתוב לו הערת משמעת. מנסים לתקן אותו. ואז ישנן כמה אפשרויות: האחת, עליו להיות מכוון מטרה ותואם למשטר האוליגרכי, כחייל ממושמע. השנייה, בהיותו חייל ממושמע, שחוק ועייף, הוא פועל באופן מכני וטכני. מעביר ידע, מסמן וי ומצפה לספונטניות שתבוא במהלך יומו. שלישית, חייל מרדן ואמיץ פורש טרם זמנו ואז עליו למצוא את מקומו באפיקים אחרים.
הגיע הזמן להתעורר ולשאול, האם מערכת החינוך שדאגה להכניס רפורמות למיניהן, אכן משפרת את מעמדו של המורה או של התלמיד? הלוואי והייתה תשובה ודאית לכך. הרי שבסך הכול ״דאגו״ שיהיה לנו, המורים, פנאי לעסוק בעבודות פקידותיות וטופסיאדה. מה התועלת בכול הרפורמות למיניהן אם אין מקום ליצירתיות. אין מקום לשונה. אין מקום לאחר. תלמידים ומורים שבויים במערכת ותיקה שמקומה בגמלאות. המערכת הקיימת לא רואה את הצורך בהתחדשות ממשית. להתחדש ממש ולא רק לשמן את הצירים שבקושי עובדים. בינתיים העובדים במערכת ממתינים בכיליון עיניים לשבתון, או ליציאה לגמלאות או שבמקרה הכי גרוע יעזבו למערכות אחרות. לא מעט מן המורים חשים את העייפות מהמערכת כפי שהיא עצמה עייפה. לפי שעה מנסים המורים ״להתחדש״ ולשמן את עצמם כדי ל"לחוות התחדשות״ אך כמובן שתחושה זו לא תקבל חיזוק מהמערכת שבה הם פועלים. הפיצוי היחיד בשגרת יומם הוא סימון וי על מטלות המערכת. אומנם ישנם מורים שנהנים מאוד במערכת כזאת. מורים אלו הם בדיוק מה שהמערכת רוצה: ממוסגרים, מקבלים ונכנעים לקיים. דומים זה לזה, מדברים שפה זהה כאילו אימא אחת ילדה את כולם.
הם מתאימים למערכת החינוך. הם מייצבים אותה ומהווים ערובה לכך שלא תתעורר חדשנות ולא יהיה סיכוי לשינוי מהפכני.
עדי:
אני מתחברת למה שאמרת מהרבה כיוונים, זה מזכיר לי מורה נפלאה שהייתה לי בתיכון, אישה יקרה ואהובה, מלאה בכוונות טובות וותיקה במערכת. אני זוכרת שהיה לה חשוב שנצליח ונקבל את תעודת הבגרות המיוחלת, שהיא הרי המדד להצלחה בחיים, לא? ככה לפחות מודדים הצלחה בצורה סטטיסטית. אני זוכרת את האישה היקרה הזאת, משלוהבת אש! לחוצה! ממריצה את כולנו ומדברת על כך שאנחנו חייבים לסיים את כל החומר לפני המתכונת. וככה, בלחץ גדול ובתחושת ביחד ישבנו כל הכיתה בשקט בשקט וכתבנו את כל החומר בקצב הכתבה מהמחברת שהיא החזיקה בידה. אני זוכרת שכאבה לי היד והמתח היה גבוה וכל הזמן חשבתי לעצמי בלב. אם רק הייתי שמה את היד שלי על המחברת הזאת שלה. הייתי... הייתי... הייתי, רחמנא ליצלן, הייתי מצלמת אותה!
אני מסמיקה רק מלחשוב על זה, בעצם, למה להסמיק? ולמה אף אחד, לעזאזל, לא חשב פשוט לבקש ממנה לצלם את המחברת?! ואם זה מה שעשינו שעות על גבי שעות במשך שנים בתחושת מאבק והחלטה אמיצה בלב של "אני אצליח בחיים למרות המקום שבאתי ממנו". אני שואלת את עצמי, מה בעצם למדנו שם? חוץ משינון מידע אינטנסיבי שאני, לפחות, לא באמת זוכרת ממנו דבר. אז מה למדנו? למדנו לשבת בשקט. למדנו שלמורה שלנו אכפת באמת ושהיא לחוצה ושחשוב לה שנצליח בבגרות ושאם נצליח בבגרות נצליח בחיים ולמדנו לכתוב מהר ולא להתייאש מלכתוב מהר ולהתמיד בלכתוב ולמדנו להתמודד עם מתח איום ונורא. וזה לא מעט! באמת שלא! זה מחשל וזה חשוב לחיים. אבל אני יודעת שיש עוד דברים שאפשר ללמוד בבית הספר. למשל, לחשוב, לאהוב ידע, לדעת לצרוך ולסנן מידע, להיות ביקורתי ולהאמין בעצמך.
מה היה קורה אם הגברת קושינסקי היקרה והאהובה באמת באמת הייתה מתעלמת מהמחויבות לרצות את המערכת הבירוקרטית שאותה היא שירתה? מה אם היא הייתה נמדדת בקריטריונים אחרים, שמתאימים לעולם הדינאמי והמורכב שבו אנחנו חיים? אני נכנסת לפנטזיה כזאת על חוויית למידה מעוררת השראה. המונח מעורר אותי פתאום: חוויית למידה מעוררת במערכת מרדימה. את מי משרתת המערכת המרדימה הזאת? את מי היא נועדה להרדים? את מי זה משרת? שאלה טובה. אני חייבת להתפנות אליה. אבל לפני זה אני אחזור לפנטזיה הזאת שהייתה לי.
להכיר טוב יותר את המורה קושינסקי, האישה המדהימה הזאת שבחנתי במבט, בין שורת הכתבה לשורת הכתבה. ללמוד מהאישה החכמה הזאת למה היא הפכה להיות מורה להיסטוריה? מה עניין אותה כל כך בחומר הזה שאני משננת לבגרות? מה דעתה על מה שכתוב שם בספר? והאם היא עצמה קוראת ספרים ומה ההשפעה שלהם על החיים שלה. אני מניחה שאם לקצר את זה, אז אותי, בגיל ההתבגרות, עניינה הגברת קושינסקי יותר מהמחברת שלה. משהו באופי החם שלה גרם לי לשבת בשקט בשיעור ולעשות את מה שהיא אמרה ומעניין מה היה קורה אם היא הייתה חופשייה לתקשורת הזו איתי ועם 35 הבנות בכיתה שלי, במקום לרצות פקידים שיושבים שם במשרדים האפורים שלהם ומנסים לשלוט וליישר קו בשלט-רחוק על תופעה דינאמית כל כך שהיא החינוך.
חינוך, תוצר של קשר בין אנשים. ילד אחד מיוחד ומורה אחד מיוחד והמסרים שעוברים בין שניהם. חיים שלמים של חוויות וידע. עולם שעוברים בו מאדם אחד יחיד ומיוחד לאדם שני יחיד ומיוחד, שמעבד את המידע בדרך יחידה ומיוחדת לו. מי הפקיד שיכול לשלוט בזה? לנהל את זה? ומכאן המסקנה הבלתי נמנעת שלי: זו לא שליטה בקשר הזה, זה דיכוי של הקשר. עצירה של תהליך הפריחה של אדם.
אח, אני לא יכולה שלא חשוב מה היה קורה אם היו משקיעים את כל האנרגיה הזאת לא במיפויים ובתוכניות לימודים שלא נגמרות אלא בגורם האנושי שבתוך המערכת הזאת. היו נותנים את הבמה לאנשי חינוך אוהבי אדם וידע ומניחים להם לפרוח, להביע את עצמם בדרכם ונותנים להם את התמיכה, את האהבה של הפקידים. חושפים את ההצלחות שלהם ומחזקים אותם. נותנים להם לחיות בכבוד, שהוא לא רק כלכלי, הכבוד להיות איש חינוך אוטונומי שניתנת לו החירות לעשות את עבודתו.
ואז לבטח הייתי יושבת שם בכיתה, מביטה בהערצה בגברת קושינסקי ורוצה להיות כמוה. הייתי יודעת עליה מעט יותר מאשר מה היא לובשת היום ואיזה תספורת יש לה. הייתי לומדת שאני לא צריכה את המחברת שלה וההכתבות שלה. המידע כולו נמצא באולם הספרייה של בית הספר ובאינטרנט. שיעורי הבית לא היו אז שינון אוטומטי של חומר, אלא מחקר עצמאי חווייתי בספרייה ובאינטרנט. אחר כך היינו נאספים, כל תלמידות הכיתה, לקבוצת דיון בהנחייתה של המורה. והיינו מזינות זו את זו במידע שאספנו והחברות שלי לכיתה היו הופכות לספקות ידע רחב יותר מכל מחברת מוכתבת ואני עצמי הייתי מרחיבה ידע, יודעת יותר, ערה ופורחת.
רק אתמול הביט בה בוררת אפונים, חשה ננעלת על מבטו. אהבה את מה שחשה. הרבה זמן לא היו כך, באינטימיות הזו. הוא בטלוויזיה, היא בספרים, הוא בבית-חולים, היא בעבודה, היא במחשב, הוא בשיטוטים בתוך עצמו. נוצר ואקום שמשך אליו לא מעט מרירות.
"בסך הכול טוב לנו ביחד". אמר.
"אלוהים נתן לנו את המקל ואת הגזר". אמרה, "איזה משפט בנאלי, אבל נכון".
"את הרעל ואת הנסיוב". אמר ופרץ בצחוק.
"או הו, נמרוד, הלכת רחוק מדי".
"איזה תה?" שאלה כשהיא אוספת את האפונים.
"עם לימון".
ישבו ולגמו מן התה הלימוני וקינחו בעוגיות בריאות שהכינה משיבולת שועל, טחינה, קינמון, שומשום, אגוזים, צימוקים, תמרים, ופצפוצי אורז.
"ממש מעדן". אמר.
רוח החלה להכות בתריסים. "החבל", אמרה, "החבל עלול להיקרע. גם ככה הוא על חוט השׂערה. כל הכביסה תיפול".
כששבה, סמוקה מן המאמץ, אמר: "שני שלבים במבחן בוזגלו עברת, השקית את הילד שגווע בצמא, והצלת את הכביסה. לגבי סדר העדיפויות שלך, נו, נו, אני לא כל-כך בטוח. ובכל זאת, בואי היכנסי מתחת לשמיכה, ילדה", ופתח לה פתח ועטף אותה בצמר הרך, שאך לפני שבוע קיבלו מעסקה כביכול נהדרת, פרס על טמטום צרכני, שהולך שולל אחר פאר וברק תמונות כזב של מוצרים מיותרים שלא יצלחו לכלום. אחר-כך יצאו להליכת ערב בשדרת הפיקוסים. עדר פילים קמוט עור וגזע, נצוד בתוך עיניה, שוחר טוב.
"חבק עץ, נמרוד, זה יעשה לך טוב". נזכרה בדברי הרופא.
ראתה שגם אצל נמרוד, עלה גץ של חיוך.
והיו הכליפות האדומות השׂוחקות לעברם כעיני תינוקות, והגזניה הכספית, והגרניום הריחני, והרוזמרין הרפואי בסלסילות הכסף, והעד-עד הפראי, הממלא גם את אדניותיה – נווד מדבר שנטה אוהלו להשריש חיים, ונשאר.
It is interesting to note the following in the family tree of Kate Middleton wife of Prince William:
Kate's mother is Carol Middleton, daughter of Ronald Goldsmith and Dorothy Harrison (both Jews). The parents of Dorothy Harrison are Robert Harrison and Elizabeth Temple )both Jews), The latter a descendant of the Myers family, English Jews in the 19th century.
Bottom line: Princess Kate is a Jew on her matriarchal side, and as a consequence, the future king of England will be a Jew according to Jewish law and tradition.Fancy that!
דנה קוצ'רובסקי, חברה טובה שלי ושל בעלי החיים בכלל, הצילה אימא חתולה וארבעה גורים. כל אחד בצבע שונה: שני אפורים בגוונים שונים, אחד שחור ואחד ג'ינג'י. הם כבר מוכנים לאימוץ. נמצאים בתל-אביב, אזור יד אליהו, ואפשר לקחת כל גור וגור בנפרד.
"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה". (צבי גורן, אתר הבמה) "ביצוע וירטואוזי!" (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")
"חוויה נהדרת!אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".(יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")
"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".(אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")
"תצוגת משחק מדהימה. אירועשהוא בדיוק ברוח הזמן!" (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)
היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.
בהשתתפות: דורית אבנט, אבי גיבסון בראל, אמיר אוריין
"יצירת מופת!"
(סמדר יערון, מנהלת אמנותית, פסטיבל עכו)
"הדיבוק בחדר" - טוטלי וסוחף! - תיאטרון מכושף!
(צבי גורן, אתר הבמה)
"רוחניות אותנטית"
(פרופ' שמעון לוי, ישראל היום)
"חוויה מסעירה!"
(איתן בר יוסף, עכבר העיר)
"חזיונות תיאטרליים מהפנטים!"
(מרט פרחומובסקי, טיים אאוט)
"דוגמה מאלפת לעבודת עומק יהודית, כמעט כמו דיון תלמודי"
(זלאטע זרצקי, ירחון "נקודה")
יום א', 10.3.2013, בשעה 19:00, בחדר
טל': 0508-497715, 03-5171818 למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח לקבלת התוכניה
--------------
העלמה והמוות
"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".
(נאוה סמל, סופרת)
גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו של הדיקטאטור הרצחני של פינושה בצ'ילה. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. זהו רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה ואנס אותה.
26.2.2013, פסטיבל "קליפה אדומה" בשעות 19:00, 21.00
תודה לתיאטרון החדר.
תיאטרון קליפה, רח' הרכבת 38, תל אביב, כרטיסים מוזלים בסך 30 ₪ במקום 60 ₪ תחת קוד ידיד בקופות תיאטרון קליפה. הזמנת כרטיסים בטלפון: 03-6399090
אורטל חייבת למות
מותחן פסיכולוגי. אחד מסופרי המתח המצליחים פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. עכשיו היא חייבת למות.
בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.
2.3.2013, מוצ"ש, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, תל-אביב. עלות כרטיס: 40 ש"ח.
052-528-4234, 054-533-5135, 03-5171818
במעטפות
חברים וחברות יקרים,
הנכם מוזמנים להקרנת הבכורה של הסרט "במעטפות" בפסטיבל "אפוס לסרטי אמנות" במוזיאון תל אביב, יום ו', 1.3 בשעה 13:00.
על הסרט: סרט דוקומנטרי העוקב מנקודת מבט אינטימית אחר תהליך היצירה של קונצרט המחול "מעטפות", שנוצר בישראל ובהולנד על ידי הכוריאוגרפית קרן לוי והמוסיקאי הבריטי תום פרקינסון, בשיתוף עם הרקדנית רעות לוי והמוסיקאי אלכס פרקינסון. סיפורם של ארבעה אמנים בחיפושם אחר זהות, בית ומשפחה, בין קירות הסטודיו ואורות הבמה.
בבית דירות בין חומות עתיקות יומין, אפופי ריחות טחב ותבשילים, קולות מואזין ופעמוני כנסיה, מחפשים השחקנים, תשובות לשאלות, המלוות אותם בשלב זה של חייהם, הנוגעות בהוריהם, בילדיהם ובעצמם.
כתיבה ובימוי: יוספה בת גד. שחקנים יוצרים: גלי כהן, מאיר שקד, מירי קפלן, חגית שורש. מוסיקה: מיה דנון. תודה לאמיר אוריין ולמרכז לתיאטרון עכו.
21.2.2013, בשעה 19:00. טל': 050-748-1748.
טלטלה מאושרת
ארבעה מערכונים על עינויים. ביים שמעון לוי.
"אחת לדרך" מאת הרולד פינטר, תרגם שמעון לוי,
"סדר עולם חדש" מאת הרולד פינטר, תרגם שמעון לוי,
"שי, חוקר שב"כ" מאת מוטי לרנר,
"השופט העליון מדמה עינויים", מאת גלעד עברון,
עם: מיכל גיל, שירלי שטייר, אמיר אוריין וגד קינר.
אחת מתכונותיו הפחות-נעימות של תיאטרון פוליטי היא המרחק הקטן מדי בין סרחון המציאות לניחוח הבדיון. בתיאטרון קריאה פוליטי אפשר לפחות לנגב את הדמעות בנייר שממנו קוראים. הפעם בדקנו את יכולת ההזדהות של הקהל עם עינויים שעוברים אחרים, אולי בקרוב אצלנו, אבל ורק בינתיים, לא אנחנו. ארבע היצירות שנבחרו בודקות איזונים לא נוחים בין מוסר לדמיון.
קפה תיאטרון הקאמרי, 8.3.2013, בשעה 12:00. 03-6060960
"...האם לשמות של שחקנים מפורסמים יש השפעה על מכירות הכרטיסים? התשובה - ואין צורך בטבלה כדי לדעת - היא שלא. עם זאת, שחקנים מפורסמים מסייעים לסרט בשלב מסע יחסי הציבור.
יש לקוות שיופקו לקחים מההידרדרות במכירת הכרטיסים בשנתיים האחרונות, ושהקרנות והמפיקים יעשו הערכה מחודשת באשר למרכיבי הסרט" (גלובס).
-------------- -------------- --------------
העם המחוצף
"אני מודה שהספר המוצג פה לפני הקורא הוא בעצם מעשה רמייה. היסטוריון של השואה, מלאכתו מבוססת על מציאת תיעוד שיוכיח את תקפות התיאורים והניתוחים של מאורעות היסטוריים, והנה כאן הוא מציג ספר חף כמעט מהערות שוליים. היסטוריון שטוען טיעונים, אך אינו מטריח עצמו להוכיח אותם על ידי ציטוטים מתאימים, הסתמכות על בני סמכא בעניינים שבהם הוא דן, וכיוצא באלה. זה היסטוריון זה? יאמרו המלעיזים; לוּ היה צעיר יותר, אין ספק שהיה צריך לשלול ממנו את זכות ההוראה באוניברסיטה. ואני מסכים עם ביקורת כזאת, כי אכן כך הדבר: אני מציג כאן תזות ודעות בלא להוכיח אותן בדרך המקובלת..." ("העם המחוצף", יהודה באואר, הוצאת נהר-ספרים, 2013)
