(קטע מתוך רומן האמור לצאת לאור בקרוב.

הנושא: הלם קרב. מבוסס על מקרה מהחיים.

קטע 7)

רק אתמול הביט בה בוררת אפונים, חשה ננעלת על מבטו. אהבה את מה שחשה. הרבה זמן לא היו כך, באינטימיות הזו. הוא בטלוויזיה, היא בספרים, הוא בבית-חולים, היא בעבודה, היא במחשב, הוא בשיטוטים בתוך עצמו. נוצר ואקום שמשך אליו לא מעט מרירות.

"בסך הכול טוב לנו ביחד". אמר.

"אלוהים נתן לנו את המקל ואת הגזר". אמרה, "איזה משפט בנאלי, אבל נכון".

"את הרעל ואת הנסיוב". אמר ופרץ בצחוק.

"או הו, נמרוד, הלכת רחוק מדי".

"איזה תה?" שאלה כשהיא אוספת את האפונים.

"עם לימון".

ישבו ולגמו מן התה הלימוני וקינחו בעוגיות בריאות שהכינה משיבולת שועל, טחינה, קינמון, שומשום, אגוזים, צימוקים, תמרים, ופצפוצי אורז.

"ממש מעדן". אמר.

רוח החלה להכות בתריסים. "החבל", אמרה, "החבל עלול להיקרע. גם ככה הוא על חוט השׂערה. כל הכביסה תיפול".

כששבה, סמוקה מן המאמץ, אמר: "שני שלבים במבחן בוזגלו עברת, השקית את הילד שגווע בצמא, והצלת את הכביסה. לגבי סדר העדיפויות שלך, נו, נו, אני לא כל-כך בטוח. ובכל זאת, בואי היכנסי מתחת לשמיכה, ילדה", ופתח לה פתח ועטף אותה בצמר הרך, שאך לפני שבוע קיבלו מעסקה כביכול נהדרת, פרס על טמטום צרכני, שהולך שולל אחר פאר וברק תמונות כזב של מוצרים מיותרים שלא יצלחו לכלום. אחר-כך יצאו להליכת ערב בשדרת הפיקוסים. עדר פילים קמוט עור וגזע, נצוד בתוך עיניה, שוחר טוב.

"חבק עץ, נמרוד, זה יעשה לך טוב". נזכרה בדברי הרופא.

ראתה שגם אצל נמרוד, עלה גץ של חיוך.

והיו הכליפות האדומות השׂוחקות לעברם כעיני תינוקות, והגזניה הכספית, והגרניום הריחני, והרוזמרין הרפואי בסלסילות הכסף, והעד-עד הפראי, הממלא גם את אדניותיה – נווד מדבר שנטה אוהלו להשריש חיים, ונשאר.

ורק אתה נמרוד, בא ונעלם, משאיר עקבות לליבוי הכאב.

(מלכה נתנזון, משוררת וסופרת)