(קטע מתוך רומן האמור לצאת לאור בקרוב.
הנושא: הלם קרב. מבוסס על מקרה מהחיים.
קטע 8)
השדות שוקקים פסיפס צוהל של שיר וצבע. השמיים שקופים והאוויר חג. לפתע היא מבחינה בו, קצין צעיר, מוקף חיילים. קשוב לדבריהם, איש מהם לא שת לבו לרעם מנועי האופנועים שהקיפום, כסחרחרה שאיבדה את בלמיה, ולה, שמנסה לעבור ולפרוץ את מעגל הצרים, לא עלה בידה. כשנמרוד הבחין במתרחש, נחלץ לעזרתה. ללא אומר עמד וכשוטר תנועה מיומן, מסמן לאופנועים לעצור. כבמטה קסם, באחת, דוממו אלה מנוע. נכבשה באגמי עיניו ובבלוריתו המשתובבת באדוות הקלילות, זהובה כאלומות שנערמו ליד הקומביין, נכבשה בחיוכו, ובתושייתו.
"יפה", אמר בהביטו בגוזל שהיה מונח בין כפות ידיה. "גם אני גידלתי פעם גוזל אנפה. הוא צריך הרבה חום".
ניסתה להשיב, אבל המילים לא יצאו. חשה שהדם פורץ ומציף את פניה. השפילה מבט.
"אנחנו זזים", צעק אחד החיילים.
הקצין הביט בה עוד רגע, ונעלם אל האופק, שסִנוור את עיניה.
כעבור זמן הסתובב בין בתי הכפר ושאל על "הנערה עם גוזל האנפה".
מצא אותה ממתינה לו בפתח ביתה, כאילו ידעה שיבוא. הגוזל היה עכשיו ציפור, עומדת על כתפה, ועם כניסתו, התעופפה ועמדה על כתפו.
חבל, חשבה, כשפקחה את עיניה.
(מלכה נתנזון, משוררת וסופרת)
