הצטרפו לאיגרת השבועית

יצירה היא הניסיון לשים סדר בתוך אי-סדר. בעולם דחוס בתופעות מבלבלות, תפקיד היצירה הוא לעשות תיקון ולמצוא שלווה ונחמה.


האיגרת השבועית

יום ה', 2013 . 2 . 28

-------

הוידוי האחרון של אדולף היטלר
מוצ"ש, 9.3.2013, בשעה 20:30

-------

הדיבוק בחדר

יום א', 10.3.2013, בשעה 19:00

-------

העלמה והמוות

יום ה', 16.3.1013, בשעה 20:30

-------

הזמנות לכל ההצגות:

טל': 03-5171818, 0508-497715
-------

-------

פגישות הכרות

לקורסים השנתיים המרוכזים
במשחק ובבימוי
טל', 03-5171818,

המידע כאן, לפרטים בדוא"ל

-------

ייעוץ אישי  
טל': 052-340-1478. מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לכם קטע? שלחו אותו אלינו לאיגרת

-------
לתגובות

-------
אירועים בתיאטרון החדר
-------
סרטוני החדר ביוטיוב

-------
לאיגרות קודמות
-------


באיגרת זו:

•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: הספק והאמון (31)
•   פרשת השבוע: 21. כי תשא: שמות ל' 11 - ל"ד
•   היטלר, הוידוי האחרון - ההצגה: (ציטוט)
•   יואב איתמר: זה לא כעס
•   מלכה נתנזון: ללב יש היגיון משלו (8)
•   נורית צדרבוים: אז מה את עושה עכשיו
•   מיכאל פבזנר: השליח (ג)
•   בתיה מיכלביץ': אֵין מָה לְהַפְסִיד
•   מירנה דה פז: הספד בתהליך
•   משׁה שׁפריר: שניים. בעקבות מותו
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח
•   הכתובת על הדיר: מקבץ סיכות קצר

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס.31

 

הלכות מעוררות ספק ואמון

 

אסטרולוגיה (אצטגנינות)

(המשך: על אסטרולוגיה, מפות אסטרולוגיה, האמון, הספק והתנועה בין זה לזה)

 

...מידע חדש יותר מלמד שהיקום כולו נמצא בתנועה נמשכת, ומאז שנכתבו המפות האסטרולוגיות נעו הכוכבים בלפחות שלושים מעלות מערבה מן המקום המצוין במפות אלו. כלומר, אין כל קשר בין מיקום הכוכבים כפי שהוא רשום במפות האסטרולוגיות העתיקות, הנמצאות בשימוש גם היום, לבין מיקומם למעשה ביקום.

 

מדוע, אם כן, ממשיכים רבים ללמוד את האסטרולוגיה ולקבוע את חייהם לפיה? אפילו אלה העוסקים באסטרולוגיה ומכירים את המידע שמפריך את מהותה הכוללת, בכל זאת ממשיכים לתת בה אמון. מסתבר כי לא לימוד עובדות מדעיות והוכחות לוגיות יכולים לגרום לזניחתה של האסטרולוגיה. הפיתוי באסטרולוגיה הוא כפול. מצד אחד, היא מספקת הסבר דטרמיניסטי כולל להתנהגותו של האדם. ומצד שני היא מספקת תשובות מיידיות ופשוטות לבעיות כלליות וגם מיידיות בחייו של האדם.

 

בני אדם שאבדו את האמונה בכוחם לשנות את המציאות, נתפסים בקלות יתרה לאמונות המשחררות אותם מהתמודדות אישית, והתולות את הסיבה לתופעות בגורמים חיצוניים לאדם. יחד עם זאת, מספקת האסטרולוגיה תשובות פשוטות, שהמאמין יכול לקבלן ללא הטלת ספק.

 

האם יכול אדם יוצר, שנחשף ליחס המעורב שמעוררת האסטרולוגיה, ליישם את עקרונות הספק והאמון גם ביחס אליה? ודאי שכן. אפשר לעשות זאת בשלושה שלבים:

 

1. מתן האמון:

אני מאמין כי האסטרולוגיה מספקת הסבר וכיוון להתנהגותו של האדם.

2. הטלת הספק:

אני מטיל ספק באסטרולוגיה וקובע שהיא תעתוע אנושי שאין בו ממש.

3. התנועה שבין מתן האמון להטלת הספק:

אני מחליט לנהוג על פי מפת הכוכבים והמזלות שהאסטרולוגיה מספקת לי. החלטה זו היא זמנית וניתנת לשינוי בכל רגע שאחפוץ בכך. בעוד אני מתמיד בבחירתי זו, חייב להתקיים בי גם הספק באשר לתקפותה של תורה זו. הספק הזה הוא הערובה לכך שלא אשתעבד לאמונה השלמה, כי אמונה שלמה שאין עמה ספק עלולה לחבל בעקרון היצירה שבאדם, שהוא מעל לאמונה, וגם כדי שלא אעשה שטויות ואגרום לעצמי נזק בגללה. כלומר, אוכל לנתב את חיי גם על פי הספק, ואקיים בי לא רק את האמונה בתורה זו, אלא גם את עקרון המציאות המצוי מעבר לה.

 

פירושו של דבר הוא שהאדם היוצר הוא זה שבוחר באמונה ולא היא שבוחרת בו. כך משתחרר האדם היוצר מהרעיון שהכול תלוי, במידה זו או אחרת, בגורמים חיצוניים בלבד. הוא שואף לאיזון בין אמונתו לבין עקרון המציאות, שעל פי טבעה איננה מתחייבת להתנהג תמיד לפי אמונתו של מישהו - ותהא אמונה זו מורכבת ככל שתהיה.

("המעגל הפתוח", עמ' 126-127. המשך יבוא)

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

21. כי תשא: שמות ל' 11 - ל"ד

"וידבר יהוה אל משה לאמר. כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו" (שמות ל' 12).

"העשיר לא ירבה והעני לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת יהוה לכפר על נפשותיכם"! (שם: ל' 15).

 

מחצית השקל כופר נפש, בלי הבדל בין עני לבין עשיר, זהו מס גולגולת, ופירושו שהכול שווים בפני האלוהים, אבל לא שווים בין אדם לזולתו. מבחינה כלכלית יש פה חשש לאפליה - לעשיר קל יותר לשלם את מחצית השקל מאשר לעני. הגישה הבסיסית של התורה היא שהאל נמצא במרכז ההוויה, היהודי הוא עבדו הנאמן, והכול שווים בפני האל.

 

תפיסה חברתית הייתה מחייבת מס פרוגרסיבי: שכל אחד ישלם סכום יחסי לכמות ההון שברשותו. אפשר גם לטעון שנקבע שוויון בדמי הכופר כדי שלא לבייש את העני. אבל המקור לציווי הזה הוא דרישתו של האל ולא יכולתו של האדם לשלם. תפיסות חברתיות מתקדמות מחייבות לשים בראש סדר העדיפויות את האדם. תפיסה כזאת הנחתה, בין השאר, גם את התנועה הקיבוצית בישראל: "כל אחד על פי יכולתו, לכל אחד על פי צרכיו". העיקרון הנאה הזה חלף מן העולם הישראלי עם פלישת הקפיטליזם.

 

בפרשת תרומה נדרשים בני ישראל לתת "תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (שמות כ"ה 2). שם התרומה היא תמורה לאל על שנתן תורה לעמו, דבר שהתרחש בזמן עבר. בפרשה זו מדובר ב"כופר נפש"

 

[אבן עזרא, שמות, פרק כה: "(יז) ועשית כפורת כדמות מכסה. ואמר יפת, כי כמוהו לכפר עליו (ויקרא א, ד), כמו כיסוי חטאה (תהילים לב, א)].

 

כופר כוונתו לכפר על חטאים מן העבר ולמנוע צרות ופגעים בעתיד, מעין ביטוח חיים כולל. כופר הנפש מתקשר גם למִפְקדי-העם שנעשו בקרב בני ישראל לדורותיהם. דמי הכופר, השווים לכל נפש, משמשים מדד למספרם של בני הקהילה, והם בבחינת מפקד-עם. המפרשים מחלקים מפקדי-עם כאלה לשני סוגים: אלו שנעשו בשם אלוהים, ביד שלוחיו, ונועדו לקדם מטרות פנים-קהילתיות, ואלו שנעשו מטעם המדינה, ונועדו לעדכן את הנתונים במרשם האוכלוסין, למטרות שונות, כמו גם עדכון גביית מיסים.

 

פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פרשה ב ד"ה [ט] ר' מנחמא: "כל זמן שנימנו ישראל (במפקד-עם) לצורך – לא חסרו, שלא לצורך – חסרו. ואיזה זמן נימנו לצורך? בימי משה. ואיזה זמן נמנו שלא לצורך? בימי דוד.

"כי תשא [וגו'] ונתנו איש כופר נפשו. אמר לו הקב"ה, משה מיתה הם חייבים על שעשו את העגל, אלא יתנו כפרת נפשם ונתנו איש כופר נפשו, כיון ששמעו ישראל היצרו, אמרו על חינם היינו יגעים ובוזזים בתי מצרים ונוטלים את ממונם ולהשליך את ממונם.

 

גם היום ישנם רבנים שדעתם אינה נוחה ממפקדים שאינם באים ביוזמתם הם, ומשרתים מטרות חוץ-קהילתיות. שהרי הרבנים נתפסים בעיני צאן מרעיתם כנציגי האל עלי אדמות. זו הסיבה שחוגים חרדיים מתנגדים למפקדים שבאו ביוזמת המדינה, ומשתדלים לחבל בהם. כדי שחוגים אלו יסכימו להשתתף באופן לגיטימי במפקדי המדינה, נדרשת להם הסכמה מפורשת מטעם רבני העדה.

 

בבחירות לכנסת ה-19 בישראל, אחד הנושאים שדנו בו היה "שוויון בנטל". אמירה כללית זו התייחסה בעיקר לטענה שהחרדים בשיראל לא משתתפים הנטל השרות הצבאי, והיה בה גם הד למחאת ההמונים בקיץ 2011. בדיעבד נראה שקל יותר להפנות את תסכוליו של ההמון אל עבר קבוצת מיעוט מוגדרת ונבדלת, החרדים, מאשר לערוך שינוי יסודי במערכת האמונות והדעות החברתיות בישראל. על כן, כל עוד התפיסה החברתית הישראלית היא קפיטליסטית, ויש מדקדקים ומוסיפים "קפיטליזם חזירי", לא ייתכן שוויון בנטל אף לא באחד מהתחומים שעלו באותן בחירות.

 

בפרשת ויקהל פוקד האל ביד משה להביא תרומה למשכן, "כל נדיב ליבו". (שמות ל"ה 5), כלומר, כל מי שמתנדב לתרום סכום כלשהו, או שווה-ממון, מרצונו הטוב. התנדבות היא מלשון נדיבות. כופר הנפש הוא סכום קבוע שאין בו בחירה. זוהי דרישה מוחלטת. אבל התרומה לבניין המקדש, שהיא תמורה למתן תורה, נתפסת כעניין אישי-נפשי. כותבי התורה מבקשים לראות בה לא רק פעולה בעלת משמעות חברתית אלא גם אישית, ועל כן התרומה הזאת תלויה ברצונו של כל אדם.

קישור קבוע

את כל הספרים קראתי...,

את כל הסרטים ראיתי...,

צ'רלי צ'פלין, אני מאד אוהב את צ'רלי צ'פלין!

את כל המסעות עברתי,

את כל המלחמות לחמתי,

אך בלילה, האדם חרד מפני השקט. כן, האמינו לי... והוא סוקר את חייו ולעיתים מביט אל השנים שיבואו, ומייחל אליהן... כמו לנשיקתו החמה של מלאך ההיסטוריה...

קישור קבוע

                              לְדָנָה

זֶה לא כָּעַס,

זוֹ אָהֲבָה חוּץ לְבָבִית.

זֶה פִּיל לָבָן שֶׁל דְּאָגָה.

 

זֶה לא בֶּכִי, זוֹ לִיטְרָה שֶׁל בָּשָׂר.

זֶה הֶחָתוּל שֶׁהֵרִיחַ דָּם

וּמְחַפֵּשׂ.

 

קַל יוֹתֵר עַכְשָׁו.

הַמּוֹחַ לא מִתְגַּלְגֵּל בֵּין דַּרְדָּרִים.

הוּא פָּנוּי עַכְשָׁו לְצַעְרִים אֲחֵרִים.

קישור קבוע

(קטע מתוך רומן האמור לצאת לאור בקרוב.

הנושא: הלם קרב. מבוסס על מקרה מהחיים.

קטע 8)

 

השדות שוקקים פסיפס צוהל של שיר וצבע. השמיים שקופים והאוויר חג. לפתע היא מבחינה בו, קצין צעיר, מוקף חיילים. קשוב לדבריהם, איש מהם לא שת לבו לרעם מנועי האופנועים שהקיפום, כסחרחרה שאיבדה את בלמיה, ולה, שמנסה לעבור ולפרוץ את מעגל הצרים, לא עלה בידה. כשנמרוד הבחין במתרחש, נחלץ לעזרתה. ללא אומר עמד וכשוטר תנועה מיומן, מסמן לאופנועים לעצור. כבמטה קסם, באחת, דוממו אלה מנוע. נכבשה באגמי עיניו ובבלוריתו המשתובבת באדוות הקלילות, זהובה כאלומות שנערמו ליד הקומביין, נכבשה בחיוכו, ובתושייתו.

"יפה", אמר בהביטו בגוזל שהיה מונח בין כפות ידיה. "גם אני גידלתי פעם גוזל אנפה. הוא צריך הרבה חום".

ניסתה להשיב, אבל המילים לא יצאו. חשה שהדם פורץ ומציף את פניה. השפילה מבט.

"אנחנו זזים", צעק אחד החיילים.

הקצין הביט בה עוד רגע, ונעלם אל האופק, שסִנוור את עיניה.

כעבור זמן הסתובב בין בתי הכפר ושאל על "הנערה עם גוזל האנפה".

מצא אותה ממתינה לו בפתח ביתה, כאילו ידעה שיבוא. הגוזל היה עכשיו ציפור, עומדת על כתפה, ועם כניסתו, התעופפה ועמדה על כתפו.

חבל, חשבה, כשפקחה את עיניה.

 

(מלכה נתנזון, משוררת וסופרת)

קישור קבוע

אָז מָה אַתְּ עוֹשֶׂה עַכְשָׁו? שׁוֹאֲלִים.

וְעוֹנָה, בְּקוֹל מְיֻבָּשׁ: "אֲנִי?

מְנַסֶּה לְהַמְצִיא עַצְמִי מֵחָדָשׁ"

לא.

לִהְיוֹת חַפַה מִפְּשַׁעִים שֶׁעָשִׂיתִי

מַכָּה עַל חֵטְא עַד כִּי

קֵן רֵאוֹתָי מְחַשֵּׁב לְהִסָּדֵק

עַל שֶׁעָוִיתִי בְּגֶזֵל זְמַנִּי -

הַטּוֹב בְּרֵעַי שֶׁאוֹתִי לא עָזַב

נִמְצָא נֶעֱצַב עַל עַצְמוֹ הָאוֹזֵל.

 

(© ד"ר נורית צדרבוים)

קישור קבוע

(תקציר הפרקים הקודמים: אזרחית ותיקה, אלמנה החיה בגפה, מקבלת בביתה משלוח של מצרכים. השליח מעורר בה תשוקה ומשאלה לחדש נעוריה כקדם)

 

ג.

כן, מקרוב, הקמטים, לא, לא, אני לא רואה! והשורשים, שזה מלחמה יום-יומית שאני צריכה להילחם עם עצמי, בשביל להסתיר את עצמי, מעצמי, והעיניים שעוד מציצות מן העפעפיים שצונחים עליהם כמו איענע דקוראציה. תמיד אמרו לי שיש לי עיניים יפות. הא, מן חוכמה כזו של גברים. אבל עכשיו אני רואה, ששם, בגרעין, באמת עוד מסתתר בהם משהו כהה ועמוק כמו ביער. והשפתיים? אני מכווצת אותן לאט והמון סדקים, שהם נחלים בלי מים, חותכים אותם. אוי נסיך, נסיך שלי מהמדבר, תראה איך השפה העליונה שלי עוד מתקמרת כמו לב עדין שצמא למים. אני אישה, נסיך שלי, תראה איך האור הרך הזה שחודר עכשיו מהחלון מצייר לי צללים, כאילו השקעים של העיניים והלחיים, הם מין עמקים שכאלה שעוד טובלים בחלום. נסיך שלי, אני מסתורית!

 

משהו נופל! פה? בחוץ? ליד החלון? ואולי, מפרפר לי הלב, ליד הכניסה האחורית? אני אישה. אישה זקנה. עכשיו זה בטח ייכנס וכמו נמר שחור יתקרב, ואז, מעבר לפינה, כשהפראות שבעיניים שלו תלחש כמו גחלים, יחשוף במין חיוך אכזרי את שיניו. מדלן, מדלן הקטנה, בלי פסנתר, בלי תמונות במסגרות של זהב. את כאן, ביער בלי תרבות. מדלן, מדלן הקטנה. הכתפיים שלך כבר כפופות כמו קולבים שסחבו משאות של שנים. הזרועות שלך שמאטעס שמטלטלים מהם, והחזה, החזה שפעם התפרץ ממך כמו מזרקה של מים צעירים, נפול עכשיו כמו שק בלי אויר. רק הסנטר, מתחדד בי משהו, הסנטר שפעם היה מרופד בבשר, הנה הוא הולך ומזדקר, כשהוא חושף עצם חדה ומתגרה. מדלן, מדלן. את  שאחרי כל מה שעבר עלייך הפכת למיידי, את... עכשיו... מכשפה!

 

נו, שוין, מתעקמת לי העין, טיגריס, שוורצע... כבר עבר או שעוד לא, אני... מתחייך לב היער שבי, הרי מאלפת ידועה. רק אגש לארון הבגדים, מתרגש לי בחזה, ואקח שמה, עמוק מבפנים, את שמלת הקטיפה הסגולה, הא! זו עם הדקולטע העמוק שהפך פעם כל טיגריס למן קצאלה שכזה.

 

אני נכנסת לחדר השינה. קרניים חלשות שנכנסות מהחריצים של התריס, מפזרות אור שמלטף את בד התכלת של שמיכת הפוך. הכול נראה קצת קר. כמו הקור ששוכב בבית-הכנסת ליד ספר התורה. ג'ורי היה איש טוב. תמיד הוא חייך. אפילו בסוף כשהוא התעקש על הגומבוץ, הוא התעקש גם לחייך, וזה הוציא אותי מדעתי. כי אני אוהבת לעזור והנה הוא מסתכל עלי. כמו מין ילד סנדוויץ'' עם נקניק הונגרי, שהמילים לא יוצאות לו מהפה.

 

עכשיו זה נגמר. אני מדליקה את האור. אני רואה את המיטה ולידה את השידה של ג'ורי. זו עם המנורה, שלפעמים, אחרי שקיבל עוד מכתב מרוזנקרנץ, שטען בגסות שלא שילמתי במכולת שלו על כל מיני דברים, היא דלקה. כי הוא אולי פחד שאני, הא הא, אגנוב ממנו משהו בחושך, והנה, עכשיו, הכול הופך למשהו ישן, משהו עם המון קורים.

 

יעלי, יעלי, אני כבר לא כאן! יעלי, יעלי, אל תפחדי לזרוק דברים, ואחרי שטאטאת טוב טוב, להשתמש בהרבה הרבה אמה ואקונומיקה. איפה הייתי? לא, אני פה! אני פה!, מתנער לי הראש, ואז, כשמפנה מבטי ורואה את המפתח של היער, מתחייך לי הלב. אני מסתובבת, מסובבת אותו, ולאט לאט פותחת את הדלת שלו.

 

הנה החולצה הלבנה של ג'ורי, והנה גם העניבה עם הנקודות שלו, והנה הז'אקט האפור שאיתו הלך יום-יום, לעבודה אצל "איזקסון ובנו". נו, בנו, שהיה מן שמענדריק, שהיה בא לשם לפעמים ועושה פרצוף של מנהל גדול. כל-כך הרבה פעמים אמרתי לג'ורי שהבטנה של הז'אקט הזה כבר מתפוררת ושכבר יש עליו כתמים חומים. אבל ג'ורי, נו טוב, הוא באמת היה קצת עקשן, והנה, בפנים, מכנסים כחולות, מין מכנסי עבודה עם הרבה כיסים. אני מנסה להיזכר מתי ראיתי את ג'ורי במכנסים האלו.

 

ונפער לי הפה, או, או... הוא בא אלי פעם. לא, לא הוא, וגם לא א-חוצפה של איש! ההוא. אלא, ההוא שעבד. נו, כבר לא כל-כך משנה. ג'ורי, ג'ורי, אתה היית איש טוב, כל-כך טוב, אף פעם לא שאלת שאלות. רק שמשהו בתוכך התחיל להיסגר. אפילו החיוך כאילו ננעל! אני כועסת! אני כועסת מאוד ג'ורי! אתה ממש לא היית האיש שהכרתי, האיש... משהו מתמשמש לי ביד. או, כן, זה-זה. הנה, הנה, חליפת הבז' עם הכפתורים הגדולים והצהובים שפעם הייתה כל-כך מודיש. 'אפשר לעזור לגברת?' כן, ככה פנית אלי ברחוב, אז בפעם הראשונה, כשאתה עטוף בז'אקט הנאה הזה ועל הפנים שלך חיוך נעים, אירופאי, חיוך שעוד לא נראה כאילו הוא מנסה לפצח איזה אגוז קשה. ג'ורי, ג'ורי, אני מדלן, מדלן, שהפכה למיידי, אני רציתי רוח, שככה כמו פרא, תבוא ותקטוף אותי. אבל, האמת, שרציתי גם את הפסנתר והתמונות הישנות מהבית. אוי, ג'ורי, ג'ורי שלי.

 

נו, פרא... הרי עכשיו אני כבר מאלפת ותיקה. ותיקה מאוד! מתעקמת לי העין בזמן שאני מגששת בלב היער. והנה החליפה שני חלקים הסולידית והאלגנטית שאיתה היינו הולכים עם הברגרים לקונצרטים, והנה מכנסי הטרנינג שהיו נוחים לי לעבודה בבית, והנה חולצת המשי עם הרקמה שקניתי בחנות אופנה יוקרתית בטיול ההוא לחו"ל, והנה, מנצנצת לי, והיא שחורה ומפעימה כמו אז, שמלת הקטיפה.

 

עכשיו אני נוגעת בשמלה. מין חשמל רך וספוגי היא מעבירה לי ביד. אני לוקחת אותה מהקולב, מותחת אותה בכתפיים ופורשת אותה על המיטה. על הקפלים הנוגעים באור שלה, נשפכת תכלת כמו זו שעל הבד שמכסה את ספר התורה, וזה כמו גבעות שמתבלטות מארץ סגולה וכהה שמעליה מרחף מין כישוף. הא-הא, אין שמלה מתאימה מזו בשבילי. אולי הייתי צריכה ללכת למקלחת ולהשתמש בסבון עם ריח נעים לפני שהבחור הנחמד בא, אבל זה יהיה בשבילי כמו לצאת לדרך ארוכה וגם-כן, בגלל הרצפה החלקה אוי, אוי, לא! וחוץ-מזה גם אין לי הרבה זמן. נו, אז אני אשים את האו-דה-קולון הישן והטוב שלי. עכשיו אני מתיישבת על המיטה ופותחת את חולצת הפלנל, כפתור אחרי כפתור. החזה הסדוק שלי נמשך למטה למטה ככה בלי סוף, אבל אם אני מגביהה מעט את החזיה. אז שתי הגבעות שביניהן מפריד עמק שרבים כל-כך רצו, ככה, בלי לחשוב פעמיים, לקפוץ לתוכו, נעשות רכות ובשלות. הא, זה שלי, זה אני! הוא מתמלא לי מבפנים בכוח הישן והמוכר שלו.

 

עכשיו אני מתכופפת בשביל לפתוח את השרוכים של נעלי הבד. אוח! תזכורת לא נעימה נשלחת לי שוב מהגב. תזכורת שהיא כמו אלו הקטנות והמציקות מחברות החשמל והמים למיניהן. אבל, גואה בי משהו, הרי מאחוריהן מתחבאות גבעות. כן, הגבעות, ששם, רחוק, מאחורי האופק, הן גירו והפחידו אותי כל-כך.

 

אני על גב הגמל בלב של הגבעות. אני הלב של הגבעות. אני הפעימות שלהם, נושם בי הלילה ומגיש לי את כל הכוכבים. נו, ועכשיו אני פושטת את מכנסי הצמר. השוקיים, אוח, מין צהבת. או גוט! אבל הפולקע, נו, אני לא כמו הצעירות שהולכות לכל מיני קלאבים שבהם הן רצות כמו בשביל אולימפיאדה.

קישור קבוע

אֵין מָה לְהַפְסִיד

אֲנִי מְהַמֶּרֶת עַל כָּל הַקֻּפָּה

יֵשׁ לִי לוֹבִּי חָזָק

בַּחַלּוֹנוֹת הַגְּבוֹהִים

וְחוּשׁ רֵיחַ שֶׁל כֶּלֶב צַיָּדִים

לָצוּד חִיּוּךְ חָטוּף שֶׁל הַמַּזָּל

כְּשֶׁהוּא מְסוֹבֵב אֶת הַגַּלְגַּל

לַחְטוף בּוּכְטָה

וּלְאַבֵּד נַעַל

בִּמְנוּסָה פִּרְאִית.

 

(בתיה מיכלביץ', מתוך ספר השירים "עִדָּן שֶׁל כּוֹכָבִים קָשִׁים", היוצא לאור בהוצאת צבעונים)

קישור קבוע

אבא, הכדור שירית לעצמך בראש הרג אותך, אבל הרגת גם אותי, במובן מסוים.

אבא, מיד לאחר מותך נעשיתי מתה-מהלכת. הסתגרתי בתוך עצמי מצאתי נחמה בכתיבה, כתבתי המון. הכתיבה שלי התחילה מצער עמוק, אך היו הפוגות של שמחה.

אבא, רציתי להגיד לך שהיום אני שמחה ומשתדלת, מדי יום, לבחור בחיים.

אבל, אבא, אתה יודע מה זה למות בשבילי? למות בשבילי זה אומר לא להיות שייכת, לא להיות שייכת לשום מקום, לשום-דבר, לשום אדם. הייתה תקופה בחיי שהייתי שייכת ללא-כלום. למזלי, התקופה הזאת חלפה.

אבא, הכדור שירית לעצמך בראש, הרג אותך, אבל הרס את כולנו, את כל המשפחה. אימא יצאה לעבודה קשה. עבדה בחממת-פרחים ובבית חולים. אימא נעשתה אישה קשה. היא לא התעניינה במוסיקה שלי. וכל כך רציתי שהיא תתעניין. כשהחיים קשים אין כוח לעידונים.

אבא, האחים שלי ואני יצאנו לעבודה עם שחר, מוקדם, מוקדם מדי בשביל ילדים. עבדנו עם אימא בחממת הפרחים.

אבא, היה קשה להוציא מאימא חיוך. אני זוכרת שאוכל היה נחמה טובה. אימא אפתה פיצות בתנור. אכלנו, התחממנו והתנחמנו.

אבא, כבר מזמן התרחקתי ממך. הזמן מטשטש רגשות. פעם כעסתי עלייך. אחר כך למדתי לסלוח, סלחתי. כעסתי על שבחרת במוות ולא בחיים.

אבא, רציתי להגיד לך: חיים ניתן לתקן תיקונים, ניתן לשגות, לסלוח ולהתחיל מחדש. המוות הוא סופי, הוא מוחלט ובלתי-הפיך.

אבא, כעסתי עליך שבחרת לכתוב את מכתב-ההתאבדות שלך מאחורי הציור שלי, "מרובעים, עיגולים ומשולשים". אינני כועסת עוד. זו הבחירה שלך. היית אבא שלי לתקופה קצרה. לא הכרתי אותך מספיק, לא נתת לי זמן. היית אבא לתקופה קצרה. הלכת לעולמים.

 

(מירנה דה פז, 4.4.2010)

קישור קבוע

תָּם וְנִשְׁלָם

(בעקבות מותו של האסיר x)

 

גַּם לְמַתְּנַת חַיֵּי-חִנָּם יֵשׁ קֵץ מַשְׁמִים וְּמֻסֻיָּם:

יֵשׁ רֶגַע חַד וּמְיֻחָד, מִקְרִי מִדַּי, לא מְאֻיָּם,

בּוֹ נִקָּרֵא כָּאן לְשַׁלֵּם מַהֵר-מְאד וִּבִמְזֻּמָּן,

בְּמַטְבְּעוֹת קָשׁוֹת שֶׁל מָוֶת מוּחָשִׁי, חִוֵּר-לַבְקָן.

 

אָז יִגָּמֵר לְהִנָּגֵר, כָּךְ סְתָם, גַּם דְּבַשׁ-הַזְּמַן,

וְיִתְאַפְּסוּ כל הַתִּקְווֹת, כל כִּסּוּפָיו שֶׁל הָאָדָם,

כִּי לְבַדּוֹ, כְּשֵׁם שֶׁהוּא יָצָא תְּחִלָּה בִּצְעָקָה

לִנְשׁום כָּךְ אֶת אֲוִיר-הָעוֹלָם,

- יִהְיֶה סוֹפוֹ שֶׁהוּא יוּבָא

לִשְׁכַּב חֶרֶשׁ עִם אֲבוֹתָיו.

זֶה סוֹף מִכל וָכל.

זֶה תָּם-נִשְׁלָם.

 

הָעוֹלָם בֵּין אֲמִתּוֹ לְמַרְאִיתוֹ

 

לא כָּךְ, לא כָּךְ הוּא הַדָּבָר

גַּם אִם הוּא כָּךְ נִרְאֶה,

כִּי מֵאָחִיו כל אִישׁ שׁוֹנֶה

גַּם אִם דּוֹמִים הֵם בְּמַרְאֶה.

 

וְכָךְ גַּם טַחוּ הָעֵינַיִם מִלִּרְאוֹת

וְטַחוּ מֵהַשְכִּיל מוחוֹת לְכול מַרְאֶה:

לא כָּךְ הוּא הָעוֹלָם לַאֲמִתּוֹ

גַּם אּם כָּךְ הוּא, לִכְאוֹרָה, נִרְאֶה.

 

כִּי בֵּין עוֹלָם לַאֲמִתּו

לְבֵין עוֹלַם מַרְאִית-הָעַיִן 

- קַיֶּמֶת תְּהוֹם שֶׁלְּעוֹלָם

לא תְּגֻשַּׁר מֵעַל לַמַּיִם.

 

וְחושֶׁךְ יֵשׁ עֲדַיִן עַל מֵי-תְהוֹם

וְרוּחַ אֱלוהִים עוד מְרַחֶפֶת עַל הַמַּיִם.

 

(משה שפריר)

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

הוידוי האחרון של אדולף היטלר

 

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

 

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

 

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

 

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

מוצ"ש, 9.3.2013, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

הדיבוק בחדר

 

 

טרגי-קומדיה אפלה

מחזה, בימוי ועיצוב: אמיר אוריין.

בהשתתפות: דורית אבנט, אבי גיבסון בראל, אמיר אוריין

 

"יצירת מופת!"

(סמדר יערון, מנהלת אמנותית, פסטיבל עכו)

"הדיבוק בחדר" - טוטלי וסוחף! - תיאטרון מכושף!

(צבי גורן, אתר הבמה)

"רוחניות אותנטית"

(פרופ' שמעון לוי, ישראל היום)

"חוויה מסעירה!"

(איתן בר יוסף, עכבר העיר)

"חזיונות תיאטרליים מהפנטים!"

(מרט פרחומובסקי, טיים אאוט)

"דוגמה מאלפת לעבודת עומק יהודית, כמעט כמו דיון תלמודי"

(זלאטע זרצקי, ירחון "נקודה")

 

יום א', 10.3.2013, בשעה 19:00, בחדר

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
לקבלת התוכניה   

--------------

העלמה והמוות

 

 

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

 

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו של הדיקטאטור הרצחני של פינושה בצ'ילה. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. זהו רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה ואנס אותה.

 

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, מוטי רוזנצוויג, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה"

בניהול האמנותי של ינון צפריר

מוצ"ש, 16.3.2013 בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 8.3.2013, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

 

הגיבור העייף

סאגה מרהיבת עין על תקומתו ונפילתו של החייל האוניברסאלי והמקומי.
מחזה: אלדר גלאור. בימוי: אבי גיבסון בר-אל.

בהשתתפות: דור אלוני, עידו יונה ימין, אדוה לוי גושן, תחיה סולימן, מוטי תמם.

6.3.2013, בשעה 20:00
במרכז לתיאטרון עכו, רחוב ויצמן 1, ת.ד. 1113, עכו. טל': 04-9913834 / 04-9919634

 

תיק פוריות

IV כן או IV לא!

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

9.3, בשעה 20:30, בקרון במתחם התחנה. הצגה המוקדשת ליום האישה הבינלאומי.

מוצ"ש, 23.3.2013, 20:30, בתיאטרון החדר

60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ₪.
כתבה ב-ynet. להזמנות, ירון: 050-657-7027

 

אנסמבל קוקייה: תחושת בטן

תיאטרון בתנועה, סוחף וססגוני. סיפורה של אישה אל מול התפקידים החברתיים שהוטלו עליה. לידה, אמהות, קנאה, תחרותיות, מניפולטיביות, דימוי הגוף, שיפוץ הגוף ושאיפה לשלמות. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים.

בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. מחזה וכוריאוגרפיה: שרון שלומי.

משחק ומחול: ליאור ג'ייקובס, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי. עיצוב תפאורה ותאורה: סיון יחזקאלי וענת בילו. עיצוב תלבושות: לילך שדה ורותם בצלאל. עריכת סאונד: איתן בהר. מנהל הפקה: איתמר נצר.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.

מופע מיוחד לכבוד יום האישה הבינלאומי!

יום רביעי 6.3.13 בשעה 20:30, "התיבה", חצרות יפו, שד' ירושלים 19, יפו.

להזמנות ומידע: 054-5335135, 052-5284234.

70 ש"ח. הנחה לחברי תיאטרון החדר: 50 ש"ח.

 

במעטפות

חברים וחברות יקרים,

הנכם מוזמנים להקרנת הבכורה של הסרט "במעטפות" בפסטיבל "אפוס לסרטי אמנות" במוזיאון תל אביב, יום ו', 1.3 בשעה 13:00.

על הסרט: דוקומנטרי. העוקב מנקודת מבט אינטימית אחר תהליך היצירה של קונצרט המחול "מעטפות", שנוצר בישראל ובהולנד על ידי הכוריאוגרפית קרן לוי והמוסיקאי הבריטי תום פרקינסון, בשיתוף עם הרקדנית רעות לוי והמוסיקאי אלכס פרקינסון. סיפורם של ארבעה אמנים בחיפושם אחר זהות, בית ומשפחה, בין קירות הסטודיו ואורות הבמה.

בימוי והפקה: שלי קלינג. עריכה: איתי כוחיי. צילום: יונתן אופק ושלי קלינג.

מוסיקה מקורית: תום פרקינסון, גרשון וייסרפירר. ליווי אמנותי: אמיר אוריין (:

פרטים נוספים ב:אתר הפסטיבל

ניתן לרכוש כרטיסים לסרט: כאן.

 

טלטלה מאושרת

ארבעה מערכונים על עינויים. ביים שמעון לוי.

"אחת לדרך" מאת הרולד פינטר, תרגם שמעון לוי,

"סדר עולם חדש" מאת הרולד פינטר, תרגם שמעון לוי,

"שי, חוקר שב"כ" מאת מוטי לרנר,

"השופט העליון מדמה עינויים", מאת גלעד עברון,

עם: מיכל גיל, שירלי שטייר, אמיר אוריין וגד קינר.

אחת מתכונותיו הפחות-נעימות של תיאטרון פוליטי היא המרחק הקטן מדי בין סרחון המציאות לניחוח הבדיון. בתיאטרון קריאה פוליטי אפשר לפחות לנגב את הדמעות בנייר שממנו קוראים. הפעם בדקנו את יכולת ההזדהות של הקהל עם עינויים שעוברים אחרים, אולי בקרוב אצלנו, אבל ורק בינתיים, לא אנחנו. ארבע היצירות שנבחרו בודקות איזונים לא נוחים בין מוסר לדמיון.

קפה תיאטרון הקאמרי, 8.3.2013, בשעה 12:00.  03-6060960

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע


הכתבה של השבוע:

דמוקרטיה בסגנון עדות הלימור

הסערה היא סביב הצהרתה של לימור לבנת, כי כלל לא הצטערה שהסרטים "חמש מצלמות שבורות" ו"שומרי הסף" לא זכו באוסקר. בתגובה כתבה לבנת למוחים: "אני קוראת לצנזורה עצמית של אמנים"

הארץ, נירית אנדרמן, 27.02.2013, 17:15

לאחר שאף חבר ממשלה לא טרח לברך את הבמאים הישראליים שהתמודדו השבוע על האוסקר לסרט התיעודי, הצהירה שרת התרבות, לימור לבנת, כי כלל לא הצטערה שהסרטים "חמש מצלמות שבורות" ו"שומרי הסף" לא זכו באוסקר. לבנת גם הביעה בראיון צער על כך ש"בשנים האחרונות יש יותר מדי סרטים שמוציאים את דיבת מדינת ישראל רעה בעולם כולו". בתגובה, שלחו אתמול ארבעה איגודי יוצרים - המפיקים, הבמאים, התסריטאים ופורום היוצרים הדוקומנטריים – מכתב לשרת התרבות ובו מחו על הדברים שהשמיעה.

(המשך הכתבה)

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, "הוידוי האחרון של אדולף היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה, "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il