הצטרפו לאיגרת השבועית

"תיאטרון החדר הוא בשבילי ארגז הכלים לחיים" (עינת ויצמן, שחקנית ובמאית, בוגרת תיאטרון החדר)


(תקציר הפרקים הקודמים: אזרחית ותיקה, אלמנה החיה בגפה, מקבלת בביתה משלוח של מצרכים. השליח מעורר בה תשוקה ומשאלה לחדש נעוריה כקדם)

 

ג.

כן, מקרוב, הקמטים, לא, לא, אני לא רואה! והשורשים, שזה מלחמה יום-יומית שאני צריכה להילחם עם עצמי, בשביל להסתיר את עצמי, מעצמי, והעיניים שעוד מציצות מן העפעפיים שצונחים עליהם כמו איענע דקוראציה. תמיד אמרו לי שיש לי עיניים יפות. הא, מן חוכמה כזו של גברים. אבל עכשיו אני רואה, ששם, בגרעין, באמת עוד מסתתר בהם משהו כהה ועמוק כמו ביער. והשפתיים? אני מכווצת אותן לאט והמון סדקים, שהם נחלים בלי מים, חותכים אותם. אוי נסיך, נסיך שלי מהמדבר, תראה איך השפה העליונה שלי עוד מתקמרת כמו לב עדין שצמא למים. אני אישה, נסיך שלי, תראה איך האור הרך הזה שחודר עכשיו מהחלון מצייר לי צללים, כאילו השקעים של העיניים והלחיים, הם מין עמקים שכאלה שעוד טובלים בחלום. נסיך שלי, אני מסתורית!

 

משהו נופל! פה? בחוץ? ליד החלון? ואולי, מפרפר לי הלב, ליד הכניסה האחורית? אני אישה. אישה זקנה. עכשיו זה בטח ייכנס וכמו נמר שחור יתקרב, ואז, מעבר לפינה, כשהפראות שבעיניים שלו תלחש כמו גחלים, יחשוף במין חיוך אכזרי את שיניו. מדלן, מדלן הקטנה, בלי פסנתר, בלי תמונות במסגרות של זהב. את כאן, ביער בלי תרבות. מדלן, מדלן הקטנה. הכתפיים שלך כבר כפופות כמו קולבים שסחבו משאות של שנים. הזרועות שלך שמאטעס שמטלטלים מהם, והחזה, החזה שפעם התפרץ ממך כמו מזרקה של מים צעירים, נפול עכשיו כמו שק בלי אויר. רק הסנטר, מתחדד בי משהו, הסנטר שפעם היה מרופד בבשר, הנה הוא הולך ומזדקר, כשהוא חושף עצם חדה ומתגרה. מדלן, מדלן. את  שאחרי כל מה שעבר עלייך הפכת למיידי, את... עכשיו... מכשפה!

 

נו, שוין, מתעקמת לי העין, טיגריס, שוורצע... כבר עבר או שעוד לא, אני... מתחייך לב היער שבי, הרי מאלפת ידועה. רק אגש לארון הבגדים, מתרגש לי בחזה, ואקח שמה, עמוק מבפנים, את שמלת הקטיפה הסגולה, הא! זו עם הדקולטע העמוק שהפך פעם כל טיגריס למן קצאלה שכזה.

 

אני נכנסת לחדר השינה. קרניים חלשות שנכנסות מהחריצים של התריס, מפזרות אור שמלטף את בד התכלת של שמיכת הפוך. הכול נראה קצת קר. כמו הקור ששוכב בבית-הכנסת ליד ספר התורה. ג'ורי היה איש טוב. תמיד הוא חייך. אפילו בסוף כשהוא התעקש על הגומבוץ, הוא התעקש גם לחייך, וזה הוציא אותי מדעתי. כי אני אוהבת לעזור והנה הוא מסתכל עלי. כמו מין ילד סנדוויץ'' עם נקניק הונגרי, שהמילים לא יוצאות לו מהפה.

 

עכשיו זה נגמר. אני מדליקה את האור. אני רואה את המיטה ולידה את השידה של ג'ורי. זו עם המנורה, שלפעמים, אחרי שקיבל עוד מכתב מרוזנקרנץ, שטען בגסות שלא שילמתי במכולת שלו על כל מיני דברים, היא דלקה. כי הוא אולי פחד שאני, הא הא, אגנוב ממנו משהו בחושך, והנה, עכשיו, הכול הופך למשהו ישן, משהו עם המון קורים.

 

יעלי, יעלי, אני כבר לא כאן! יעלי, יעלי, אל תפחדי לזרוק דברים, ואחרי שטאטאת טוב טוב, להשתמש בהרבה הרבה אמה ואקונומיקה. איפה הייתי? לא, אני פה! אני פה!, מתנער לי הראש, ואז, כשמפנה מבטי ורואה את המפתח של היער, מתחייך לי הלב. אני מסתובבת, מסובבת אותו, ולאט לאט פותחת את הדלת שלו.

 

הנה החולצה הלבנה של ג'ורי, והנה גם העניבה עם הנקודות שלו, והנה הז'אקט האפור שאיתו הלך יום-יום, לעבודה אצל "איזקסון ובנו". נו, בנו, שהיה מן שמענדריק, שהיה בא לשם לפעמים ועושה פרצוף של מנהל גדול. כל-כך הרבה פעמים אמרתי לג'ורי שהבטנה של הז'אקט הזה כבר מתפוררת ושכבר יש עליו כתמים חומים. אבל ג'ורי, נו טוב, הוא באמת היה קצת עקשן, והנה, בפנים, מכנסים כחולות, מין מכנסי עבודה עם הרבה כיסים. אני מנסה להיזכר מתי ראיתי את ג'ורי במכנסים האלו.

 

ונפער לי הפה, או, או... הוא בא אלי פעם. לא, לא הוא, וגם לא א-חוצפה של איש! ההוא. אלא, ההוא שעבד. נו, כבר לא כל-כך משנה. ג'ורי, ג'ורי, אתה היית איש טוב, כל-כך טוב, אף פעם לא שאלת שאלות. רק שמשהו בתוכך התחיל להיסגר. אפילו החיוך כאילו ננעל! אני כועסת! אני כועסת מאוד ג'ורי! אתה ממש לא היית האיש שהכרתי, האיש... משהו מתמשמש לי ביד. או, כן, זה-זה. הנה, הנה, חליפת הבז' עם הכפתורים הגדולים והצהובים שפעם הייתה כל-כך מודיש. 'אפשר לעזור לגברת?' כן, ככה פנית אלי ברחוב, אז בפעם הראשונה, כשאתה עטוף בז'אקט הנאה הזה ועל הפנים שלך חיוך נעים, אירופאי, חיוך שעוד לא נראה כאילו הוא מנסה לפצח איזה אגוז קשה. ג'ורי, ג'ורי, אני מדלן, מדלן, שהפכה למיידי, אני רציתי רוח, שככה כמו פרא, תבוא ותקטוף אותי. אבל, האמת, שרציתי גם את הפסנתר והתמונות הישנות מהבית. אוי, ג'ורי, ג'ורי שלי.

 

נו, פרא... הרי עכשיו אני כבר מאלפת ותיקה. ותיקה מאוד! מתעקמת לי העין בזמן שאני מגששת בלב היער. והנה החליפה שני חלקים הסולידית והאלגנטית שאיתה היינו הולכים עם הברגרים לקונצרטים, והנה מכנסי הטרנינג שהיו נוחים לי לעבודה בבית, והנה חולצת המשי עם הרקמה שקניתי בחנות אופנה יוקרתית בטיול ההוא לחו"ל, והנה, מנצנצת לי, והיא שחורה ומפעימה כמו אז, שמלת הקטיפה.

 

עכשיו אני נוגעת בשמלה. מין חשמל רך וספוגי היא מעבירה לי ביד. אני לוקחת אותה מהקולב, מותחת אותה בכתפיים ופורשת אותה על המיטה. על הקפלים הנוגעים באור שלה, נשפכת תכלת כמו זו שעל הבד שמכסה את ספר התורה, וזה כמו גבעות שמתבלטות מארץ סגולה וכהה שמעליה מרחף מין כישוף. הא-הא, אין שמלה מתאימה מזו בשבילי. אולי הייתי צריכה ללכת למקלחת ולהשתמש בסבון עם ריח נעים לפני שהבחור הנחמד בא, אבל זה יהיה בשבילי כמו לצאת לדרך ארוכה וגם-כן, בגלל הרצפה החלקה אוי, אוי, לא! וחוץ-מזה גם אין לי הרבה זמן. נו, אז אני אשים את האו-דה-קולון הישן והטוב שלי. עכשיו אני מתיישבת על המיטה ופותחת את חולצת הפלנל, כפתור אחרי כפתור. החזה הסדוק שלי נמשך למטה למטה ככה בלי סוף, אבל אם אני מגביהה מעט את החזיה. אז שתי הגבעות שביניהן מפריד עמק שרבים כל-כך רצו, ככה, בלי לחשוב פעמיים, לקפוץ לתוכו, נעשות רכות ובשלות. הא, זה שלי, זה אני! הוא מתמלא לי מבפנים בכוח הישן והמוכר שלו.

 

עכשיו אני מתכופפת בשביל לפתוח את השרוכים של נעלי הבד. אוח! תזכורת לא נעימה נשלחת לי שוב מהגב. תזכורת שהיא כמו אלו הקטנות והמציקות מחברות החשמל והמים למיניהן. אבל, גואה בי משהו, הרי מאחוריהן מתחבאות גבעות. כן, הגבעות, ששם, רחוק, מאחורי האופק, הן גירו והפחידו אותי כל-כך.

 

אני על גב הגמל בלב של הגבעות. אני הלב של הגבעות. אני הפעימות שלהם, נושם בי הלילה ומגיש לי את כל הכוכבים. נו, ועכשיו אני פושטת את מכנסי הצמר. השוקיים, אוח, מין צהבת. או גוט! אבל הפולקע, נו, אני לא כמו הצעירות שהולכות לכל מיני קלאבים שבהם הן רצות כמו בשביל אולימפיאדה.

לאיגרת השבועית של 2013 . 2 . 28