אבא, הכדור שירית לעצמך בראש הרג אותך, אבל הרגת גם אותי, במובן מסוים.

אבא, מיד לאחר מותך נעשיתי מתה-מהלכת. הסתגרתי בתוך עצמי מצאתי נחמה בכתיבה, כתבתי המון. הכתיבה שלי התחילה מצער עמוק, אך היו הפוגות של שמחה.

אבא, רציתי להגיד לך שהיום אני שמחה ומשתדלת, מדי יום, לבחור בחיים.

אבל, אבא, אתה יודע מה זה למות בשבילי? למות בשבילי זה אומר לא להיות שייכת, לא להיות שייכת לשום מקום, לשום-דבר, לשום אדם. הייתה תקופה בחיי שהייתי שייכת ללא-כלום. למזלי, התקופה הזאת חלפה.

אבא, הכדור שירית לעצמך בראש, הרג אותך, אבל הרס את כולנו, את כל המשפחה. אימא יצאה לעבודה קשה. עבדה בחממת-פרחים ובבית חולים. אימא נעשתה אישה קשה. היא לא התעניינה במוסיקה שלי. וכל כך רציתי שהיא תתעניין. כשהחיים קשים אין כוח לעידונים.

אבא, האחים שלי ואני יצאנו לעבודה עם שחר, מוקדם, מוקדם מדי בשביל ילדים. עבדנו עם אימא בחממת הפרחים.

אבא, היה קשה להוציא מאימא חיוך. אני זוכרת שאוכל היה נחמה טובה. אימא אפתה פיצות בתנור. אכלנו, התחממנו והתנחמנו.

אבא, כבר מזמן התרחקתי ממך. הזמן מטשטש רגשות. פעם כעסתי עלייך. אחר כך למדתי לסלוח, סלחתי. כעסתי על שבחרת במוות ולא בחיים.

אבא, רציתי להגיד לך: חיים ניתן לתקן תיקונים, ניתן לשגות, לסלוח ולהתחיל מחדש. המוות הוא סופי, הוא מוחלט ובלתי-הפיך.

אבא, כעסתי עליך שבחרת לכתוב את מכתב-ההתאבדות שלך מאחורי הציור שלי, "מרובעים, עיגולים ומשולשים". אינני כועסת עוד. זו הבחירה שלך. היית אבא שלי לתקופה קצרה. לא הכרתי אותך מספיק, לא נתת לי זמן. היית אבא לתקופה קצרה. הלכת לעולמים.

(מירנה דה פז, 4.4.2010)