(קטע מתוך רומן האמור לצאת לאור בקרוב.
הנושא: הלם קרב. מבוסס על מקרה מהחיים.
קטע 9)
הבוקר שלמחרת לא בישר טוב. קם עם כאב ראש ובחילה ובכל זאת התעקש להמשיך בראיון. חסר מנוחה ישב, וטלטל את רגליו קדימה ואחורה, וגווֹ שנכפף, כמו קפא לתוך עצמו. הושיטה אצבעותיה וחפרה מתחת לאצבעותיו שאחזו בחוזקה בשולי הכיסא. לאחר ניסיונות אחדים נענה לה. הרים את ראשו, הביט בה, ולא אמר דבר. תהום עמדה בעיניו.
"עזוב נמרוד, מה בוער?" ניסה גם רונאל את כוחו. "בוא נפזר את החמ"ל, יש יום אחר".
"אם כבר התחלתי, אני ממשיך".
רבע שעה לאחר מכן כבר היה נסער. קם ועמד ליד הדלת, שתי זרועותיו מקיפות את גופו. ראשו בנעליו, ולסתותיו עולות ויורדות, כמו אחז בהן השד.
"מה קורה, נמרוד?" שאל רונאל.
"שום דבר, לא שייך לעניין".
כמו הוטחה בו אבן בליסטרא. משהו בעמידתו, כמו אז, "לעזאזל איתם. לעזאזל עם כל הבנקים האלה".
"אדון בר-נתן", אמר מנהל הבנק, "אתה קיבלת את כל ההזדמנויות לפרוע את חובך ולא עמדת בכך, אנחנו חייבים לקבל את הכסף מיד, או שנעקל את העסק!"
"אבל המלחמה...".
"מה מלחמה? מי מלחמה? אדון בר-נתן, אם היינו צריכים להתחשב בכולם, היינו צריכים לסגור את הבנק".
לא הביט לעברו, רק ישב בכיסא העור השחור, המוגבה בראש מעל לראשו והמשיך להזניק בציפורן אצבעו את הטבעת הראשונה במשחק הטבעות. כדומינו ניצבים, נפלו הטבעות, בזו אחר זו, צלילן צורם.
כילד שסרח, שֵׂרך נמרוד את רגליו מן הבנק.
כמוצא אחרון פנה אל חלפן הכספים השכונתי, מולה חלפון, הַקַשָׁר השמאלי של אב הגיהינום, שכל בעיטה שלו בול, אף פעם לא פספסה את ה"רשת". התהום הייתה רק עניין של זמן.
ונמרוד, שחקן כדורגל מצטיין, קשר ימני בקבוצת הפועל תל-אביב, נערים ובוגרים, שהחל לשחק במגרשם של הגדולים, הופרש כמעט ממגרש החיים. למרות שצמצם מכאן ונטל מפה, העביר מכאן וגרע משם, לא עמד בתשלומים, וככל שצמצם, הלכו אלה ותפחו. באחד הימים נחטף, הוכה והושלך בחולות ראשון. כעבור שעות אחדות נמצא בידי מתרחצים והובא חבול ומדמם. פניו היפים עיסת בשר.
כשהוא חופר בזקנו העשוי בקפידה, וידיו אוחזות בטופס חדר המיון, הפטיר ד"ר שנהר כמדבר אל עצמו: "שבר באף, חבלה בלסת שמאל, קרע בכתף, דימומים. יצאת בזול, בחור צעיר, לך תתפלל ברכת הגומל, המקרים שאני רואה פה, יותר טוב שלא תדע, והמשטרה לא יכולה לעשות כלום".
"אימפוטנטים דוקטור, כולם אימפוטנטים, משטרה עלאק", התפרץ גבר צעיר שעמד בסמוך, "אם היו מפעילים קצת יותר כוח נגד הכולירות האלה, הם לא היו מעיזים להרים ת'ראש. לקצוץ להם אותו היו צריכים, לרסק אותם אחד-אחד, אלה יותר גרועים מהנאצים".
"לא יפה לדבר ככה איש צעיר, אם אתה אומר ככה, אתה לא יודע מה אתה מדבר".
"זה בגלל הדמוקרטיה, דוקטור, הכול בגלל הדמוקרטיה, אם הייתה לנו משטרה עם ביצים לא היה ככה, תאמין לי, היו גומרים אותם צ'יק-צ'ק, צ'יק-צ'ק היו גומרים אותם, הא? מה דעתך על זה דוקטור?
"אולי", השיב הרופא בקול עייף, "אבל אתה בחור צעיר", פנה אל נמרוד, "כדאי לך להיזהר, אתה לא יודע עם מי אתה מתעסק".
שבוע לאחר שהשתחרר מבית החולים, התעוררו בגלל ריח עשן כבד שחדר לדירה. ריקי קפצה מן המיטה וזינקה לעבר הדלת. כשפתחה, גילתה שדלת העץ היפה, שעל עיצובה ופיתוחיה שקד נמרוד ימים רבים, הפכה למפת ארץ כבושה. קטעים-קטעים שרופים ומפויחים. לא הבחינה שנמרוד הגיח מאחוריה עד ששמעה "אי!".
"הרופא אמר לך להיזהר, נמרוד, לתת לשברים להתאחות, מה אתה עושה כאן?"
כשהִפנה מבטו הצידה, נתקל בפתק שהוצמד לפעמון : "בפם הבא הילדה קטנה שלך"!
פניו האדומים הלבינו. וכאילו לא היה כולו עיסת בשר טרייה, התפרץ כסופה הביתה, זועק השפלה ופחד, והחל לשלוף מסמכים, פנקסים, קבלות, קלסרים, שטרות, ועם כל תזוזה – אי! ואחר-כך שב והשליכם כערימת פסולת נגועה, כאילו לא שיקפו אלה עמל שנים בהם השקיע את כל מרצו ואהבתו. הוא הוריד את המזוודה מן המזווה, נכנס לחדרה של רוויתי ובלא אומר חטף מכל הבא ליד: בגדים, ספרים, מחברות, צבעים, פימו, צעצועים, השליכם לתוך המזוודה. כשלא הצליח לסגור מחמת עומס הצעצועים והחפצים, ומן האנחות שמילאו את החלל בין החפצים, השליך חזרה צעצועים, ספרים, פימו. עד שזו, כאישה הרה שכובה על גבה, ננעלה בקליק נכנע. אחר-כך בקול לא לו הזעיק את אורי אחיו, ולמרות מחאותיה, שילח אותן לתור את ארץ מושב יבנאל, ובית דודיו הנדהמים.
עורך-דין דן קוריצקי, פרקליט פלילי ידוע, בעל חזות של נער שעשועים, דק גזרה, בלורית שופעת ומאפירה בצדעים, וחיוך שובה לב, שתצלומו עיטר לא אחת את דפי העיתונים, השיב: "אנסה, אבל אינני בטוח שאפשר כבר לעשות משהו. נראה לי שמאוחר מדי! עם החבר'ה האלה קשה להגיע בשלב כה מאוחר לפשרה".
קולו העמוק המשיך להדהד זמן רב לאחר שהניחה את אפרכסת הטלפון הכבדה. "מאוחר מדי... מאוחר מדי..".
"יש לנו אנחנו הרבה כבוד לעורכי-דינים ובמיוחד לקוריצקי זה, אבל דחיל-רבאק, אל תנסה עוד פעם את התרגיל הזה. מחר אתה עם כל הכסף כאן או...".
הטלפון דמם. ליבו של נמרוד הלם כמטוטלת שהשתגעה.
(מלכה נתנזון, משוררת וסופרת)
