הצטרפו לאיגרת השבועית

אתה מדבר על העולם, ואני מהרהר לעצמי: מעניין מאד. אתה מדבר על עצמך, ואני מתרגש: עכשיו אני מבין אותך.


האיגרת השבועית

יום ה', 2013 . 3 . 7

-------

הוידוי האחרון של אדולף היטלר
מוצ"ש, 6.4.2013, בשעה 20:30

-------

הדיבוק בחדר

יום א', 10.3.2013, בשעה 19:00

-------

העלמה והמוות

יום ה', 16.3.1013, בשעה 20:30

-------

הזמנות לכל ההצגות:
טל': 03-5171818, 0508-497715
-------

-------

פגישות הכרות

לקורסים השנתיים המרוכזים
במשחק ובבימוי
טל', 03-5171818,

המידע כאן, לפרטים בדוא"ל

-------

ייעוץ אישי  
טל': 052-340-1478. מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לכם קטע? שלחו אותו אלינו לאיגרת

-------
לתגובות

-------
אירועים בתיאטרון החדר
-------
סרטוני החדר ביוטיוב

-------

לאיגרות קודמות
-------


באיגרת זו:

•   ברכות
•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: הספק והאמון (32)
•   היטלר, הוידוי האחרון - ההצגה: (ציטוט)
•   פרשת השבוע: ויקהל-פיקודי
•   מלכה נתנזון: ללב יש היגיון משלו (9)
•   בילי לרנר: בשקוֹעַ החַמָה
•   מיכאל פבזנר: מיכאל פבזנר: השליח (ד')
•   קליפ: פסטיבל קטע טוב
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   הכתובת על הדיר: מקבץ סיכות קצר
•   אירועים: לוח

לשלי קלינג

(בוגרת התכנית הדו-שנתית במשחק ובימוי בתיאטרון החדר)

על זכייתה בפרס הראשון על סרטה "במעטפות" בפסטיבל "אפוס 2013".

נימוקי השופטים:

פרס ראשון - "במעטפות" - שלי קלינג

על גישה מקורית ומרעננת לתיעוד תהליך של יצירה אמנותית. הסרט מדגיש את שיתוף הפעולה בין ארבעה יוצרים שחברו יחדיו כדי ליצור, על ידי התבוננות בארבעה סוגים של אהבה, ובכך הוא מציג את המפגש הייחודי בין החיים לבין האמנות. הסרט שובר את התבנית המוכרת של סרטי תרבות ואמנות, בכך שהוא מאפשר הצצה בלתי אמצעית למערכות היחסים שמאחורי תהליך היצירה. בהיותו סרט ראשון של במאית צעירה, השופטים התרשמו מהגישה המקצועית המעמיקה של היוצרת.

הסרט "במעטפות" מלווה קבוצה קטנה של רקדנים לאורך העבודה על מופע, שמתרכז בקשר בין אחים. הסרט מתנהל על הקו שבין הולנד לישראל.
במאית - שלי קלינג. צלם - יהונתן אופק. עורך - איתי כוחיי. ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

קטעים מתוך הסרט, לא ערוכים סופית, שהועלו ליוטיוב, בשלב העריכה, 24.10.2010:

קישור קבוע

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס.32

 

הלכות מעוררות ספק ואמון

 

אסטרולוגיה (אצטגנינות)

(המשך: על אסטרולוגיה, מפות אסטרולוגיה, האמון, הספק והתנועה בין זה לזה)

 

...האדם היוצר הוא זה שבוחר באמונה ולא היא שבוחרת בו. כך משתחרר האדם היוצר מהרעיון שהכול תלוי, במידה זו או אחרת, בגורמים חיצוניים בלבד. הוא שואף לאיזון בין אמונתו לבין עקרון המציאות, שעל פי טבעה איננה מתחייבת להתנהג תמיד לפי אמונתו של מישהו - ותהא אמונה זו מורכבת ככל שתהיה.

 

תפיסה דואלית זו מתקיימת הלכה למעשה בכל תחומי היצירה. כאמור, השחקן על הבמה הוא האדם המציג את הדמות והוא גם הדמות, בעת ובעונה אחת, או לחילופין. סופר הכותב את הדמות, הוא האדם הכותב והדמות שהוא כותב. המשורר הוא האדם והשיר. המוסיקאי הוא האדם והמוסיקה. בין יוצר ליצירה חייב להיות קבוע גבול ברור. היוצר יכול לתת אמון ביצירתו ויכול להטיל בה ספק - בכולה או במקצתה - שאם לא כן, הוא עלול לאבד את הזיקה שבין מהותה של היצירה לבין מהות עצמו ולמציאות שבתוכה הוא יוצר, ויצירתו עלולה להתנוון.

("המעגל הפתוח", עמ' 127-128. המשך יבוא)

קישור קבוע

אני מתבונן בכם כבר עשרות בשנים,

ומבקש לזעוק את זעקתכם...

משנה לשנה גופי הולך ונמק.

היודעים אתם מה פירוש הדבר לאדם בגילי לצאת למסע נורא כזה לארצכם?...

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

22. ויקהל: שמות, ל"ה - ל"ח 20.

"ויקהל משה את-כל-עדת בני ישראל" (שמות ל"ה 1).

23. פיקודי: שמות, ל"ח 21 - מ'.

"אלה פקודי המשכן, משכן העדות, אשר פוקד על-פי משה, עבודת הלוויים ביד איתמר בן-אהרן הכהן" (שמות ל"ח 21).

בשנה לא מעוברת קוראים את שתי הפרשות האלה יחד. הן חותמות את ספר שמות, וגם את הדרמה הגדולה של הספר: טקס מתן תורה, כתיבת "עשרת הדיברות" (שמות כ' 1-13), ו"ספר הברית" (שמות כ' - כ"ג 33), במעמד הר סיני.

בפרשת ויקהל בונים את המשכן. בפרשת פיקודי מציידים אותו ומשלבים יחד את מרכיבי הפולחן. ואז מופיעים חמישה פסוקים, החותמים את פרשת פיקודי ואת ספר שמות כולו. האל יורד אל המשכן וקובע את מושבו בתוך עמו: "ויכס הענן את-אוהל מועד וכבוד יהוה מלא את המשכן" (שמות מ' 34). מכאן והלאה האל ילווה את העם בדרמות הבאות הנכונות לו: "כי ענן יהוה על-המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו, לעיני כל-בית-ישראל בכל-מסעיהם" (שם: מ' 38). המשכן הוא הבית החומרי. הבית החומרי הוא משכן לרוח, שהמחשתה כאן היא בעמוד הענן.

 

מנקודת מבטו של יוצר, שתי הפרשות מתארות שלבים אחרונים בהפקת יצירה בימתית גדולה: עיצוב המשכן הוא כמו עיצוב הבמה. שילוב מרכיבי הפולחן הדתי דומה לשילוב מרכיבי הבמה ליחידה אמנותית אחת. זו החזרה הכללית לקראת המפגשים העתידיים עם הקהל, שבכל אחד מהם תתרחש יצירה מחודשת או חדשה.

כדי לעקוב אחר הרצף הדרמטי, יש לחזור אחורה, אל סיפור ההתגלות של האל לעמו, במעמד הר סיני. אבל גם מעמד זה הוא תוצאה של תהליך שהחל עם סיפור ההגירה מארץ כנען.

 

תחילה הייתה ההליכה למצרים. הגלות הבלתי נמנעת שהיא מנת חלקו של כל אדם-יוצר בין אם עזב את מקום הולדתו ברגליו, או היה גולה בארצו. אחר-כך היציאה ממצרים ושנות ההליכה במדבר, והמדבר כמקום המייצג את שלב הבשלתה של היצירה. ולבסוף הכניסה אל הארץ המובטחת ויצירת חיים עצמאיים. היצירה מבשילה ויוצאת לאור עולם.

זו הדרמה הגדולה, המשלבת בתוכה את הדרמה של מתן תורה, שהיא סיפור בתוך סיפור, משל בתוך משל.

 

התיאור הזה אינו מתייחס לדרמה המתרחשת לעתיד לבוא, בארץ כנען. זו מתחילה בספר יהושע עם כיבוש הארץ. זה החלום שהוגשם ושברו. לכאורה החומש הוא יצירה נפרדת מספרי הנביאים והכתובים, ובכל זאת הם נמצאים בסמיכות לחומש ולא במקרה. אם החומש מניח בסיס מוסרי לפעולתו של האדם, ספרי הנביאים והכתובים מלמדים על ההתמודדות עם אותו בסיס מוסרי. למה הדבר דומה? פעם שאלו את הפילוסוף הרברט מרכוזה: "אתה ואחרים כמוך מבקשים להקים את החברה המושלמת. מה תעשו כאשר זו תתגשם ותתקיים?" על כך השיב מרכוזה: נהרוס אותה עד היסוד ונתחיל לבנות אותה מחדש".

קישור קבוע

(קטע מתוך רומן האמור לצאת לאור בקרוב.

הנושא: הלם קרב. מבוסס על מקרה מהחיים.

קטע 9)

 

הבוקר שלמחרת לא בישר טוב. קם עם כאב ראש ובחילה ובכל זאת התעקש להמשיך בראיון. חסר מנוחה ישב, וטלטל את רגליו קדימה ואחורה, וגווֹ שנכפף, כמו קפא לתוך עצמו. הושיטה אצבעותיה וחפרה מתחת לאצבעותיו שאחזו בחוזקה בשולי הכיסא. לאחר ניסיונות אחדים נענה לה. הרים את ראשו, הביט בה, ולא אמר דבר. תהום עמדה בעיניו.      

"עזוב נמרוד, מה בוער?" ניסה גם רונאל את כוחו. "בוא נפזר את החמ"ל, יש יום אחר".

"אם כבר התחלתי, אני ממשיך".

רבע שעה לאחר מכן כבר היה נסער. קם ועמד ליד הדלת, שתי זרועותיו מקיפות את גופו. ראשו בנעליו, ולסתותיו עולות ויורדות, כמו אחז בהן השד. 

"מה קורה, נמרוד?" שאל רונאל.

"שום דבר, לא שייך לעניין".

 

כמו הוטחה בו אבן בליסטרא. משהו בעמידתו, כמו אז, "לעזאזל איתם. לעזאזל עם כל הבנקים האלה".

"אדון בר-נתן", אמר מנהל הבנק, "אתה קיבלת את כל ההזדמנויות לפרוע את חובך ולא עמדת בכך, אנחנו חייבים לקבל את הכסף מיד, או שנעקל את העסק!"

"אבל המלחמה...".

"מה מלחמה? מי מלחמה? אדון בר-נתן, אם היינו צריכים להתחשב בכולם, היינו צריכים לסגור את הבנק".

לא הביט לעברו, רק ישב בכיסא העור השחור, המוגבה בראש מעל לראשו והמשיך להזניק בציפורן אצבעו את הטבעת הראשונה במשחק הטבעות. כדומינו ניצבים, נפלו הטבעות, בזו אחר זו, צלילן צורם.

כילד שסרח, שֵׂרך נמרוד את רגליו מן הבנק.

 

כמוצא אחרון פנה אל חלפן הכספים השכונתי, מולה חלפון, הַקַשָׁר השמאלי של אב הגיהינום, שכל בעיטה שלו בול, אף פעם לא פספסה את ה"רשת". התהום הייתה רק עניין של זמן.

ונמרוד, שחקן כדורגל מצטיין, קשר ימני בקבוצת הפועל תל-אביב, נערים ובוגרים, שהחל לשחק במגרשם של הגדולים, הופרש כמעט ממגרש החיים. למרות שצמצם מכאן ונטל מפה, העביר מכאן וגרע משם, לא עמד בתשלומים, וככל שצמצם, הלכו אלה ותפחו. באחד הימים נחטף, הוכה והושלך בחולות ראשון. כעבור שעות אחדות נמצא בידי מתרחצים והובא חבול ומדמם. פניו היפים עיסת בשר.

 

כשהוא חופר בזקנו העשוי בקפידה, וידיו אוחזות בטופס חדר המיון, הפטיר ד"ר שנהר כמדבר אל עצמו: "שבר באף, חבלה בלסת שמאל, קרע בכתף, דימומים. יצאת בזול, בחור צעיר, לך תתפלל ברכת הגומל, המקרים שאני רואה פה, יותר טוב שלא תדע, והמשטרה לא יכולה לעשות כלום".

"אימפוטנטים דוקטור, כולם אימפוטנטים, משטרה עלאק", התפרץ גבר צעיר שעמד בסמוך, "אם היו מפעילים קצת יותר כוח נגד הכולירות האלה, הם לא היו מעיזים להרים ת'ראש. לקצוץ להם אותו היו צריכים, לרסק אותם אחד-אחד, אלה יותר גרועים מהנאצים".

"לא יפה לדבר ככה איש צעיר, אם אתה אומר ככה, אתה לא יודע מה אתה מדבר".

"זה בגלל הדמוקרטיה, דוקטור, הכול בגלל הדמוקרטיה, אם הייתה לנו משטרה עם ביצים לא היה ככה, תאמין לי, היו גומרים אותם צ'יק-צ'ק, צ'יק-צ'ק היו גומרים אותם, הא? מה דעתך על זה דוקטור?

"אולי", השיב הרופא בקול עייף, "אבל אתה בחור צעיר", פנה אל נמרוד, "כדאי לך להיזהר, אתה לא יודע עם מי אתה מתעסק".

 

שבוע לאחר שהשתחרר מבית החולים, התעוררו בגלל ריח עשן כבד שחדר לדירה. ריקי קפצה מן המיטה וזינקה לעבר הדלת. כשפתחה, גילתה שדלת העץ היפה, שעל עיצובה ופיתוחיה שקד נמרוד ימים רבים, הפכה למפת ארץ כבושה. קטעים-קטעים שרופים ומפויחים. לא הבחינה שנמרוד הגיח מאחוריה עד ששמעה "אי!".

"הרופא אמר לך להיזהר, נמרוד, לתת לשברים להתאחות, מה אתה עושה כאן?"

כשהִפנה מבטו הצידה, נתקל בפתק שהוצמד לפעמון : "בפם הבא הילדה קטנה שלך"!

 

פניו האדומים הלבינו. וכאילו לא היה כולו עיסת בשר טרייה, התפרץ כסופה הביתה, זועק השפלה ופחד, והחל לשלוף מסמכים, פנקסים, קבלות, קלסרים, שטרות, ועם כל תזוזה – אי! ואחר-כך שב והשליכם כערימת פסולת נגועה, כאילו לא שיקפו אלה עמל שנים בהם השקיע את כל מרצו ואהבתו. הוא הוריד את המזוודה מן המזווה, נכנס לחדרה של רוויתי ובלא אומר חטף מכל הבא ליד: בגדים, ספרים, מחברות, צבעים, פימו, צעצועים, השליכם לתוך המזוודה. כשלא הצליח לסגור מחמת עומס הצעצועים והחפצים, ומן האנחות שמילאו את החלל בין החפצים, השליך חזרה צעצועים, ספרים, פימו. עד שזו, כאישה הרה שכובה על גבה, ננעלה בקליק נכנע. אחר-כך בקול לא לו הזעיק את אורי אחיו, ולמרות מחאותיה, שילח אותן לתור את ארץ מושב יבנאל, ובית דודיו הנדהמים.

 

עורך-דין דן קוריצקי, פרקליט פלילי ידוע, בעל חזות של נער שעשועים, דק גזרה, בלורית שופעת ומאפירה בצדעים, וחיוך שובה לב, שתצלומו עיטר לא אחת את דפי העיתונים, השיב: "אנסה, אבל אינני בטוח שאפשר כבר לעשות משהו. נראה לי שמאוחר מדי! עם החבר'ה האלה קשה להגיע בשלב כה מאוחר לפשרה".

קולו העמוק המשיך להדהד זמן רב לאחר שהניחה את אפרכסת הטלפון הכבדה. "מאוחר מדי... מאוחר מדי..".

 

"יש לנו אנחנו הרבה כבוד לעורכי-דינים ובמיוחד לקוריצקי זה, אבל דחיל-רבאק, אל תנסה עוד פעם את התרגיל הזה. מחר אתה עם כל הכסף כאן או...".

הטלפון דמם. ליבו של נמרוד הלם כמטוטלת שהשתגעה.

 

(מלכה נתנזון, משוררת וסופרת)

קישור קבוע

בשקוֹעַ החַמָה

עִם נְטות

היום היו

הרבֵּה מָרישִׁים

הייתי קופצת

עַל הקוֹרָה

אַךְ פחדתי

נבהלתי

ועכשיו אִזדָרְכוֹת

אדוּמות קורצות אלַי

ועינֵי תכלת

סגוּלוֹת מדברות

אלַי

מה טוֹב ומה

נָעים שֶׁבֶת

יַחַד

 

(בילי לרנר, משוררת)

קישור קבוע

(תקציר הפרקים הקודמים: אזרחית ותיקה, אלמנה החיה בגפה, מקבלת בביתה משלוח של מצרכים. השליח מעורר בה תשוקה ומשאלה לחדש נעוריה כקדם)

 

ד.

ושוב אני מסתכלת על הארון הפתוח. שם, בתחתית שלו, אני רואה את מגפי העור. שנים שלא נגעתי בהם. פעם, כשהייתי הולכת איתם בעיר, המדרכה הייתה רועדת, וככה גם, הא הא, כל השוורצע טיגריסען שמסביב. זה היה כוח שלי עוד מהימים שהר-קלאוס, מתחדדת לי תמונה מתוך מסך שחור, ציווה עלי לחבוש כאלו. אח! אח! יהודייה מצליפה בנאצי? ועוד לבקשתו?, חוזר המסך ומתכסה בשחור. בסוף חבשתי אותם כשהייתי הולכת עם ג'ורי והברגרים לקונצרטים.

 

אדון ברגר, שהיו לו מין עיניים צרות, כאלו לא טובות, היה מסתכל עליהם מהצד בחיוך מוזר.  ג'ורי אמר לי, אחר-כך, ככה, בעדינות, שאולי אחשוב על משהו אחר בפעם הבאה. 'למה?', שאלתי ואז הוא התחיל לגמגם: "מיידי, יש שם עורכי-דין, מהנדסים, זה לא, זה לא, מקום, מין מקום, לא יצאו לו המילים מהפה. 'איזה מקום?', נבהלתי. 'של ילדים שעושים המון רעש', סיים עם המשפט הכי מטומטם ששמעתי בחיים, כשעל הפנים שלו אותו חיוך מתנצל של ילד סנדוויץ עם נקניק הונגרי.

 

כן, אני שקיבלתי חינוך מעולה! אני שבכל הנימים הכי קטנים שלי אני אירופאית! אז אני צעקתי והפעם באמת!, 'צריכה לשמוע את הפאטשקעניש הזה?'

'מיידי, מיידי', ניסה הגבר העדין והרך כמו נייר, וזה ממש לא משנה איזה, לפייס אותי, 'זה לא את!'

'אז מי?!' 

'המגפיים שלך'.

הייתי בשוק! 'המגפיים?!' במשך שבועיים לא דיברתי עם ג'ורי.  הממ... לדעתי הגבר האירופאי עם החיוך של הכרוב הכבוש, פשוט קינא.

'ג'ורי!', נוקשות לי עכשיו השיניים.

 

אז ללבוש את המגפיים האלו? הא, בכל-זאת אני אישה לא צעירה, וגם הבחור, עם כל הכבוד, אני לא צריכה להתאמץ כל-כך על-מנת להיות, נו, איך הם אומרים?  'פרחה'! כן, מין 'פרחה' כזאת בשבילו. וגם, למען האמת, כשהפרא שלי יראה אותי במין תחפושת מוזרה כזו, נו, אז הוא יכול להפוך למן פיצפענצ'יק שכזה ולהיאלם. טוב, אז רק אלבש את שמלת הקטיפה, אשים ממי השאנל שעשו ועוד יעשו קסמים. וגם, ככה, בשביל להראות שיש לי רספקט של אישה בשלה, אעטוף את עצמי באפודה ורודה. החיוך, אני מתמלאת, בנוסף לדקולטה העמוק, אני מסתכלת על החריץ הנועז שחותך את שמלת הקטיפה, אז זה, מתרגש מבפנים הכוח שלי, נו, זה ברור מה זה. זה-זה!

 

אז לעבודה! אני מחליקה עוד פעם על השמלה, ואז, אחרי שהיא מעבירה לי חשמל, קמה, וככה, בעדינות, מרימה ומיישרת אותה. נו, ועכשיו אני נכנסת לתוכה. הממ... המגע שלה מבפנים קצת קריר, כן, כמו בחוץ-לארץ בזמן שנכנסתי, בלי להגיד לאף אחד, לבריכה שביער, והנה אני כבר זורמת, שוחה בתוכה. והנה אני נוגעת כבר בשני האיים השקטים. האיים שהם רק שלי. בוא, בוא נסיך שלי, בוא.

 

ליד מגפי העור רואה עכשיו נעליים בצבע קרם. לא א-גרויסע-מציאה הנעליים הישנות האלו, אבל המראה הסולידי שלהן יתאים עכשיו..

רגע, האם שמעתי נקישות?

כן זה היה מין טיפוף חלש כזה. אזוי? אני צריכה למהר, דופק לי בחזה, אבל לא יותר מידי, לא יותר מידי! כי-אז... טראח! וזה אפילו לא יהיה כמו עם מרטה כשבא אמבולנס עם סירנה ויצאו ממנו פאראמדיקים שהכניסו אותה עם מנוף לתוכו. כי זה יהיה כבר בשקט, בשקט, ככה רק אחרי שיעלי תבוא ותצעק געוואלד! ואז הם ייצאו, וכשהם מכווצים כמו ציפורים שחורים,  יגרדו איזה אלטע-זאכן מהרצפה.

 

ואולי, אני לוקחת נשימה, רק נדמה היה לי ששמעתי? אני קמה, ניגשת לארון, מרימה את הנעליים, חוזרת, מתיישבת שוב ואז מתכופפת וחובשת אותן. עכשיו מותחת את האצבעות שלי. דווקא די נעים לי בתוכן, וגם, מתחמם לי בלב, הקרסוליים יוצאים מהן במין קו אלגנטיש! ממש ממש כמו בג'ורנאלים!

 

עכשיו, כשיש לי מבפנים מין שמחה, אני מנערת את כתפיי החשופות. כמו בחגיגה מיטלטלים, זורמים מהן זרועותיי. 'מיידי, מיידי!'.  נתקע לי פתאום תמרור עצור ובבת-אחת, הן הופכות למין נהרות כבדים וסמיכים, נהרות של ג'לה. נו טוב, אני אישה בשלה, וגם-כן, לוחשת בי רוח, הרי לפי התכנית, נשלח המבט שלי שוב לארון, אתכסה, עוד-מעט, באפודה הורודה.

 

נקישות! כן, הפעם שמעתי טוב. אבל אני עוד לא מוכנה, עוד לא מוכנה! ואולי, הן דופקות לי  עכשיו כמו פטישים, זה הר קלאוס! הארון קורא לך, מדלן, לכי, לכי, תתחבאי, שם, בין הבגדים, בלב הכי עמוק, כי עוד מעט, בפני סלק אדומות, כשהעיניים שלו בוערות, ואצבעותיו השמנות  נפרשות, הוא יבוא. 'שלאמפ! שלאמפ! ג'ודישה שלאמפ!' הוא יקרא כמו דב משוגע, בזמן שיפתח דלת אחרי דלת.

 

מכה! הנשמה שלי מתבקעת! ועכשיו שומעת נשיפה. אני מחזיקה בחזה שלי. הדפיקות שבאות מבפנים מאיימות על שלמותו. נשימות קצרות וחדות, אני נושמת. ווי, ווי, כנראה שזו הייתה נשיפה של חתול. כן, בטח החתול השחור שמסתובב פה כבר כמה ימים. נו, אני לא מאמינה בכל מיני גלייבעקצן כאלו, אבל אם הייתי עושה טפו טפו, אז נו, להזיק זה לא יכול.  והנה, בלב המפרפר שלי, עיניים של טיגריס, זה הפרא! הפרא מהמדבר!

פרא, פרא שלי!

 

אני קמה, ניגשת לארון, פורשת על עצמי את האפודה הורודה ועפה איתה לחדר האמבטיה.  הו, הנה העמק בין שתי הגבעות שרבים כל-כך נפלו לתוכו. עולה על השפתיים שלי החיוך הדק הזה של המאלפת. ועכשיו אני פותחת את הארון שמאחורי המראה. הקצף של ג'ורי עוד פה, אני נצבטת, והנה הבקבוק הכי הכי יקר! אני מוציאה אותו, פותחת את המכסה המוזהב שלו ואוי, כן! שמים נפרשים מעל לעמק...

אני באה.

'טוב'

'לא למהר מיידי', לוחש בי קול, ואז אני לובשת את החיוך הדק, ופותחת לאט את הדלת.

קישור קבוע

"דמיינו אותנו עוד כמה שנים"

עם גליה לוין וקובי שחר, בוגרי תיאטרון החדר ועוד:

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

חנה מרון כמשל (עצוב)

(הארץ, גבי וימן 03.03.2013)

זה לא מעציב אתכם לראות את חנה מרון "מככבת" בפרסומת? לצפות באחת השחקניות הטובות ביותר של התיאטרון הישראלי מופיעה בתשדיר שבו אורן זריף מתקשר עם עולמות אחרים? אין ספק, חנה מרון ידעה ימים יפים יותר על בימות התיאטרון ואף על מסכי הטלוויזיה (בסדרה "קרובים קרובים", שגם היא מנוצלת בצורה צינית בפרסומת זו). מרון היא משל, עצוב מאוד, למצבם של התרבות, של האמנים ושל האמנות בישראל...

...חנה מרון היא משל מדאיג למסחורה של תרבות איכותית, לתרבות נמוכה המכופפת תרבות גבוהה, להשחתה וניצול ציני של נכסים תרבותיים. המסחור הזוחל של התרבות הישראלית החל ברמיסה שיטתית של האמנות, השירה, השחקנים והאמנים שהיו פעם ממוביליה של היצירה הישראלית, והגיע עד לדרגותיה הגבוהות והאיכותיות ביותר. מי שמוכר ארבעה ספרים ב-99 שקל מדרדר את הסופרים לעוני ומוביל את הספרות לאבדון. מי שמוריד, ומי לא מוריד, שירים בחינם מהרשת – גוזל את פרנסתם של מחבריהם. "עגל הזהב" החדש הוא הסטאטוס. האמנים הם "טאלנטים", "פרזנטורים" וכוכבי פרסומות מסחריות. לכן חנה מרון אינה רק משל עצוב, היא גם אור אדום: אמנות ותרבות שאינן מפרנסות את יוצריהן, חברה שסוגדת ל"תרבות הפרסומות", ויצירה אמנותית הנמכרת לפרסומות וממוחזרת עד מיאוס יובילו אותנו להתבהמות תרבותית. תיאטרון, שירה ואמנות הם עתה שיר הלל ל"חלית? נפצעת?", לבנת פורן מכניעה את חנה מרון.

(גבי וימן הוא פרופסור לתקשורת באוניברסיטת חיפה, חבר במועצת העיתונות)

(למאמר השלם)

-------------- -------------- --------------

קופסאות בטון

..."ואת בעלך, שמעון, איך הכרת?"

נורית צחקה שוב בקול ואמרה משהו במרוקאית מהירה לשמואל. "אני לא מבינה", מחיתי, והיא הרצינה: "את שמעון? את שמעון הכרתי… שהיינו שכנים. בית על יד בית. עד היום ההורים שלי וההורים שלו גרים שם. והייתי יפה. מה זה יפה… והיה הפסקת חשמל. היה חושך. כולם היו בבית סוהר. אז נשארתי עם שמעון. הוא היה גבר בסדר. הוא יותר גדול ממני באיזה שש שנים. אני התגלגלתי ככה. יצאתי עם שמעון. וההורים שלי לא רצו אותו. ועשיתי הפלה, לא, עוד לפני שנולד שחף".

נשמעה דפיקה על דלת ולאחריה קריאה: "שטיגל".

"מי זה?", צעקה נורית בלי לקום מהספה.

"זה שטיגל", אמר הקול.

"שטיגל הקופה ריקה היום", צעקה נורית בקול מבודח אל מעבר לדלת הסגורה. אחר כך היא ניגשה לדלת ופתחה אותה רק למחצה. "זה אברך זה", הסביר לי שמואל בפנים. יצאתי בעקבות נורית כדי לראות את שטיגל והספקתי לראות רק את גבו המתרחק במדרגות, בגדים שחורים ומגבעת עגולה. נורית חזרה לחדר עם חיוך שובב גדול...

("בקופסאות הבטון: נשים מזרחיות בפריפריה הישראלית", מאת פנינה מוצפי-האלר, הוצאת מאגנס. קטעים נוספים: העוקץ)

-------------- -------------- --------------

שוויון?

"שוויון בנטל" - סיסמה קליטה שגרפה המונים להצביע בעד מפלגה בעלת אופי דיקטטורי וקפיטליסטי ("יש עתיד"). "שוויון בנטל", סיסמה בתוקף, כל עוד לא קיבלנו על עצמנו את עיקרון "השוויון בהזדמנויות".

השנה חוגגים אזרחי ארה"ב 50 שנה למחאת השחורים. אתר העוקץ הביא סרט נדיר מרתק ומרגש שכמעט ולא הוקרן מעולם אף שהיה מועמד לאוסקר בשעתו. יצא לאור לאחרונה בדיוידי. באתר "Democracy Now" הקרינו חלקים ארוכים ממנו. כאן הוא לפניכם/ן החל מדקה 11:20 של הסרט. ואם מישהו מבקש לטעון "מה זה נוגע לי?" יש לומר לו: "בבקשה, אתה יכול להחליף את המונח "אפליית השחורים בארה"ב" במונח "הדרה", כי אצלנו מכבסת המילים עובדת. (הסרט באנגלית)

(לקריאה נוספת: "כלי בידם של נואשים". נכתב מיד לאחר "הפגנת המיליון" בישראל, קיץ 2011. פורסם מעט מאוחר יותר. כאן: "העוקץ").






















תפקיד האמן

תפקיד האמן במאה העשרים ואחת, יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה, הוא לשמש כאופוזיציה חיה לכל החברה המתדרדרת בטיפולי שורש מוחיים של רשתות חברתיות מצמצמות מחשבה, תאגידים שנטפלים לארנקים, סטאטוסים כלכליים, מרדף אחר ממון... (המשך
(חגית גרוסמן, משוררת וסופרת)

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, "הוידוי האחרון של אדולף היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה, "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)

קישור קבוע

הוידוי האחרון של אדולף היטלר

 

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

 

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

 

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

 

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

מוצ"ש, 6.4.2013, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

הדיבוק בחדר

 

טרגי-קומדיה אפלה

מחזה, בימוי ועיצוב: אמיר אוריין.

בהשתתפות: דורית אבנט, אבי גיבסון בראל, אמיר אוריין

 

"יצירת מופת!"

(סמדר יערון, מנהלת אמנותית, פסטיבל עכו)

"הדיבוק בחדר" - טוטלי וסוחף! - תיאטרון מכושף!

(צבי גורן, אתר הבמה)

"רוחניות אותנטית"

(פרופ' שמעון לוי, ישראל היום)

"חוויה מסעירה!"

(איתן בר יוסף, עכבר העיר)

"חזיונות תיאטרליים מהפנטים!"

(מרט פרחומובסקי, טיים אאוט)

"דוגמה מאלפת לעבודת עומק יהודית, כמעט כמו דיון תלמודי"

(זלאטע זרצקי, ירחון "נקודה")

 

יום א', 10.3.2013, בשעה 19:00, בחדר

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
לקבלת התוכניה   

--------------

העלמה והמוות

 

 

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

 

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו של הדיקטאטור הרצחני של פינושה בצ'ילה. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. זהו רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה ואנס אותה.

 

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, מוטי רוזנצוויג, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה"

בניהול האמנותי של ינון צפריר

מוצ"ש, 16.3.2013 בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 8.3.2013, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

 

תיק פוריות

IV כן או IV לא!

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

9.3, בשעה 20:30, בקרון במתחם התחנה. הצגה המוקדשת ליום האישה הבינלאומי.

מוצ"ש, 23.3.2013, 20:30, בתיאטרון החדר

60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ₪.

כתבה ב-ynet. להזמנות, ירון: 050-657-7027


סדר הפסח של תיאטרון החדר

סדר הפסח של תיאטרון החדר הוא מסורת שהחלה בשנת 2000. זהו טקס שנועד להיות ציון דרך אל חג הפסח. הוא לא נועד להחליף את סדר הפסח המסורתי, אלא להוסיף לו רובד אישי אקטואלי, מנקודת מבטו של אדם יוצר-יוצר בכלל, ומנקודת מבטם האישית של המשתתפים בו, והוא מכיל קטעים מתוך הסדר המסורתי ותוספות אקטואליות.

על כן, סדר הפסח של תיאטרון החדר מתקיים תמיד ביום שישי שלפני הסדר המסורתי.

השנה מתקיים סדר הפסח של תיאטרון החדר ביום שישי, יא ניסן, התשע"ג, 22.3.2013, בשעה 16:00, בחדר.

(כל המקומות כבר הוזמנו)
חג חירות שמח!

- תיאטרון החדר

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il