(תקציר הפרקים הקודמים: אזרחית ותיקה, אלמנה החיה בגפה, מקבלת בביתה משלוח של מצרכים. השליח מעורר בה תשוקה ומשאלה לחדש נעוריה כקדם)
ד.
ושוב אני מסתכלת על הארון הפתוח. שם, בתחתית שלו, אני רואה את מגפי העור. שנים שלא נגעתי בהם. פעם, כשהייתי הולכת איתם בעיר, המדרכה הייתה רועדת, וככה גם, הא הא, כל השוורצע טיגריסען שמסביב. זה היה כוח שלי עוד מהימים שהר-קלאוס, מתחדדת לי תמונה מתוך מסך שחור, ציווה עלי לחבוש כאלו. אח! אח! יהודייה מצליפה בנאצי? ועוד לבקשתו?, חוזר המסך ומתכסה בשחור. בסוף חבשתי אותם כשהייתי הולכת עם ג'ורי והברגרים לקונצרטים.
אדון ברגר, שהיו לו מין עיניים צרות, כאלו לא טובות, היה מסתכל עליהם מהצד בחיוך מוזר. ג'ורי אמר לי, אחר-כך, ככה, בעדינות, שאולי אחשוב על משהו אחר בפעם הבאה. 'למה?', שאלתי ואז הוא התחיל לגמגם: "מיידי, יש שם עורכי-דין, מהנדסים, זה לא, זה לא, מקום, מין מקום, לא יצאו לו המילים מהפה. 'איזה מקום?', נבהלתי. 'של ילדים שעושים המון רעש', סיים עם המשפט הכי מטומטם ששמעתי בחיים, כשעל הפנים שלו אותו חיוך מתנצל של ילד סנדוויץ עם נקניק הונגרי.
כן, אני שקיבלתי חינוך מעולה! אני שבכל הנימים הכי קטנים שלי אני אירופאית! אז אני צעקתי והפעם באמת!, 'צריכה לשמוע את הפאטשקעניש הזה?'
'מיידי, מיידי', ניסה הגבר העדין והרך כמו נייר, וזה ממש לא משנה איזה, לפייס אותי, 'זה לא את!'
'אז מי?!'
'המגפיים שלך'.
הייתי בשוק! 'המגפיים?!' במשך שבועיים לא דיברתי עם ג'ורי. הממ... לדעתי הגבר האירופאי עם החיוך של הכרוב הכבוש, פשוט קינא.
'ג'ורי!', נוקשות לי עכשיו השיניים.
אז ללבוש את המגפיים האלו? הא, בכל-זאת אני אישה לא צעירה, וגם הבחור, עם כל הכבוד, אני לא צריכה להתאמץ כל-כך על-מנת להיות, נו, איך הם אומרים? 'פרחה'! כן, מין 'פרחה' כזאת בשבילו. וגם, למען האמת, כשהפרא שלי יראה אותי במין תחפושת מוזרה כזו, נו, אז הוא יכול להפוך למן פיצפענצ'יק שכזה ולהיאלם. טוב, אז רק אלבש את שמלת הקטיפה, אשים ממי השאנל שעשו ועוד יעשו קסמים. וגם, ככה, בשביל להראות שיש לי רספקט של אישה בשלה, אעטוף את עצמי באפודה ורודה. החיוך, אני מתמלאת, בנוסף לדקולטה העמוק, אני מסתכלת על החריץ הנועז שחותך את שמלת הקטיפה, אז זה, מתרגש מבפנים הכוח שלי, נו, זה ברור מה זה. זה-זה!
אז לעבודה! אני מחליקה עוד פעם על השמלה, ואז, אחרי שהיא מעבירה לי חשמל, קמה, וככה, בעדינות, מרימה ומיישרת אותה. נו, ועכשיו אני נכנסת לתוכה. הממ... המגע שלה מבפנים קצת קריר, כן, כמו בחוץ-לארץ בזמן שנכנסתי, בלי להגיד לאף אחד, לבריכה שביער, והנה אני כבר זורמת, שוחה בתוכה. והנה אני נוגעת כבר בשני האיים השקטים. האיים שהם רק שלי. בוא, בוא נסיך שלי, בוא.
ליד מגפי העור רואה עכשיו נעליים בצבע קרם. לא א-גרויסע-מציאה הנעליים הישנות האלו, אבל המראה הסולידי שלהן יתאים עכשיו..
רגע, האם שמעתי נקישות?
כן זה היה מין טיפוף חלש כזה. אזוי? אני צריכה למהר, דופק לי בחזה, אבל לא יותר מידי, לא יותר מידי! כי-אז... טראח! וזה אפילו לא יהיה כמו עם מרטה כשבא אמבולנס עם סירנה ויצאו ממנו פאראמדיקים שהכניסו אותה עם מנוף לתוכו. כי זה יהיה כבר בשקט, בשקט, ככה רק אחרי שיעלי תבוא ותצעק געוואלד! ואז הם ייצאו, וכשהם מכווצים כמו ציפורים שחורים, יגרדו איזה אלטע-זאכן מהרצפה.
ואולי, אני לוקחת נשימה, רק נדמה היה לי ששמעתי? אני קמה, ניגשת לארון, מרימה את הנעליים, חוזרת, מתיישבת שוב ואז מתכופפת וחובשת אותן. עכשיו מותחת את האצבעות שלי. דווקא די נעים לי בתוכן, וגם, מתחמם לי בלב, הקרסוליים יוצאים מהן במין קו אלגנטיש! ממש ממש כמו בג'ורנאלים!
עכשיו, כשיש לי מבפנים מין שמחה, אני מנערת את כתפיי החשופות. כמו בחגיגה מיטלטלים, זורמים מהן זרועותיי. 'מיידי, מיידי!'. נתקע לי פתאום תמרור עצור ובבת-אחת, הן הופכות למין נהרות כבדים וסמיכים, נהרות של ג'לה. נו טוב, אני אישה בשלה, וגם-כן, לוחשת בי רוח, הרי לפי התכנית, נשלח המבט שלי שוב לארון, אתכסה, עוד-מעט, באפודה הורודה.
נקישות! כן, הפעם שמעתי טוב. אבל אני עוד לא מוכנה, עוד לא מוכנה! ואולי, הן דופקות לי עכשיו כמו פטישים, זה הר קלאוס! הארון קורא לך, מדלן, לכי, לכי, תתחבאי, שם, בין הבגדים, בלב הכי עמוק, כי עוד מעט, בפני סלק אדומות, כשהעיניים שלו בוערות, ואצבעותיו השמנות נפרשות, הוא יבוא. 'שלאמפ! שלאמפ! ג'ודישה שלאמפ!' הוא יקרא כמו דב משוגע, בזמן שיפתח דלת אחרי דלת.
מכה! הנשמה שלי מתבקעת! ועכשיו שומעת נשיפה. אני מחזיקה בחזה שלי. הדפיקות שבאות מבפנים מאיימות על שלמותו. נשימות קצרות וחדות, אני נושמת. ווי, ווי, כנראה שזו הייתה נשיפה של חתול. כן, בטח החתול השחור שמסתובב פה כבר כמה ימים. נו, אני לא מאמינה בכל מיני גלייבעקצן כאלו, אבל אם הייתי עושה טפו טפו, אז נו, להזיק זה לא יכול. והנה, בלב המפרפר שלי, עיניים של טיגריס, זה הפרא! הפרא מהמדבר!
פרא, פרא שלי!
אני קמה, ניגשת לארון, פורשת על עצמי את האפודה הורודה ועפה איתה לחדר האמבטיה. הו, הנה העמק בין שתי הגבעות שרבים כל-כך נפלו לתוכו. עולה על השפתיים שלי החיוך הדק הזה של המאלפת. ועכשיו אני פותחת את הארון שמאחורי המראה. הקצף של ג'ורי עוד פה, אני נצבטת, והנה הבקבוק הכי הכי יקר! אני מוציאה אותו, פותחת את המכסה המוזהב שלו ואוי, כן! שמים נפרשים מעל לעמק...
אני באה.
'טוב'
'לא למהר מיידי', לוחש בי קול, ואז אני לובשת את החיוך הדק, ופותחת לאט את הדלת.
