חנה מרון כמשל (עצוב)
(הארץ, גבי וימן 03.03.2013)
זה לא מעציב אתכם לראות את חנה מרון "מככבת" בפרסומת? לצפות באחת השחקניות הטובות ביותר של התיאטרון הישראלי מופיעה בתשדיר שבו אורן זריף מתקשר עם עולמות אחרים? אין ספק, חנה מרון ידעה ימים יפים יותר על בימות התיאטרון ואף על מסכי הטלוויזיה (בסדרה "קרובים קרובים", שגם היא מנוצלת בצורה צינית בפרסומת זו). מרון היא משל, עצוב מאוד, למצבם של התרבות, של האמנים ושל האמנות בישראל...
...חנה מרון היא משל מדאיג למסחורה של תרבות איכותית, לתרבות נמוכה המכופפת תרבות גבוהה, להשחתה וניצול ציני של נכסים תרבותיים. המסחור הזוחל של התרבות הישראלית החל ברמיסה שיטתית של האמנות, השירה, השחקנים והאמנים שהיו פעם ממוביליה של היצירה הישראלית, והגיע עד לדרגותיה הגבוהות והאיכותיות ביותר. מי שמוכר ארבעה ספרים ב-99 שקל מדרדר את הסופרים לעוני ומוביל את הספרות לאבדון. מי שמוריד, ומי לא מוריד, שירים בחינם מהרשת – גוזל את פרנסתם של מחבריהם. "עגל הזהב" החדש הוא הסטאטוס. האמנים הם "טאלנטים", "פרזנטורים" וכוכבי פרסומות מסחריות. לכן חנה מרון אינה רק משל עצוב, היא גם אור אדום: אמנות ותרבות שאינן מפרנסות את יוצריהן, חברה שסוגדת ל"תרבות הפרסומות", ויצירה אמנותית הנמכרת לפרסומות וממוחזרת עד מיאוס יובילו אותנו להתבהמות תרבותית. תיאטרון, שירה ואמנות הם עתה שיר הלל ל"חלית? נפצעת?", לבנת פורן מכניעה את חנה מרון.
(גבי וימן הוא פרופסור לתקשורת באוניברסיטת חיפה, חבר במועצת העיתונות)
-------------- -------------- --------------
קופסאות בטון
..."ואת בעלך, שמעון, איך הכרת?"
נורית צחקה שוב בקול ואמרה משהו במרוקאית מהירה לשמואל. "אני לא מבינה", מחיתי, והיא הרצינה: "את שמעון? את שמעון הכרתי… שהיינו שכנים. בית על יד בית. עד היום ההורים שלי וההורים שלו גרים שם. והייתי יפה. מה זה יפה… והיה הפסקת חשמל. היה חושך. כולם היו בבית סוהר. אז נשארתי עם שמעון. הוא היה גבר בסדר. הוא יותר גדול ממני באיזה שש שנים. אני התגלגלתי ככה. יצאתי עם שמעון. וההורים שלי לא רצו אותו. ועשיתי הפלה, לא, עוד לפני שנולד שחף".
נשמעה דפיקה על דלת ולאחריה קריאה: "שטיגל".
"מי זה?", צעקה נורית בלי לקום מהספה.
"זה שטיגל", אמר הקול.
"שטיגל הקופה ריקה היום", צעקה נורית בקול מבודח אל מעבר לדלת הסגורה. אחר כך היא ניגשה לדלת ופתחה אותה רק למחצה. "זה אברך זה", הסביר לי שמואל בפנים. יצאתי בעקבות נורית כדי לראות את שטיגל והספקתי לראות רק את גבו המתרחק במדרגות, בגדים שחורים ומגבעת עגולה. נורית חזרה לחדר עם חיוך שובב גדול...
("בקופסאות הבטון: נשים מזרחיות בפריפריה הישראלית", מאת פנינה מוצפי-האלר, הוצאת מאגנס. קטעים נוספים: העוקץ)
-------------- -------------- --------------
שוויון?
"שוויון בנטל" - סיסמה קליטה שגרפה המונים להצביע בעד מפלגה בעלת אופי דיקטטורי וקפיטליסטי ("יש עתיד"). "שוויון בנטל", סיסמה בתוקף, כל עוד לא קיבלנו על עצמנו את עיקרון "השוויון בהזדמנויות".
השנה חוגגים אזרחי ארה"ב 50 שנה למחאת השחורים. אתר העוקץ הביא סרט נדיר מרתק ומרגש שכמעט ולא הוקרן מעולם אף שהיה מועמד לאוסקר בשעתו. יצא לאור לאחרונה בדיוידי. באתר "Democracy Now" הקרינו חלקים ארוכים ממנו. כאן הוא לפניכם/ן החל מדקה 11:20 של הסרט. ואם מישהו מבקש לטעון "מה זה נוגע לי?" יש לומר לו: "בבקשה, אתה יכול להחליף את המונח "אפליית השחורים בארה"ב" במונח "הדרה", כי אצלנו מכבסת המילים עובדת. (הסרט באנגלית)
(לקריאה נוספת: "כלי בידם של נואשים". נכתב מיד לאחר "הפגנת המיליון" בישראל, קיץ 2011. פורסם מעט מאוחר יותר. כאן: "העוקץ").
תפקיד האמן
תפקיד האמן במאה העשרים ואחת, יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה, הוא לשמש כאופוזיציה חיה לכל החברה המתדרדרת בטיפולי שורש מוחיים של רשתות חברתיות מצמצמות מחשבה, תאגידים שנטפלים לארנקים, סטאטוסים כלכליים, מרדף אחר ממון... (המשך)
(חגית גרוסמן, משוררת וסופרת)
-------------- -------------- --------------
"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם
כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,
הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,
אל בני גזע נבחר".
(היטלר, "הוידוי האחרון של אדולף היטלר")
--------------
"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".
(פאולינה, "העלמה והמוות")
--------------
קטן זה יפה.
אינטימי זה נכון.
(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)
-------------- -------------- --------------
הטלוויזיה החברתית
(אהוד שם טוב, 052.5433100)
-------------- -------------- --------------
הירקון 70
(הירקון 70)
