הצטרפו לאיגרת השבועית

החוויה אינה על הבמה או על האקרן. היא בתודעתו של הצופה. תפקיד היוצר הוא ליצור קשר עם תודעתו של כל צופה. לקשר הזה אנו קוראים אהבה.


1. קיפאון ותקווה

(תכתובת דוא"ל)

 

-----

שלום אמיר,

...קראתי שוב את הגדה של פסח של תיאטרון החדר. אולי חצי דקה עברה עד שקלטתי שמדובר בדברי אלוהים חיים ממש. הקטע על ביעור חמץ, שנמצא ממש בהתחלה, גרם ללבי להחסיר פעימה. תפסתי את ההגדה בשתי ידיים והתחלתי לגמוע את המילים כמו מים ביום חמסין. כשהגעתי לחצי ההגדה חשתי שאני זקוק להפסקה כדי לעכל את כל החוכמה הצרופה והמדויקת הזאת. אני מצוי במשבר יצירה אישי וזה נראה כאילו הדברים כוונו אלי ורק אלי... 

(ב.)

-----

 

שלום ב.,
תודה על המילים החמות שלך!
הן מלאו אותי שמחה.
אני מכיר את חוויית המשבר היצירתי, שבאה אחרי תקופה של יצירה, לרוב טעונה. מכיר אותה אצלי וגם אצל יוצרים שאני עובד איתם. זו חוויה אוניברסאלית. היא מוגדרת כשלב הקיפאון
(ע', "המעגל הפתוח", עמ' 26)
. קשה לחוות אותו. ההתמודדות עם החוויה קשה גם כן. היא אינה מקרית. היא מחזורית. זהו איתות פנימי של המערכת שלנו על הצורך בתקופת מנוחה. הסיבה לכך יכולה להיות אחת מיני רבות. התוצאה אחת: "מעיין היצירה יבש". אם אין מוטלת עלינו החובה ליצור, עדיף שננוח. אם יש לנו "דד-ליין", אפשר לפעול למענו. אבל תחילה ראוי שנקבל על עצמנו שתי פעולות אישיות פנימיות.

1. קביעת גבול

להציב גבול לחוויית המשבר. כלומר לקבוע, באופן ספונטני ונכון לרגע זה, את פרק הזמן שהחוויה הזאת תימשך. למשל, "חודש!". אם החוויה חלפה לה קודם לכן הרי יש סיפוק אישי כי חזרנו ליצור. אם היא נמשכת, יש להציב גבול חדש. כך, באופן ספונטני, אנו שמים גבול לחוויה ובמידה רבה היא בשליטתנו. קודם לכן היא שלטה בנו.


2. קבלה עצמית

לקבל על עצמנו את החוויה. כלומר להניח לדחף ליצור ולא להגשים אותו. ברגע זה מדובר בדחף שמקורו במרכיב המחשבה בלבד: "אני מוכרח ליצור ולא יכול!". אין הוא מסמן חוויה כוללת אלא חסרה. ראוי לומר: "אני אדם-יוצר. ברגע זה אני רוצה ליצור ולא יכול. זהו שלב הכרחי וזמני. אשוב ליצור כשהתנאים שלי יהיו מתאימים לכך". אמירה זו היא בבחינת מנטרה שימושית ויעילה.


שלב הקיפאון מוגדר גם כמצב של התנגדות (ע', "המעגל הפתוח", עמ' 360). לפעמים אפשר לשמוע אדם-יוצר אומר: "עשיתי את העבודה, אבל לא הייתי מחובר". זהו סימפטום של מצב התנגדות שיכול לרמז כאן על קיפאון חולף. על כן, אם בחרנו לצאת ממנו מיד, עלינו לבצע פעולות מוכרות לנו בהשקעה של כוח פיזי מרבי. למשל: שחקן מגיש טקסט בהשקעה של כל הכוח הפיזי שהוא יכול לגייס. או במקרים אחרים פשוט לבצע פעולות פיזיות בהשקעה מרבית של אנרגיה. זוהי פעולה פרדוכסאלית משום שהמערכת האישית שלנו מתנגדת לכך. בשולחן ערוך נאמר: "יתגבר כארי". כלומר, ישקיע את כל כוחותיו כנגד נטיית הלב והגוף. זוהי תמצית הטיפול במצב של התנגדות.

אם מדובר במטלה שיש לה "דד-ליין", כלומר, יש למסור עבודה בזמן קצוב מראש, ראוי לגשת אליה, ככל האפשר, בקור-רוח. לבצע פעולת הרגעה כלשהי, לעשות שימוש במיומנויות מקצועיות, ללא מעורבות רגשית. לשאול שאלות הנובעות מטבעה של העבודה ולהשיב עליהן תשובות אובייקטיביות (לכאורה): "מה נדרש ממני?", "מה הגבולות הידועים של העבודה?", "מהם אמורים להיות התכנים שלה, או לפחות תוכן אחד ידוע?", "איזה משפט, מילה, תנועה, צבע, צליל, מתאימים למטלה הזאת?" וכן הלאה.

 

אם מדובר ביצירה חופשית, אנו פטורים מלהתאמץ ואפשר לעשות דבר אחר. למשל, לסדר ספרים בספריה, דברים בארון, לצבוע קיר, לצאת למסע אחר, וכן הלאה.
חג שמח,
אמיר

--------------

 

 

2. הספק והאמון (33)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 33.

 

הלכות מעוררות ספק ואמון

 

העולם נברא היום בשעה 9 בבוקר

ידועה האמרה החביבה על אנשי מדע: אם אומר לך שהעולם נברא היום בשעה 9 בבוקר, לא תהיה לך שום דרך להוכיח שהדבר לא נכון. לא רק שאי אפשר להוכיח שטענה זו איננה נכונה, אלא גם אין שום הכרח לעשות זאת.

 

בעבר הובאו הוכחות לרעיון בריאת העולם שמטרתן הייתה חיזוק האמונה. אמונה איננה זקוקה להוכחה אלא לחיזוקים בלבד, כלומר, אמונה כתופעה רגשית, זקוקה לחיזוקים רגשיים בלבד. כל טיעון לוגי שמטרתו חיזוק האמונה בבריאת העולם, הוא בבחינת חיזוק רגשות האמונה. כל טיעון לוגי שינסה להפריך את האמונה, יהיה לא קביל בהקשרה.

 

אפשר להביא כל נימוק ספונטני שעולה על הדעת כדי לחזק את האמונה. הנימוק הפשוט והמכריע ביותר: העולם נברא היום בשעה תשע בבוקר כי זהו רצוני. כל דעה או אמונה נוספת שאביע בהקשר זה, תחשב כקישוט וכעיבוי יצירתי לאמונה. רצונו של האדם קובע את תקפותה של האמונה. זהו מעגל חוויות סגור, בעל עוצמה רגשית, אישית וחברתית, גדולה ביותר. אפשר לחקור את שורשיו של רצון זה ואת מהותו, אבל אי אפשר לערער על תקפותו של הרצון המובע, בין אם הוא מתגשם בניסויים בשטח או לאו. מבחינתו של המאמין, עולם התופעות החיצוני עשוי להיות מנותק מהרצון הפנימי, ולא תהיה לכך כל השפעה על המאמין, אלא אם כן עולם זה מחזק את האמונה. אם עולם התופעות החיצוני שולל את האמונה, המאמין נוטה להתעלם ממנו, ולכל היותר הוא תופס את השלילה כצורה של כפירה בעיקר.

("המעגל הפתוח", עמ' 128. המשך יבוא)

לאיגרת השבועית של 2013 . 3 . 28