סלחו לי על ההתרגשות, אך זהו מעמד קשה לאדם בגילי..., הספחת המטופשת הזאת ממררת עלי את חיי, והעצבים יגעים מעט ויש גם... קושי מסוים בהבנת מניעיי... אך זאת אדע, העונש הנוראי ביותר עבורי כיום, לבד מהויתור על כל המתוקים, העונש הנוראי ביותר עבורי הוא חיי נצח

(עוצם עיניו. הוזה).

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

הערה בעניין פסח, חג החירות

...תופעה אופיינית למדוכא במאבקו לשחרור, היא, שלאחר השחרור הוא נוטה לאמץ את אופני התנהגות של המדכא. זהו שלב בדרך לשחרורו של אדם או חברה. שלב שבו המדוכא עצמו עלול להפוך למדכא (פאולו פריירה, פסיכולוגיה של מדוכאים, הוצאת מפרש, 1972).

העברים ההולכים במדבר נמצאים כבר בעצם תהליך השחרור מדיכוי. התורה מסתיימת בעמידה אל מול הארץ המובטחת, אלא שאז נפתח קובץ ספרי הנביאים בספר יהושע, הרווי דם כיבושים ורצח עמים.

תופעה נוראה במאה העשרים הייתה התנהגותם של הגרמנים שהובילה למלחמת העולם השנייה, לרצח חמישים ושנים מליון בני אדם, בתוכם גם רצח העם היהודי. נהוג לראות בעם הגרמני כמי שנשא עמו לאורך הדורות מסורת של רגשות נחיתות ותחושת השפלה מצד עמים שכנים המעוררים בו תגובות בדלנות. עם התפשטות רעיון הלאומיות במאה התשע עשרה, הופך העם הגרמני בהדרגה למעצמה תרבותית וכלכלית, אבל יחד עם זאת הוא נתון בתוך מערכת של קונפליקטים חברתיים תרבותיים כגון חתירה לקראת מהפכה הומניסטית מצד אחד, והתמודדות עם כוחות הפשיזם והדיכוי, שפורצים בצורתם הקטלנית עם עליית היטלר לשלטון מצד שני, ועד לקריסת הרייך השלישי בתום מלחמת העולם השנייה.

באמצע המאה העשרים עבר על מדינות אפריקה תהליך של שחרור משלטון קולוניאלי של מדינות אירופה, וזה היה כרוך בטבח הדדי ובהפעלת שיטות דיכוי שהיו אופייניות לשליטים הזרים. לקראת סוף המאה העשרים עבר תהליך דומה על המדינות הקומוניסטיות לשעבר באירופה. מדינת ישראל שהוקמה גם עבור היהודים ששרדו את התופת הנאצית באירופה, הואשמה לא אחת שהיא משתמשת בשטחים הכבושים שבידיה בשיטות דיכוי קולוניאליות, ויש שדיברו אף על שיטות נאציות.

העבדות פנים רבות לה. אלה קרן, העוסקת בחקר העבדות בעידן החדש טוענת:

"עבדות בימינו היא 'עסק' כלכלי רווחי המשולב בכלכלה הגלובלית, והמוצרים הזולים המיוצרים על-ידי עבדים, מצויים אפילו במטבח ובארון הבגדים שלנו. עבדים בפקיסטאן אורגים שטיחים, בקריביים הם מגדלים סוכר, במזרח-הרחוק הם מייצרים את נעלי הספורט שאנו נועלים, בהודו הם תופרים לנו בגדים ועוד. מה שמניע את תעשיית המין בתאילנד ובפיליפינים הם אנשים הנוסעים ליהנות ממנעמיהן של רבבות הנשים, הנערות והילדות ששועבדו והפכו לשפחות מין. שנות התשעים עמדו בסימן של התייעלות בסחר המין הגלובלי, עם הנהגתו של "שרות משלוחים" של נשים ממזרח אירופה לכל רחבי אירופה וכאמור, לישראל. העולם המתועש הוא צרכן של עבדים או תוצרתם, אך אזרחיו מחוסנים מפני עבדות משום שאינם חיים בחוסר כל מוחלט ואינם נטולי הגנה..." (אלה קרן, "עבדות מודרנית בעולם ובישראל", יום עיון בנושא: "שעבוד, עבדות ושחרור", אוניברסיטת תל-אביב, 6.3.2000. וכן: מקום למחשבה – בשער, גיליון 9, מאי 2000).

התמודדתי על פרס במחזאות ולא זכיתי בו.
כבר מהמכתב בתיבת המייל הבנתי שלא זכיתי בו וזה איכזב אותי, ואז אחרי שקראתי את המכתב התאכזבתי יותר - בגלל השטחיות, הבנאליות, העובדה שעוד 216 איש לא זכו בו, והעובדה שהפרס, שהיה צריך לבטא פתח לחדשנות ויצירתיות, כנראה הלך על הבטוח ביותר.

התאכזבתי כי נתתי את הלב שלי לדבר שלא היה מושלם אבל סמכתי על השופטים שיראו שיש מה לעשות איתו. לא חשבתי לרגע שירצו דבר מושלם. הרי כל הרעיון של הפרס היה להתפתח עם צוות הדרמטורגים, והיה קשה לי עם העובדה שהחלומות שרקמתי סביב הפרס לא יתממשו.

בכל הפסד יש גם שחרור ממחויבות ומציפיות, אבל אני לא ראיתי את זה כך והבעתי את אכזבתי מעל דפי הפייסבוק. זכיתי ללייקים של הזדהות, ויותר מכך, יצרו איתי קשר ואמרו לי שהשופטים חיפשו את הכי קונבנציונלי. הכי מחממות לב היו אינטראקציות עם מתמודדים אחרים על הפרס שמסתבר שידעו כי הקוראים הם כאלה ואעפ"כ שלחו את יצירותיהם לפרס, ושיחה עם מחזאי ותיק שהבטיח לי שאני עושה מספיק מבחינה אומנותית (בניגוד למה שאומר האיד הקטלני שלי) ושהמבחן האמיתי של העשייה הוא בעשייה עצמה. זה דרך אגב גם מה שאומר האדם מהרחוב, ואולי לא נועדנו בכלל שיהיה לנו קל ונעים ואולי זה מה שעושה את ההישג לאמיתי יותר. 

(ספר השירים של יואב איתמר "חוד הלב", יצא לאור בהוצאת קשב)

(קטע מתוך רומן האמור לצאת לאור בקרוב.

הנושא: הלם קרב. מבוסס על מקרה מהחיים.

קטע 10)

יואל הדוד, שהכיר היטב את כוחם של אלה מן העולם התחתון, מתוקף דרישות הפרוטקשן שכפו עליו במלטשת היהלומים שלו, מכר את אחד מנכסיו וכיסה את החוב.

"אני עושה את זה לזכרו של סבא עליו השלום, כי אתה היית הנבחר בנכדיו, האהוב והמסור לו ביותר, ורק לך אישר לטפל בו עד הסוף. אבל למען השם, אל תסתבך איתם שוב!" קולו היה ביקורתי ונחרץ, אך עם זאת אוהד ומלא אמפתיה.

"נשאר החוב לחברת האשראי 'אראל'", אמר נמרוד, "אולי תנסה אתה להגיע איתם לאיזו פשרה בשבילי? אותך הם מכבדים, לך לא יגידו לא".

לאחר דיונים מתישים, ניאותו להגיע איתם רק להסדר שמבטיח להם את התשלום במלואו. דירתם תמושכן לטובתם, ובנוסף, ישלמו סכום של עשרים אלף לירות חודשיות, צמודות מדד.

אבל המשק נכנס למיתון קשה ונמרוד צלח אך בקושי את תשלום המיסים שהצטברו על שולחנו. ואז עוד מכתבי התראה, עוד דיונים וכתבי תביעה.

נמרוד וריקי בוססו בבוץ הכלכלי והעולם, כמי שנתון בסחרחרה מפיסטופאלית, בוסס בבוץ השנאה המסמאת כל חשיבה רציונאלית. באמריקה, מרטין לותר קינג נרצח. כוחות ברית ורשה פלשו לצ'כוסלובקיה. האביב של פראג נכנס למחרפה קשה. שלג שחור ניתך על "הסוציאליזם האנושי".

"יש רגעים אופטימיים, בטח שיש. כשאני מסתכל על הילדים או הנכדים המקסימים שלי, אני מרגיש תחושת התעלוּת, טוב לי, אבל...".

"החיים והמוות נתתי לפניך, ובחרת בחיים", פלט רונאל וחייך.

"יופי של קלישאה, רונאל, בראבו! לא מצאת משהו יותר משכנע? פארסה. הכול פארסה, רונאל".

"החיים נמרוד! החיים!"

"כן, החיים".

ובעוד הדברים נורים ביניהם, הבליח בה זיכרון. ינירי אוחז באקדח קפצונים, נפלטת ירייה. נמרוד פורץ בזעקה ומסתתר. הילד מתכווץ. ריקי נכנסת בחופזה, נוטלת את ינירי בזרועותיה. הילד פורץ בבכי. לאה מגיעה, עדה למתרחש, ואומרת: "סעי ריקי, סעי עם הילדים, אני אהיה עם נמרוד. תתאווררו קצת, יהיה טוב, אל תדאגי, אתם תחזרו חדשים".

ריקי חוככת בדעתה, ולבסוף נכנעת. תיסע, כן, תיסע עם הילדים לחניתה. הכי רחוק שיש. הכי קרוב ללב. יהיה טוב.

(מלכה נתנזון, משוררת וסופרת)

(תקציר הפרקים הקודמים: אזרחית ותיקה, אלמנה החיה בגפה, מקבלת בביתה משלוח של מצרכים. השליח מעורר בה תשוקה ומשאלה לחדש נעוריה כקדם)

ה'.

נו, זה לא היה איזה א-גרויסע גליק. הוא בא, אבל לא הוא אלא גידי, הבן של הברגרים זיכרונם לברכה, שנעמד בפתח של הדלת, ועם חיוך של גוילם נתן לי את חשבון החשמל ששמו בתיבה שלו. נו, מה אני אגיד, שיצאתי מגדרי? מילא. אמרתי לו שיכנס ויטעם ממרק העגבניות שהכנתי כי עכשיו חורף, וקר בחוץ, וגם אחרי שהברגרים נפטרו, אין לו הורים.  האמת, שציפיתי שיגיד לי שאין לו זמן, כמו שתמיד הוא אומר. הא, לעויבר-בוטל הזה אין זמן. אבל הוא אמר בקול של פלגמאט 'טוב', ואז נכנס והתיישב. שוין, אז ככה, בזמן שחיממתי את הסיר על האש, אמרתי לו שיסדר קצת את הגינה שלו, כי מאז שהברגרים הלכו לעולמם, היא נראית כמו ג'ונגל ובטח כבר יש שם ג'וקים ועכברושים וכל מיני טרייפען ושיירעצען ובטח גם נחשים ואני לא יודעת מה. 'טוב, טוב', הוא אמר בפונים של גוילם, 'נו, שיהיה'. אז הגשתי לו את המרק והוא התחיל לשתות ממנו. 'איך המרק?' שאלתי. 'טוב טוב' הוא ענה עם פרצוף של מוז'יק פולני. 'טוב, טוב' טחנתי אחריו, ואז כבר לא יכולה יותר ואני אומרת לו ש'ייקח את עצמו בידיים!' מה אני אגיד, ה'טוב טוב' שלו הפעם כמעט שהוציא אותי מדעתי. ממש הכול טוב בעולם! ממש ממש אויסער-געווינדלעך! לא פלא שהאישה שהייתה לו פעם, זרקה אותו.

ואז שומעת עוד פעם דפיקה. אזויי! פותחת את הדלת והנה, מולי, הבחור!

'תיכנס', אני אומרת

'אהה...', הוא מציץ לבפנים ורואה... אוי קרעח! את המוז'יק. 'אבל אני לא רוצה להפריע'.

לא רוצה להפריע. התחיל מין כעס לבעבע לי מבפנים

'אתה', הרמתי קול, 'בכלל...' שיניתי את הצליל שלו '...לא מפריע!'

'בסדר, בסדר', נעשה רך, 'אבל רק לרגע', הוסיף, ואז, כשמתחייך לי בלב, נכנס, וכשהוא מתכופף בביישנות, התיישב ממולו.

'תכיר, זה שחר, השליח הנחמד מהסופרמרקט', אמרתי למוז'יק בזמן שהתיישב.

'הממ, נחמד', ענה בצורה די מטומטמת.

'ואיך קוראים לך?', שאל השליח.

'גדעון!'

הייתי בשוק! הגידי הזה, הבן המופרע של הברגרים נעשה לו...

'גדעון!', חזר השליח בחיקוי מוצלח, ככה כאילו דיבר מהגרון שלי.

נו, מה אגיד. זה דווקא שימח אותי. הנה אני המאלפת עומדת בצד, כששני הטיגרעסען יושבים במין שקט מתוח של זכרים, אחד מול השני.

ככה הם יושבים, ואז, פתאום, אני רואה שהשליח מעביר עלי מבט, והנה, נו, אני לא נולדתי אתמול, עולה בעיניים שלו א-קליינע גליקען שכזה. הלב של היער שלי התחיל לדפוק, אלא שאז, נבהל, שלח מבט מהיר למוז'יק, נרתע, וכשהוא חוזר ומביט בי בעיניים של טלה שאל: 'מה, אתם הולכים לאיזה מקום?'

האמת שקצת התבלבלתי ובגלל זה הסתכלתי על המוז'יק שזז בחוסר נוחות.

אבל אני מאלפת ותיקה, ואז כמו רוח שקטה מן היער, אומרת: 'לא, ולמה...?', אני מוסיפה כמו זרם דק, '...אתה שואל?'

'כי', התחיל להגיד כשהעיניים שלו מתחילות עוד-פעם לנדוד, וככה אחרי שעוברות על כל הקפלים של שמלת הקטיפה ומגיעות לדקולטה, אוט-א-זוי! כי שם, בעמק, בעמק שמסתתר בין הגבעות, הן נתקעות! נו, ועברה שנייה ואז... הממ... נסיך ביישן שלי, הסיר אותן, משך בכתפיים שלו, ולא הוסיף מילה.

ואז נפלה שתיקה כזאת.

'טוב', אמר בסוף נסיך שלי, 'אני באמת ממהר, כי יש לי עוד הרבה שליחויות. אבל לפני שאשכח, הנה החפיסה שלך, ואז כשהוא מחייך חיוך מלא בשיניים לבנות, הניח אותה על השולחן וכמעט בלי שהרגשתי, קם והלך לכיוון הדלת.

'רגע רגע', קראתי ומיהרתי אחריו. 'שחר', פניתי אליו כשכבר עמד בחוץ, 'הממ... שם יפה שחר', הוספתי, 'היה נעים לי מאוד להכיר אותך. אני מקווה לראות אותך שוב ולא רק בשביל להביא לי דברים מהסופרמרקט'. חייכתי אליו ככה בעיניים, ופתאום, מרגישה, שכמו עלה, רוטט לו הנסיך. אוי-ווי האם נתקלתי באיזה מוירע? 'נו, אתה יודע', יצא אז מגרוני משהו רך, אחר, 'עכשיו חורף וקר בחוץ!', וכשהמשהו הזה שבא מהלב שלי כל-כך רוצה לעטוף את הנסיך הקטן שמולי, הוספתי, 'אז רק שתדע, שתמיד תמיד אתה יכול לבוא ולקבל, פה, אצלי, מרק חם', ואז הילדון אומר: 'תודה רבה גברת פלדמן' ומיד עף.

נו, בסדר, השתופף לי מעט הראש, ואז סגרתי לאט את הדלת, הסתובבתי, ואיך שאני חוזרת לשולחן, רואה שהמוז'יק מסתכל על החפיסה של השוקולדים, כאילו... ראחמונעס! העיניים שלו עוד מעט נקרעות!

ואני אומרת לו: 'אתה יכול לקחת את זה'.

'אה, לא, לא חשוב', הוא מתחיל לגמגם.

'קח, קח', מאיצה בו

ואז הוא עושה מן תנועות, כאילו גם כן וגם לא.

'נו, תיקח', אני מאבדת את הסבלנות

ואז הוא אומר 'טוב' ולוקח.

ועוברת דקה ואני שומעת שגם הוא כבר צריך ללכת. נו, צריך, צריך. וככה מתי שהוא כבר עומד מחוץ לדלת אני אומרת לו שוב שיסדר את הגינה ושיזרוק כל מיני שמאטעס וקרשים רקובים ושיתחיל להיות א-מענטש, ושוב שומעת את ה'טוב טוב' הזה שלו.

מה אגיד? הוא יתום. אין לו הורים, וגם האישה שלו זרקה אותו. נו, אז כל מה שנשאר לו זה רק להגיד: טוב טוב כל היום. ואולי, וזה משהו שאני חושדת בו כבר הרבה זמן, זה בגלל שהוא מעשן. נו, לא משהו רגיל, אלא משהו וונדערלעך כזה. אבל אין לי הבנה גדולה בזה.

ושוב לבד. אז עכשיו אגש לפריג'ידר ואקח קובייה מחפיסת השוקולד השנייה, זו שאם אני עוד זוכרת, סידרתי לעצמי במבצע. הממ... גם את הילדון חשבתי לסדר לעצמי במבצע, ואז בוחנת את השמלה שמכסה אותי, ופתאום מחשיך בי ענן, ואני מרגישה שצריך להחזיר אותה מיד ליער העמוק. נו, אני אישה לא כל-כך צעירה, מתכווצות לי השפתיים, והנה עולה בדעתי שצריך גם לסדר את הבית לפני שיעלי ובר מגיעים. ואם כבר בר, מבקיעה בי קרן של אור, אז גם להכין את השטרודל שהבטחתי לה.

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

הוידוי האחרון של אדולף היטלר

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

מוצ"ש, 6.4.2013, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

העלמה והמוות

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו של הדיקטאטור הרצחני של פינושה בצ'ילה. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. זהו רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה ואנס אותה.

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, מוטי רוזנצוויג, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה"

בניהול האמנותי של ינון צפריר

יום א', 12.5.2013, בשעה 20:30
יום ה', 16.5.2013, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 5.4.2013, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

הטקס האלטרנטיבי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה

השנה החמש-עשרה

ישראל. שואה. 2013. תמונת מצב

יום א', 07/04/2013, 22:00, תיאטרון תמונע

מייסד, בימוי וניהול אמנותי: אבי גיבסון בר-אל

שותפה לעריכה וניהול אומנותי: שרית סבו

שותפה לעריכה וייעוץ אומנותי: נאווה צוקרמן

הנחייה: שרה פון שוורצה

בחסות: אמיר אוריין – תיאטרון החדר

משתתפים:

1. פרופסור משה צימרמן - היסטוריון, ראש המרכז להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית. 80 שנה לחוק הנאצי הראשון. החקיקה ככלי לגזענות.

2. שהרה בלאו - סופרת. השואה נערכת לאלף הבא.

3. ריקי גל - זמרת, השיר "ראש השנה שלי".

4. ענת סרגוסטי - עיתונאית. בין המיינסטרים לשוליים. איך אפשר לעצב את הזיכרון הקולקטיבי, והאם יש לנו חופש בחירה.

5. אבי גיבסון בר-אל - במאי, שחקן ומנהל אומנותי. החוויה הישראלית. "אנחנו הצבא הכי חזק בעולם, האומנם?".

6. ד"ר אריק גלסנר - מבקר הספרות של ידיעות אחרונות. שינוי בהבנת מושג התרבות בעקבות השואה. התרבות והדיון הראשוני על הפוסט מודרניזם באמריקה של שנות ה-60, בעקבות מאמריו של מבקר הספרות ג'ורג סטיינר.

7. אורי רוזונווקס - במאי דוקו. התייאשתי מלהאמין, התייאשתי מלהבין. חשיפת דיאלוג בין ישעיהו ליבוביץ לשופט חיים כהן ממנו ניתן להבין את תפיסת ליבוביץ לשואה.

8. עירד עתיר - מוסיקולוג. ואגנר, לא מה שחשבתם.

9. אמנון פישר - מוסיקאי ושחקן. השיר: "הבן של יוסף ומלי".

כמו כן יופיעו:

"רוקדים" - מיצג. יוצר: אמיר אוריין. ניהול מוסיקלי: עידן ראב"ד.

משתתפים: חברי קבוצת השחקנים בתיאטרון החדר.

סמדר יערון בדמותה המיתולוגית של זלמה, מתוך ההצגה "אנתולוגיה". בעקבות הבחירות, שיח יומי.

תא זכוכית: ליבוביץ והשואה.

תרגום סימולטני לשפת הסימנים: לי דן.

ייצוג השואה בתיאטרון הישראלי העכשווי: במת המשחק ובמת המציאות

אוניברסיטת תל אביב החוג לאמנות התיאטרון, בשיתוף המכון הבינלאומי לקידום תרבות יהודית וישראלית, אוסף תיאטרון השואה און-ליין

מזמינים אתכם לערב עיון בנושא:

"ייצוג השואה בתיאטרון הישראלי העכשווי: במת המשחק ובמת המציאות".

לציון יום השואה והשקת הספר: "השואה בדרמה העברית: סוגיות, צורות, מגמות" (1946- 2010), מאת בן-עמי פיינגולד בהוצאת הקיבוץ המאוחד

יום חמישי 11/4/2013 שעה 18:15-20:30

באוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, בניין קיקואין, אולם 001

בתכנית

18:15 - דברי פתיחה: פרופ' גד קינר, ראש החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב

ברכות: הגב' קולט אביטל, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה

פרופ' עוזי שביט, מנכ"ל הוצאת הקיבוץ המאוחד

18:30 - ד"ר נפתלי שם-טוב: מ"כצאן לטבח" ועד ה"יודו-נאצי": סקירה וביקורת על הספר השואה בדרמה העברית.

פרופ' בן-עמי פיינגולד: השואה כתיאטרון – האתגר והמלכוד

19:30 - פאנל בהנחיית פרופ' גד קינר, יו"ר המועצה האקדמית של "אוסף תיאטרון השואה און-ליין" ומוטי סנדק, יוזם ועורך ראשי של "אוסף תיאטרון השואה און-ליין"

בהשתתפות יוצרי התיאטרון: יהושע סובול (גטו), לילך דקל-אבנרי (רוחות מורנוב) ואמיר אוריין (הווידוי האחרון של אדולף היטלר)

20:15 - מוטי סנדק: אוסף תיאטרון השואה און-ליין. מבימת התיאטרון אל הזירה הגלובלית

בחסות: הוצאת הקיבוץ המאוחד, ועידת התביעות

הכניסה חופשית. הזמנת מקומות ואישור: 03-5050685

תיק פוריות

IV כן או IV לא!

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

מוצ"ש, 27.4.2013, 20:30, בתיאטרון החדר

60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ₪.

כתבה ב-ynet. ראיון: קול השלום. להזמנות, ירון: 050-657-7027

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)