התמודדתי על פרס במחזאות ולא זכיתי בו.
כבר מהמכתב בתיבת המייל הבנתי שלא זכיתי בו וזה איכזב אותי, ואז אחרי שקראתי את המכתב התאכזבתי יותר - בגלל השטחיות, הבנאליות, העובדה שעוד 216 איש לא זכו בו, והעובדה שהפרס, שהיה צריך לבטא פתח לחדשנות ויצירתיות, כנראה הלך על הבטוח ביותר.
התאכזבתי כי נתתי את הלב שלי לדבר שלא היה מושלם אבל סמכתי על השופטים שיראו שיש מה לעשות איתו. לא חשבתי לרגע שירצו דבר מושלם. הרי כל הרעיון של הפרס היה להתפתח עם צוות הדרמטורגים, והיה קשה לי עם העובדה שהחלומות שרקמתי סביב הפרס לא יתממשו.
בכל הפסד יש גם שחרור ממחויבות ומציפיות, אבל אני לא ראיתי את זה כך והבעתי את אכזבתי מעל דפי הפייסבוק. זכיתי ללייקים של הזדהות, ויותר מכך, יצרו איתי קשר ואמרו לי שהשופטים חיפשו את הכי קונבנציונלי. הכי מחממות לב היו אינטראקציות עם מתמודדים אחרים על הפרס שמסתבר שידעו כי הקוראים הם כאלה ואעפ"כ שלחו את יצירותיהם לפרס, ושיחה עם מחזאי ותיק שהבטיח לי שאני עושה מספיק מבחינה אומנותית (בניגוד למה שאומר האיד הקטלני שלי) ושהמבחן האמיתי של העשייה הוא בעשייה עצמה. זה דרך אגב גם מה שאומר האדם מהרחוב, ואולי לא נועדנו בכלל שיהיה לנו קל ונעים ואולי זה מה שעושה את ההישג לאמיתי יותר.
(ספר השירים של יואב איתמר "חוד הלב", יצא לאור בהוצאת קשב)
